אתמול היה לי שיעור עם המרצה שבור-הלב-שלי-בשל-הציון-שלי. אני חושב שהוא התאהב בי שוב. אני לא יכול שלא להאשים את עצמי, מי לא יאהב אותי?

בשיעור אחר מרצה אחד שאל אותנו "איך אומרים זה בעברית... אקווריום?" הכיתה האהבלה שלי התפוצצה מצחוק. מה אתם צוחקים? אתם באמת לא יודעים איך אומרים אקווריום בעברית.

חכם שכמוני גם אמרתי את זה בקול. כולם פנו אלי.

"טוב, פתחו מילון, מה אני נראה לכם אנציקלופדיה?!"

משום מה הם החליטו שכן. וכן, אבל בעיקרון מקור מידע מצויין לכל מה שקשור לאצולה, אירופה וההיסטוריה שלה. לא בנוגע למיכלי מים שקופים למחצה (לכל הפחות).

היום היה לנו עוד מבחן. הוא היה אח"צ אבל כרגיל קראו לי בבוקר כדי ללמד מס' סטודנטים. התיישבנו בקפיטריה. מקום אידיאלי.

מתישהו המקום התמלא אנשים, ואחד מהם התחיל עם ידידה שלי. כלומר הוא ניסה, היא ניפנפה. מתוסכל מהריחוק מבויפרד פניתי אליה ושאלתי אותה אם אני באמת כל כך נורא שאף אחד לא מתחיל אתי.

היא הסתכלה סביב והתפוצצה מצחוק.

"אבל יש כאן רק בנים!"

בדיוק, שכל.

נו מילא, אני לא מתפלא. היא גם אותה האחת שחושבת שההומו מהכיתה המקבילה סטרייט. מסכנה, היא לא קולטת כלום. אני מניח שאם היא לא הייתה אוהבת אותם גדולים ושחורים (תפרשו עם הצד שצריך להצניע) היא גם הייתה מתאהבת בגיל ריבה. ידרסו סנטה.

ולא, לא פגשתי אותו. אבל אני עדיין לא אכאב אם אחד מהמגלשיים מהמזחלת של סנטוש יכנס לו בתחת.

למרות שהוא בטח יאהב את זה, אז עזבו. שיפול לבור ביוב.

כשהייתי צריך הפסקה יצאתי להסתובב עם סטודנטית אחרת שאנחנו לומדים יחד מהתיכון. היא שאלה אותי אם נראה לי שאחד שלומד אתנו (שהרמיזות הדקות שלו אלי כוללות בין השאר לבוא אתי לשירותים, לסגור את הדלת עם חיוך ממזרי ולהתקרב אלי יותר מדי) בתול. עניתי ישר שכן. כי אני בטוח מזה.

רציתי לדעת מה היא חושבת עלי, אז שאלתי עלי. היא לא ידעה לענות. היא אמרה שהיא לא מבינה אותי. משנה שעברה השתנתי כל כך שאין לה שמץ של מושג בנוגע אלי.

וכשחושבים על זה, זה ממש נכון. אם תקראו את החודשים הראשונים של הבלוג שלי לא תמצאו בו שום אהבה עצמית תמצאו גם כתיבה שאני אוהב, ושגיאות כתיב, אבל ניחא.

עכשיו? עכשיו אני לא מבין למה בנים לא באים אחרי לשירותים. טוב, בנים שאני רוצה.

ואני ממש אעריך את זה, אבל אני תפוס ומאושר מכך, כך שזה בסדר.

האמת היא שחשבתי לכתוב היום פוסט עמוק נחמד עם תוכן, אבל אני מעדיף לצפות בפנדות, זה כזה חמוד!

ואני גם חש מעפן כי אני בבית היום. ובויפרנד רחוק. ואני ממש מתגעגע אליו שזה משגע אותי.

דאמט אני רוצה אותו פה =\

אתמול בבוקר כשנכנסתי למכללה המנהל הפדגוגי בדיוק נכנס לבניין ההנהלה וקרא לי. הוא לא נראה מאושר לראות אותי, מה שתמיד כן היה קורה. הוא הכניס אותי למשרד שלו ונאנח באכזבה, עלי. הוא הרים את עיניו והסתכל עלי. הן היו עצובות.

הוא זרק על השולחן את מחברת הבחינה. פתחתי אותה וראיתי שנכשלתי.

