מה הופך נער למבוגר? לא הגיל. אולי החוכמה שבאה עם הגיל? לבטח זאת ההבנה של החיים. נקודות אור שמתגלות בזמן הכי לא צפוי, כדרך אגב. אותן קרנות אור מתמקדות על ידע כלשהו אשר עד עכשיו לא נגלה במיוחד לעיניכם. אולי הוא היה שם, מחכה שתראו אותו. שתבחינו ותבינו את משמעותו. אבל עד שקרן האור לא האירה אותו ישירות הוא נשאר בחשכה, מאחור, בזוית העין אך לא במרכזה.

אתמול עבר עלי ערב שאין כמותו, מעולם לא חוויתי דבר כזה. אני נהנתי, הנאה טהורה.

אני לא מארח אנשים בחדר שלי, מנהג שספחתי לעצמי במהלך השנים. מאז שהייתי קטן העדפתי לא להביא חברים שלי הביתה, אם היו כאלה. תמיד רציתי לצאת ממנו, הבית בשבילי היה שורש הרוע. אבל מי רוצה להראות לעולם את שורש הרוע שלו? מי במודע יכניס לשם אנשים? לא אני. אני מסתיר ועוטה על פני מסכה. יש לי הורים נפלאים, הבית שלנו הוא השמש עצמה, הכל זוהר ומרהיב.

כתפוח אדום ומבריק, למראית העין. ומי באמת רוצה לפתוח אותו ולראות שהוא רקוב מבפנים?

אז לא הזמנתי אנשים אלי. אמא שלי שמה לב לזה בשלב כלשהו, אז הזמנתי. בשביל ההצגה, כי החיים הם הצגה אחת גדולה. בפני העולם, ובפני אמא בפרט. לעיתים נדירות הכנסתי אנשים לחדרי ה"אישי". ה"פרטי". הוא מעולם לא היה שלי, והוא גם לא יהיה. הוא פשוט עוד חודר שמכיל את הבגדים שלי, הדברים שלי ושאני ישן שם. בשום אופן לא פרטי, וזאת ההורים שלי דואגים להזכיר לי כל פעם מחדש.

לכן כשהפעם הזמנתי את ידידה שלי אלי הביתה, במודעות שאנחנו נהיה בחדר שלי הרגשתי מוזר. אבל זה הסתדר על הצד הטוב ביותר. ישבנו שם שעות, כשהיא עושה לי צמות. ולא רק היא אלא עוד אנשים והחדר שלי הפך לשוקק חיים כשהוא עצמו כבר שכח שהוא יכול לשמש למטרות אלו.

כשישבתי על כרית על הרצפה כשידידה שלי עושה את הצמות, ראיתי את אחותי וחבר שלי משתוללים על המיטה, כולם שמחים מרוצים מחייכים וצוחקים, צהלתי. כי הייתי כמותם. פתאום הייתי כשאר הילדים בעולם שמזמינים אנשים אליהם הביתה, ונמצאים בחדר שלהם בלי דאגות בלבד לדאוג לבידור.

כששני שליש מהראש שלי היה מוכן הפסקנו, כי היא הייתה צריכה הפסקה. ירדנו מטה למטבח והכנו פונדו גבינות. היה טעים, ממש טעים. תמיד חלמתי לעשות זאת עם החברים שלי. כשסיימנו עם הגבינות הירקות והקרוטונים עברנו לפונדו שוקולד. ולאחר מכן לשוקולד לבן. מלא כלים לנקות, אבל כל כך טעים. אני לא חושב שאני אי פעם אשכח את הערב הזה. והוא נמשך עד הבוקר, כי כשהיא סיימה את הצמות ראינו סרטים עד שהשמש סנוורה אותנו.

ההרגשה ששלטה הייתה כל כך מנוגדת להרגשה שהרגשתי בצהרים.

בצהרים סידרתי את החדר שלי, והיה הרבה מה לסדר. כשסידרתי חשבתי, על הכל. כי לא היה משהו אחר לעשות.

כשחצי המטלה הושלמה אבא שלי נכנס לחדר והתיישב על המחשב. לאחר מס' רגעים הוא הסתובב אלי ואמר לי שאני נראה תשוש נפשית ועייף.

ובאמת הרגשתי כאילו התובנות שהגעתי אליהן במהלך סידור החדר חרשו קמטים עמוקים בפני. הרגשתי כאילו הרגע פתרתי את שאלת הקיום שלנו, שעול העולם מונח על גבי. כחולה סופני אשר מבין שאין בריחה מהמוות.

אני ובויפרנד...

לעולם לא נתקבל ע"י החברה. לא משנה עד כמה העולם ישתנה במהלך חיינו, זה לא יעזור לנו. הזמן שבו תהיה נשימה באפינו לא יספיק על מנת לפתח חברה אשר לא רואה בנו שונים, מוגבלים, מוטציות, פריקים, חולי נפש.

