לכל קצין, לכל קצינה, ישנו מקום אחד, תפקיד, ששינה את הכל בשבילהם.

אולי לא הבינו זאת באותו הזמן,

אך לאחר שעוברים אותו נזכרים בו, עורגים לו, משווים אליו ונזכרים בחיוך.

כזקן אשר נזכר בתקופות טובות יותר.

ובשבילכם?

כדי שתבינו באמת,

זה כמו אותו ג'ינס שכל אחד שומר אצלו בארון. אותו מכנס שלא מוכנים לוותר עליו ואומרים שיבוא יום ויוכלו להיכנס אליו שוב.

הוא מייצג תקופה טובה, מאושרת, שביחס לאחרונה מתבלטת וזורחת.

אצלי זה התפקיד הראשון שלי. התקופה אשר הסתובבתי כסג"מניק ללא ניסיון בצאלים.

שם זרחתי, שם פרחתי. כמובן שדאז לא הערכתי נכון.

הייתה הערכה גבוהה, אך בשל העובדה שלא היה לי למה להשוות זאת הורדתי ממנה קצת.

ככל שהזמן עבר, ככל החלפתי תפקידים, ככל שצברתי ניסיון הבנתי עד כמה עילאי היה התפקיד.

עד כמה הוא התאים לי, עד כמה אהבתי אותו, עד כמה הרגשת ההשפעה והנתינה שלי הגיעו למצב כמעט ומקסימאלי.

התקופה האחרונה אינה מקלה עלי, רחוק מכך.

גרוע מכך. אני פגוע ומאוכזב, אני בוש ונכלם, אני מצטער שהלכתי לקורס קצינים.

האשמה בארגון שאני נמצא, ובי.

אני לוקח יותר מדי ללב.

כבר זמן רב שאני רוצה לעזוב את התפקיד כשלא אכפת לי מהעתיד.

אפילו דיברתי על כך עם מפקד החטיבה מאחר ויש לי ערוץ ישיר אליו.

הוא לא עזר במיוחד.

תליתי תקוותי בפיקוד, אשר שם אני יודע שאני מוערך ומכירים בי בזכות עצמי ולא על סמך שמועות מטופשות.

אתמול הייתי בו לאישורי תוכניות לשנת העבודה העוברת עלינו.

החמיאו לי לפני שהספקתי להגיד דברים.

שם הגאווה שלי קצת עולה מעלה, מעל מעטה הבושה הכללית אשר אני נושא בלבי כשתג יחידתי עלי.

צחקנו, ומפקד הפיקוד המקצועי שלי טפח עלי בחיוך ואמר לי עד כמה הוא מרוצה ממני.

הזמן רץ לאחור ונזכרתי בגדוד, כאשר בראיון הסיכום שלי אצל המג"ד הוא נתן לי דרגות סא"ל ואמר שהוא מצפה לגדולות ממני.

נשמתי עמוק, ואמרתי להם.

הוצאתי זאת. בקור רוח, למרות הסופה המשתוללת בתוכי.

בהיגיון, למרות חוסר ההיגיון השולט בדבר.

עמדתי שם ופלטתי כשעיני אינן מנצנצות אלא כבויות.

מספידות אותי.

מספידות את הקריירה שלא תתפתח.

מהללות את התיאור הנוצר, קצין שבור.

כשדבריי נקלטו, ראו את האכזבה בעיניהם שלהם גם.

אחד אמר דבר ולבי נעצר.

דבריו התקבלו ולא יכולתי להאמין להם.

הוצע לי לחזור לאותו תפקיד, אך גבוהה יותר בהיררכיה. כדרך אגב.

כשאמרתי שכבר הייתי בו לא היה להם אכפת, שאלו אם אני רוצה ונענתי בחיוב.

קרן אור חדרה דרך עיבוי החשכה מעלי.

שברה, סדקה, האירה אותי.

הפרטים הטכניים מתסכלים במקצת, אך אני מקבל אותם.

לחכות מחזור, להחלפה. אסיים תפקיד בכבוד, נוכח רצוני רק לקום ולברוח מהספינה השוקעת הזו של יחידתי.

אחזור לשם...

אחזור לתפקיד של חיי.

בוגר יותר, חכם יותר. הפעם העריכו יותר.

לא יודע איך לתאר זאת מלבד במילה אחת.

אושר.

להיכנס לחדר ולהסדיר את נשמתי.

להוריד את הנשק מעלי ולשים אותו בפינה, כשאני נזהר לא ללכלך את הרצפה ביותר מדי בוץ.

לפינה השנייה לזרוק את הנעליים הצבאיות אשר הכפילו את משקלן בשל אותו חומר דביק. להסיר מעלי את שכבות המדים ולצפות משלולית המים הבוצית שנותרה בכניסה לחדר.