מרוב לחץ במבחן התבלבלתי בין פקודות לכן שבמקום לכתוב תוכנית שעושה כל מיני דברים בעלי משמעות, אני כתבתי תוכנית שהתגובה היחידה שתתקבל מהבקר היא EROR.

אני התפוצצתי מצחוק. הוא לא ממש. הוא התאכזב ממני. הוא פעם אהב אותי, עכשיו הוא חושב שאני אידיוט.

שברתי את לבו של המסכן.

נו מילא, אני מיועד לשבור הרבה לבבות.

במבחן היום הכל הלך מצוין, כשהחלטתי שאני מוריד לעצמי שתי שאלות ואני אגש למועד ב'. הסידור הזה מוצא חן בעיני, ככה אני פחות בלחץ.

כשסיימתי את הבחינה והלכתי למשרדי ההנהלה להירשם למועד ב' במקצוע שלא נבחנתי בו מצאתי שם את כל המכללה. היה אפשר לחשוב שמחלקים שם מכוניות בחינם.

בויפרנד עכשיו בטיול במדבר. אני מאמין שזה לא בגלל שיש לי עכשיו צמות, כי הן לא כאלה גרועות. למרות שיהיה די מעצבן לגלות שהוא מעדיף להיות במדבר בלב שום מקום במקום להיות אתי, רק בגלל שאני נראה כאילו סבתא עם משרגות תקפה אותי.

אתמול כשדברנו אמרתי לו שאני מוכן להסתפק בגור פנדה במקום בסקס. הם ממש מתוקים!

היום שכדברנו, ב1 ומשהו בלילה, אני... לא זוכר על מה. ישנתי. והבחור חשב שזה יהיה נורא נחמד להתקשר ולהעיר אותי למרות שיש לי מבחן סמסטר היום. נו מילא, אני אוהב אותו.

כשחזרתי מהמכללה גיליתי שתקועה לי ציפור בחדר. מה שמוזר כי החלונות היו סגורים וגם הדלת שלי.

היא נכנסה שוב ושוב בחלון בתקווה לצאת החוצה. מבחוץ היו עוד שתי ציפורים שגם נכנסו בחלון בתקווה לנפץ אותו.

אני הרגשתי את האירוניה. זאת הייתה ציפור דרור. כלואה, כמוני, בחדר.

הפסקתי להיות משועשע כשהבחנתי שהמצוייצת הזו לשלשה לי על המצעים והכיסא.

אחרי ששחררתי אותה אמא ביקשה שאתקשר לסבא.

הייתי צריך לדעת. עברו שלוש שבועות אז הגיע הזמן להחליף לו ברז בכיור.

כשנכנסתי לסבא וסבתא הביתה התגובה הראשונה של סבתא הייתה:

סבתא: "מה, אתה אתיופי?"

אני: "לא. ואת?"

סבתא: "לא."

אני: "אז למה שאני אהיה?"

הפעם למרבה הפלא זה היה ברז אחר ולא של המטבח. אחרי שהחלפתי את הברז סבא הסתכל עלי ואמר לי "נו אם אתה כבר פה", אז סידרתי לו גם סתימה, הורדתי דברים מהבוידם, עשיתי קניות ולבסוף התיישבתי תשוש במטבח.

סבתא פולניה שכמוה הכינה לי אוכל. למרות שלא רציתי. אבל "לא תודה סבתא, אכלתי בבית" זה מתפרש אצלה כנשנוש. ונשנוש אצלה מתפרש בעוף, פלפל ממולא, תפ"א ומרק עוף. כי אנחנו פולנים.

אז אכלתי ושבעתי והתפוצצתי. כשסיימתי סבא נכנס למטבח ופונה לסבתא שלי: "אולי תעשי לו משהו לאכול? הוא עבד הרבה היום."

מיד צרחתי שלא תודה ואכלתי. ליתר ביטחון גם יצאתי מהמטבח.  וזה לא כי אני חושב שסבתא שלי סנילית והיא תשכח שהיא הכינה לי אוכל ותגיש לי עוד, אני פשוט יודע שהיא תגיש לי עוד.

ואני מספיק שמן.

ואני באמת שמן. עליתי על המשקל ועליתי במשקל. אמרתי לבויפרנד היום שאני חושב להרזות.

הפעמים שבהן אני מספר לו שאני רוצה להרזות הן הפעמים שהוא נשמע הכי מוטרד ועצוב. אני כמעט ולא יכול לעמוד בזה, עד שאני נזכר שאני שמן.

ואני לא שמן.

אבל אני כן.

אני צריך להפסיק לאכול או משהו.