לעולם לא נוכל ללכת ברחוב כזוג סטרייטים. לא נוכל להראות חיבה בחברה בלי לקבל מבטים, במקרה הטוב ביותר.

אנחנו תמיד נצטרך לברוח, אנחנו תמיד נצטרך להתחבא. כרגע החברה כופה עלינו לחוש בושה בנוגע אלינו.

התשובה הסטרייטית הטיפוסית היא "נו אז צאו מהארון".

כי זה יפתור בעיות?

לא. לרוב זה רק יוסיף.

לא רק שהחברה תראה בנו כתועבה, אלא גם המשפחה שלנו. האנשים הכי יקרים לנו, אלו שאנחנו לא רוצים לפגוע בהם בשום צורה. ואיך נוכל שלא לפגוע אם הדעות שלהם מנוגדות לקיום שלנו?

רוב האנשים שנשארים בארון עושים זאת על מנת לא לאבד את פיסת האדמה שלהם, הקשר שלהם למשפחתם. הם מפחדים מהתגובה שלהם, הם מפחדים מהכרזת נידוי.

אני מפחד על הסבים שלי. אני יודע שסבא שלי מאמין. הוא לעולם לא יראה זאת בעין יפה, הוא לעולם לא יוכל לקבל, הוא לעולם לא יבין. אין להאשים אותו, הוא גדל בזמנים שונים, בחברה שונה.

עצם זה שאני לא יכול אפילו ללכת יד ביד במקומות ציבוריים עם החבר שלי בלי לעורר תגובה כלשהי, היא הכי שפוגעת בי. כי אני מתחיל לפחד, כי אני חושש. זה עוד משהו שאני לא אשם בו, אבל בכל זאת אני צריך להסתיר מהחברה. כמו הבית שלי, אני צריך להסתיר. לעשות הכל בין דלתיים סגורות.

נמאס לי מהסגירה הזו, נמאס לי מהתחמקות הזו. מאסתי להתחבא, אני מותש. אפילו אצלנו בבתים אנחנו לא יכולים. זה תמיד צריך להיות במקום אחר, זה תמיד צריך להיות בסתר, תמיד להתחבא.

ממה?

מעולם זה לא היה משהו מרגש שנותן חיים למערכת היחסים בנינו. עכשיו זה הפך למכשול.

אני רוצה להרגיש כבן אדם, כבן זוג, לא כחיה סוג ת'. למה אני לא יכול פשוט לחיות כמו שאני רוצה?

אני רוצה נורמליות, אני רוצה להיות בזוגיות נורמלית, אני רק חולם על זה.

אז הוא גבר, במה פשענו?

אנחנו לעולם לא נהיה זוג רגיל, לעולם לא נוכל להנות מאותן מותרות שנראים לסטרייטים כברורים מאליהם, נכון?

אה, והצמות דווקא מתאימות לי.

זה שהצבא זה ארגון מטופש, כולם יודעים. זה שהצבא זקוק נואשות לאנשי מקצוע, כולם יודעים.

זה שהצבא מקבל עתודאים מפגרים, לא כולם יודעים.

זה שאותם מפגרים באים אלי על מנת שאני אלמד אותם, אני יודע.

אתמול ישבתי במכללה 13 שעות. מתוכן 12 לימדתי, רצוף.

אני חשבתי שאם אני אבוא ב8 בבוקר ונתחיל ללמוד, עד 5 נסיים את הכול ואני אוכל לחזור הביתה.

בסופו של דבר ישבנו על מקצוע אחד, משמונה בבוקר עד 9 בלילה. ונכון שהוא הכי קשה אבל.. חלאס!

בבוקר כשהגעתי פניתי למשרד ההנהלה על מנת למצוא טושים. פגשתי את המרצה השולט שלי שהוא גם המנהל הפדגוגי וביקשתי ממנו טושים.

מרצה: "תכנס למשרד שלי ואם תשב על הכיסא שלי מצד ימין תהיה לך מגירה, שם יש טושים, תהנה."

אני: "הוווווו"

מרצה: "אמרתי אם תשב על הכיסא שלי."

אני: -.-

בסוף היום, אחרי שטחנתי את החומר מכל כיוון אפשרי, ציירתי על הלוח קבר כשכתוב עליו:

" Root- Locus

2008- (ומשהו)1000"

כי המסקנה היחידה שהגעתי אליה הייתה שרצחנו את החומר ולא למדנו אותו.

אחד הסטודנטים החליט ש13 שעות במחיצתי לא מספיקות לו, והוא תכנן לבוא אלי הביתה ולהמשיך ללמוד.

הוא המשיך לחשוב כך עד שהוא חטף טריקת דלת בפרצוף. הוא גם בא אחרי הביתה, האידיוט.