'אם להודות באמת דאם דאם, ממזמן אתה לא כותב דברי חוכמה.'

כאירוניה מוחלטת לאור הבנתי שאני לא חושב, התחלתי לחשוב ביתר מרץ.

כאיש זקן אני נזכר בעבר, מקיומי הנשכח. נזכר שפעם ידעתי לכתוב, פעם הרגשתי שאני כותב. הרגשתי חכם וכתבתי חכם.

כאיש צעיר חסר כל אין לי את היכולת להבין שדברים שעברו, יתכן ולא יחזרו. שדברים שעשיתי אולי ואני לא אוכל לעשותם שוב.

בתור צעיר נמהר, אין לי את הגושפנקא להבין דברים מיסודם, אין לי את הסבלנות, אין לי את החשק לחכות ולראות מה קורה.

אני רץ ולא מסתכל לאחור.

אני לא יכול לכתוב יותר כמו שכתבתי אז. אפילו אם אני ממש אתאמץ לא אוכל. דברים השתנו בי, האישיות שלי התנפצה לרסיסים והורכבה מחדש.

אני לא חושב שאם תקראו את הפוסטים הראשונים שלי, אתם תוכלו לזהות אותי. זה לא אני, זה מישהו אחר. מישהו שהיה מיוסר יתר על המידה. עכשיו אני רחוק ממנו. בגיל 18 עליתי על האוטוסטראדה של ההתבגרות. נסעתי כל כך מהר שלא עצרתי אפילו לשנייה לראות מה אני מפסיד. כצעיר להוט, עשיתי הכל בלי להניד עפעף או לחוש פקפוק. לא הזזתי את ראשי ועיניי, לא סטיתי מהדרך. ישר, ישר ישר. כסוס שראייתו מוגבלת דהרתי בלי לשים לב לדברים שאני מאבד, לדברים שאני הורג בי.

דברים אחרים באו במקומם, מילאו את החללים ויצרו ישות חדשה שאפילו לא שמה לב שהיא עולה על חשבון השנייה.

הפיכה שקטה, כל כך שקטה שאף אחד לא שם לב. רק לאחר מספר חודשים, שנזכרים שמשהו חסר ומחפשים אחריהם.

ועכשיו מאוחר מדי.

אני לא מסוגל לכתוב דבר חוכמה כי אני לא חכם.

אני לא יכול לייצר משהו עמוק, חשוב, משמעותי, מרהיב.

אין בי את החלפים הללו עוד. הם הוחלפו במשהו אחר.

רדוד. מצחיק. שגרתי.

דברים שגורמים לי לכתוב על החיים שלי, ולא על דברים שמאתגרים אותי לחשיבה.

אני צריך לקבל זאת, להבין שאני צריך להספיד את מי שהיה פעם אני. אותה ישות שאני רק רוצה לחזור אליה, שהערצתי אותה ואת דרך התבטאותה. הרעיונות, הסחיפה, המהות, היא הייתה עליונה.

הפסקתי לחשוב כי יש בי פחד.

ישנה השערה, שאני לא כל כך מאמין בה, שיש לי קוראים.

אני חש שאותם קוראים דורשים ממני דברי חוכמה, ואני חייב לתת אותם. אבל אני לא חכם ואני לא מסוגל לתת, אין בי שום מחשבה ערטילאית שאני יכול לחלוק בה את הבלוג. ואם אין, אז אולי עדיף לשתוק רק על מנת לא לאכזב את הקוראים.

כי מי לא רוצה להיות חכם?

ארס שאל אותי למי אני כותב את הבלוג, ועניתי את התשובה המתבקשת "לי".

וזה נכון. אז למה אני מייחס חשיבות כה רבה למה שהקוראים יחשבו עלי?

כי זה עלי.

מעולם לא יכולתי להתעלם ממה שחושבים עלי. אני לא יכול להתעלם, אני לא יכול לשים זין.

ובכל זאת, לא לכתוב זה לא חלק ממני. בתהליך הזה שעברתי מאז שפתחתי את הבלוג כמעט לפני כשנה והשתנתי, אני לא יכול בלעדיו. הוא הפך לחלק ממני. הוא הפך לחלק מההבנה העצמית שלי.

כשאני כותב, אני מבין את עצמי יותר טוב כי למרות שכל המחשבות מסתובבות להן בראש שלי, הן לא מסודרות ולפעמים רק לאחר שאני כותב אני באמת קולט את עומקן.

אז זהו זה. הנני, טיפש.

בויפרנד חמוד. הוא הומניטארי. הוא לא רוצה לעשות סקס כי זה יגרום לרעידות אדמה.

עכשיו, כשאני רואה כבר את הסוף, אני לא יכול שלא לצפות לו בהתלהבות.