להתלבש ושוב לצאת לגשם, כשאני מצויד בכלי רחצה ומגבת. בעודי מקפץ ומחליק במדרגות אל המקלחות אני תוהה לעצמי אם זה לחלוטין מטופש שאני לוקח עמי מגבת נוכח כמות המים שהיא סופחת בדרך.

לתת לזרימת המים החמים להישמע בקול באוזניי ולחכות בציפייה אל מסך האדים אשר מגיע.

להיכנס תחת המים ולתת לזרימה קרה לצנן קצת הרותחת.

לעמוד שם ספוג עד לשד עצמותיי ולהבין שזה כלל לא שונה מהסיור שהרגע סיימתי מלבד העובדה שהמים חמימים.

לעמוד שם ולנשום.

לעמוד שם ולסגור קלות את ברז המים הקרים.

להרגיש את זרם המים החמים תופס את נופח הצינורות.

להתנשם.

להגביר את המים החמים.

לא לראות מלבד אדים.

להתקשות לנשום.

לעמוד שם ולספוח אלי את החום המותז על גופי.

להשתעל מהאדים, מהחום היוקד.

להבין שגופי כמה לברוח מאותו חום מטורף שנשפך עליו.

להמשיך ולעמוד.

להגביר את הזרם.

להפסיק לנשום, כמעט ולזעוק.

להתנשף.

להרגיש איך עורי הופך לרגיש מדי.

לסגור את זרימת המים כאשר אין אוויר בריאותיי.

לגשת להתנגב ולראות את עורי אדום כלובסטר מבושל.

רגיש למגע.

אני מחליק את ידי על המראה, בשביל להבהיר את המראה נוכח האדים הדבוקים בה.

התמונה אינה ברורה.

להחליק את ידי בשנייה,

להרגיש את קור המשטח לעומת הקלחת הרותחת שיצאתי ממנה.

לנקות עד אשר ניתן לראות, הקירות מאחורי נראים בברור ובכל זאת אני לא.

להעביר את ידי שוב ולהבין.

זו לא התמונה.

זו לא ההשתקפות.

זו המציאות.

מביט במראה ורואה דמות מנותצת.

כשיצאתי מהמקלחת הגשם כבר פסק. הקור סדק את נשמתי, אך לא את מראי.

בבוקר למחרת, כשהבסיס התמלא באנשים, מעט הצליחו לשים לב כי כבר ענדתי את הדרגות, התפקיד, האחריות.

לבשתי את המדים ואתם את המציאות המעוותת.

לא רואים שברים כשמסתכלים עלי. אפילו לא סדקים.

רק חיוך, כרגיל.

אך מי שישים לב טוב יראה. אין עוד ניצוץ בעיניים.

מנותץ.

תחילה זה הקול.

חודר מבעד לערפלי הלילה ומעודד את מוחי להתחיל לעבוד. לקלוט, לעבד ולהבין. זה שעון מעורר. של ציוץ ציפורים.

לאחר מכן זה המישוש.

לחוש את קפיציות המיטה מתחתי, להתמתח כחתול ולהרגיש את רכות הכרית והשמיכה, להרגיש את הליטוף העדין של הסדין על עורי.

בהמשך זה הריח.

ריחות של אדמה לחה. כאילו בזה הרגע פסק הגשם. תמהיל של פרחים חודר מבחוץ. מלבב עד כמה שהשקייה אוטומטית יכולה להשפיע על האדם.

בסוף זה הראייה.

לפקוח את עיני ולהסתנוור קלות מהחדר הלבן שאני שוהה בו. לבן טהור, הכל. הארונות, הריהוט, המיטה, הוילונות, המצעים.

לסובב קלות את ראשי ולראות את גופו החצי ערום שוכב לידי.

לשלוח את ידי על מנת לגעת בו, להעיר אותו, ולחוש בהילת החום הנפלטת ממנו.

במגע יד בעורו, כצריבת חום אשר אמורה להשאיר כוויה.

10 דקות לאחר מכן לצאת מהבית שכולו לבן ביישוב קטן בפרבר מרענן, ולהגיע לצרכנייה. לקנות קרואסונים טריים ולמצוא את עצמי שותה קפה בסלון שכולו לבן מביט בו קורא עיתון כשקרואסון חצי אכול בידו.

זו אינה הפעם הראשונה שאני מתעורר כך.

זו גם לא תהיה האחרונה.

ובכל פעם מחדש,

זה מעין נעיצת סיכה בלבי.

אני רוצה לקום כך כל בוקר. אני רוצה להקים בית. אפשר כלב ואפילו ילדים. אני רוצה להתעורר ולחוש את חומו של אהובי צמוד אלי.

אנו מתאימים. אנו כבר רגילים אחד לשני. לשגעונות של אחד השני. אנו מתפקדים נהדר יחדיו.

אנו מכירים כבר 11 שנה.

וזה לעולם לא יהיה זה. רק צל של של רצונותיי וחלומותיי.

הוא סטרייט.