ולא בשל הדיפלומה המגוחכת הזו, ובטח שלא בשל הקד"צ והגיוס שאחריו. אני לא יכול לחכות כבר לחופש הזה.

להיות משוחרר מכל הלחצים והפאניקה של המבחנים, לא להיות משועבד לתאריכי מבחנים כאלו הם משוש חיי.

יש לי תוכניות, רבות ומגוונות.

אני הולך לפגוש את בסט לבסוף.

אני הולך לצאת עם שושה ועוגיפלצת לסרט.

אני צריך להפגש שום עם פום פום.

לצאת עם בויפרנד לנאפיס. אנחנו מתכננים את זה מאז ומתמיד.

וכמובן להביא את כל האלים למפגש על מנת לחגוג יומלדת הפתעה לארס (ואם אתה קורא את זה, אז תשכח ותבוא בכל זאת).

הבעיה?

הבעיה שיש גם פרוייקט. ויש גם את המבחנים החיצוניים. וסתם לימודים. וכאבי ראש. ואין דודאים וחבל כי אני ממש אוהב את היצור החמוד הזה, מאז כיתה ד' שעשיתי עליו עבודה. ארורים ההולנדים!

נפגשתי היום עם בויפרנד אחרי של ראיתי אותו שבועיים. בפעם האחרונה שהוא ראה אותי, הוא עזב אותי מרומם נפשית אחרי שהוא אסף את השברים שלי והרכיב אותם. מה שלמדתי מכך היא העובדה שאני נלחץ סתם, יותר מדי, ובעיקרון נמצא על דרך להתקפי לב, בשביל משהו שהוא לא כל כך חשוב.

ואני לא אומר שלימודים זה לא דבר חשוב, אבל יש בחיים מספיק דברים אחרים. מלבד זאת, יש מלא מועדי ב'.

ותודה לסנטה המבחן האחרון שלי בראשון.

כשסיימתי את הלימודים היום נסעתי לעיר ומשם באתי לקחת מונית לת"א. כשחכתי ניגש אלי זקן חביב והתחיל לדבר אתי. ואני דברתי אתו, אף על פי שהוא זר. כי אני כבר גדול ואני חובב זקנים. הם תמיד מזכירים לי את סבא וסבתא ואני לא יכול שלא לאהוב אותם.

השיחה אתו נראתה לי מוזרה, עד שחשבתי לעצמי שיתכן והוא מתחיל אתי. כשהמחשבה הזו עלתה בראשי, הוא פלט מפיו שרשרת מילים שאימתה את הכול וזה היה האות שלי לברוח. אז ברחתי.

אוי.

שכחתי.

את הכל.

בדר"כ אני לא שוכח קטעים שלמים, רק חלקים שרציתי לכתוב.

אני לא זוכר כלום.

סליחה =\

אני אכתוב כשאני אזכר.

אגב,

דיאטה זה מעפן.

אבל עוד יותר זה להיות שמן.

אני לא חושב שהוא מודע למה שהוא עושה. אם הוא היה מודע, אני מניח שהוא היה מקיא את נשמתו ותוהה לעצמו איפה הוא טעה. הוא, שלא כמו אמי היה מסתכל עמוק לתוכו ומחפש את אותם הדברים אשר יוצאים ממנו ופוגעים בבנו כל כך, על מנת לחסלם.

אתמול כשהתלבשתי ליציאה אבא היה בחדר. כהרגלו על המחשב. התלבטתי אם להתלבש בחדר או לא.

מאז שאני עם בויפרנד הביטחון העצמי שלי עלה ואפילו נהפכתי לאדם שמסוגל להתפשט בחברת אנשים, ולא לבד.

אם הייתי נקלע לאותה הסיטואציה מספר חודשים לפני, הייתי הולך לאמבטיה על מנת להחליף בגדים. לעולם לא בחברת מישהו מלבדי,  רק כדי שלא יוכלו אפילו בטעות להציץ על גופי שהוא שיא הבושה שלי.

הפעם בחרתי שלא, כי בכל זאת, זה אבא, והוא צופה במסך של המחשב, מה כבר יכול לקרות?

אז החלפתי, ובחשש הורדתי את החולצה.

קרה הנורא מכל. הוא סיים את דבריו במחשב והתרומם. אני קפאתי, ובמהירות ניסיתי לחסות את גופי כשהתוצאה הייתה כושלת. מרוב לחץ והקיפאון הוא הצליח לצפות בגופי.

מבויש לגמרי סידרתי לבסוף את החולצה.

"אתה יודע, אתה עוד יכול להוריד במותניים. או שתפתח שרירי חזה."

אני לא יודע אם הוא בוחר שלא להבין או שהוא באמת לא מבין, אבל אני מניח שהוא חושב שאני ירדתי במשקל בדרך סטנדרטית. אבל איך לא עלו לו שאלות ותהיות, במיוחד שאני צעקתי אותן?

איך לא נראה לו מוזר לראות אותי מוריד 20 קילו בחצי שנה?

והוא אמר את הדבר הפוגע ביותר, למרות שהוא לא ידע. והוא עדיין לא יודע.

מאותו הרגע הרגשתי הכי שמן בעולם. זה שהורדתי 26 קילו לא עזר. זה שהשתנתי לא עזר.

לא השתנתי רק פיזית, השתנתי גם נפשית. התפתחתי, התחשלתי, גדלתי ויחד עם זאת נשארתי אותו ילד קטן.

הם לא רואים, הם לא מבינים. בשבילהם אני עדיין אותה חבית שומן. אולי החברה קיבלה את השינוי שלי אבל הוא לא, הוא דורש יותר. אני יודע שהוא חושב שזה לטובתי, שאני אהיה יותר טוב שאני השתלב יותר טוב, אבל הוא בכלל לא מבחין בדרך. המטרה באמת מקדשת את כל האמצעים?

הוא עדיין היה אומר לי את זה אם הוא היה יודע שאני הקאתי? שאני הפסקתי לאכול?

וזה לא התחיל עכשיו, זה כל הזמן. כל הזמן יש את התחושה הזו שאני לא מספיק טוב, שלא משנה עד כמה אני השתפר הם לא יהיו מרוצים.

כשהחברים של ההורים שלי או במשפחה היו אומרים לי שממש יפה לי ושהם שמחים שאני מצליח לשמור על עצמי, הוא תמיד היה אומר שזה בסדר, אבל שיש לי עוד. שאני יכול עוד.

אני רוצה שהם יהיו מרוצים, כי אני רק רוצה שהם יעזבו אותי במנוחה, מתי זה יקרה?

הבעיה היא שאני בעצמי לא חושב שזה מספיק. אם זו רק הייתה דעתו של אבא אז זה לא היה משנה, אבל גם אני מפקפק בעצמי. כי אני לא רזה. לא אכפת לי שאני נראה יותר טוב עכשיו, לא אכפת לי אם אני בכלל נראה טוב, אני לא רזה. אני רוצה להיות רזה. אני צריך להיות רזה.

אני צריך את השקט. אני צריך מנוחה. אני רוצה את זה כל כך, למה הם לא נותנים לי? מה משנה להם מה המשקל שלי?

הם אולי חושבים שהם דואגים בכך לאושר שלי, אבל הם רק ממררים לי את החיים ומחשיכים אותם. הם לא מודעים לאמצעים, הם מודעים רק לתוצאות. והתוצאות לא מספיקות.

לעומתם יש את בויפרנד. אין לי שמץ של פקפוק בו ובהבנה שלו. הוא מבין הכל ורואה הכל אבל הוא, שלא כמוני, רציונאלי יותר. הוא מבחוץ, הוא רואה את התמונה הכוללת יותר, הוא לא נתון להשפעות נפשיות ודברים אחרים. הוא לא רוצה שאני ארזה. ואין שום סיבה שאני ארזה, רפואית אני בסדר גמור ומבחינת המראה אני גם בסדר, רק שאני מניח שהוא ואולי עוד כמה יגידו שאני יותר מבסדר.

הוא גם אוהב אותי. לכן זה לא רק שאני נקרע, זה גם הוא. הוא רואה את הסבל שלי ולא מסוגל לסבול זאת לכן הוא מנסה נואשות למנוע ממני לעשות "שטויות" אף על פי שהוא יודע שבסופו של דבר הוא יקח צעד אחורה כי הוא אוהב אותי. כי הוא לא יכול לראות אותי סובל.

והדבר הכי נורא, זה לשמוע אותו נשבר. כשאתמול סיפרתי לו בשנייה קצרה בשל קוצר זמן שאני נופל יכולתי לשמוע בשקט שנהיה את לבו נסדק ברעם.

לא רק אני נקרע, גם הוא. לא רק אני נפגע, גם הוא.

כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה בעיות, מופע אימה,

ואם אני אהיה רזה, זה יפסק?

ואיך אני אבוא לבויפרנד ואגיד לו שאני מתכוון להגיע לגבול התחתון של הבי אמ אי שלי? שאני הולך להתנדנד על מצוק התת משקל?

ואם אני אגיע, כשאני אגיע, יש בכלל ערובה שזה יפסק שם?

הפעם היחידה שאני יכול לחשוב עליה שאוכל גרם לכל כך הרבה צרות, ראשים נערפו.

מרי אנטואנט, היר אי קאם.