ועכשיו, אחרי שכל מי שחשוב יודע על כך מראש, אני יכול לספר.

לעמוד בצוק הגבוה בעולם, להסתכל מעבר לשפה ולא לראות את הסוף, להרגיש את הרוח מנסה לנתק אותך מהרצפה,  לנסות לנשום דרך אף צורב מרוב קור, לעצום עיניים, לפרוש ידיים, לקפוץ.

באמונה מלאה, בנשימה עצורה.

לא לראות, לא להרגיש, לא להריח, לא לשמוע, לא לזעוק- הפה חתום בחיוך.

נפילה אינסופית כשמסתיימת במיזוג ידיים.

גדולות, חזקות, חמות, עוטפות, אוהבות.

להרגיש חום עוטף, לשמוע את קריאתו השקטה  לשמי, להריח את ריחו, לפקוח את  העיניים ולטבוע בשלו.

לסוף הסונטה הנצחית הזו אני פוצה את פי ואומר את מה שיחתום את הכל: "אני אוהב אותך."

כמעט חצי שנה של התלבטויות, התחבטויות, הסתגרויות עצמיות ובריחות מהירות. בלבול שהגיע לסיומו הטוב.

להסמיק כשאתה מדבר עליו, להינמס כשאתה מדבר אתו. לצחקק בלי בושה, בלי שום סיבה, להתגלגל במיטה, לעופף בזריחה, לרחף בשקיעה, לנתר ביממה.

הוא חתיך, הוא מושלם, הוא חמוד, הוא מתוק, הוא אדיר, הוא חזק, הוא גיבור, הוא רגיש, הוא שלי.

הדבר היקר לי מכל, החשוב מכל שאין שום מחיר עליו.

לחלום רק עליו, לחשוב רק עליו, לנשום כדי שתוכל לראות אותו שוב.

זה אמיתי כאשר אתם קופאים מקור כשאתם מחכים לחברים שלכם, בספסל באמצע שומקום ואתם מתחממים בשנייה כשאתם רואים שעל צג הפלאפון השם שלו מופיע.

זה אמיתי כשאתם שוכחים לנשום כשאתם מדברים,

זה אמיתי כשאף אחד מכם אינו רוצה לנתק את עצמו מהשני.

זה אמיתי כשאף על פי הפחדים אתם עושים מה שלעולם לא העזתם לעשות.

זה אמיתי כאשר אתם מרגישים שזה אמיתי ועושים הכל כדי שזה יהיה אמיתי.

אני והוא אמיתיים. 'אנחנו' זו אמת עובדתית.

משמחת מקפצת עליזה ורודה חובקת מנשקת מתלהבת.

שאלתיאל מקנא בי עכשיו.

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב, יש לי כל כך הרבה מה להגיד, המון, אבל הכל מסתכם ב:

אהבה.

נ.ב

כאישה בוגדת ידעתי לא פעם את המורשת המשונה שמחיל הזמן למטייל, אותה תשוקה למצוא מקום מסוים בפעם השנייה, למצוא במתכוון את מה שפעם נתקלנו בו באקראי, לשוב ולהנות מתחושת הגילוי.

אנחנו מחפשים אותו רק משום שהוא זכור לנו. וכמובן, כשאנו מוצאים אותו, הכל נראה פתאום שונה.

היום מעונן במקום להיות בהיר, הסתיו שולט בסביבה במקום האביב, האווירה נעלמה.

לפני מס' ימים עברתי במקום שבו התנשקתי לראשונה עם גבר. לא הרגשתי משהו מיוחד. היו נשיקות אחרות שגרמו לי להרגיש יותר, לזכור יותר טוב. אם אותו מקום לא היה במקרה הפעם הראשונה אני לא חושב שהייתי זוכר אותו, הוא לא מרגיש לי כל כך מיוחד.

ואולי זה אדם שקובע אם זה מיוחד או לא.

אני בטח בעצמי יותר, אני אוהב את עצמי. העור שלי רך יותר, קטיפתי יותר, דורש יותר ליטופים. השפתיים שלי רכות יותר אדומות יותר מזמינות יותר. השיער שלי הסתדר, עכשיו הוא אינו מכשול אלא עוד גורם שעוזר לי לפתה. אני לא צריך להתאמץ להיראות מושך, אני פשוט כזה.

לא משנה לי מה החברה אומרת עלי, אולי בעיני אחדים אני לא היצור הכי מושלם בעולם אבל די לי באחד שירגיש שאני המושלם שלו.

אולי אני לא היצור הכי יפה עלי אדמות, אבל זה לא משנה לי. אני חושב שאני יפה, אני מאמין בזה.

נכון שזה עניין של טעם אבל אפילו הטעם הגרוע ביותר לעולם לא יוכל להגיד לי שאני מכוער.

אני אוהב את הגוף שלי, כל קימור וכל חיטוב.

אני אוהב במיוחד את הרגליים שלי, את השוקיים. התאומים מושלמים. גדולים ובולטים.

אני אוהב את הורידים שקצת בולטים לי בכפות הידיים, זה מראה גברי יותר, מושך יותר.

אני אוהב את הזקנקן הקטן שעשיתי לעצמי.

אני אוהב את עצמי.

אני אוהב את החיים.

אני אוהב את התחושה הזו.

אני אוהב את השמש המחממת, אף על פי שאחרי 3 שניות תחתיה אני רוצה רק חושך וברקים.

אני אוהב את הזמן הזה, אני אוהב את הסומק שלא יורד מהפנים שלי, אני אוהב את נצנוץ העיניים שלי.

בהתחלה ה' הייתה כלום, בשביל שהיא תהייה היא בראה את העולם, אור, חושך, ים, אדמה, צמחייה, בע"ח ולבסוף את האדם שיעריך ויסגוד לה. היא הפכה את הכלום שלה למרכז של הכל.

מאותו הרגע שהיא נתנה לנו את המתנה של החיים היא רק מצצה אותם מאתנו,

עכשיו כל מה שאני יכול להגיד זה..

"חא דפקתי את המערכת!!!"

אושר.

"כבד את אביך ואמך..."

ואת המרצה, ואת מנהל המחלקה, ואת זקני השבט, ואת הכלב שמשתין עליך.

אתמול היו לי 5 שעות שבהן הייתי מורחק מהלימודים של אלקטרוניקה מאחר והמרצה שלי כלבה, והחלטתי לידע אותה על כך (סך הכל רציתי שהיא תהיה מודעת לעצמה, מה הפשע הגדול?).

במהלך החמש השעות האלו דברתי בפלאפון, קראתי ספר, שמעתי מוזיקה, ציירתי, שרתי, אכלתי, הלכתי לטייל.

כלומר רצף רגיל של 5 שעות אלקטרוניקה. ההבדל היחידי היה שלא נשמע קול מציק מעצבן ומטריד של אחת זקנה.

לאחר 5 שעות אלו, שהעברתי במכללה כי לא היה טעם לנסוע הביתה הייתה לי שיחה עם מנהל המחלקה.

הוא הושיב אותי במשרד שלו ותקע בי מבט חמור סבר.

אני ישבתי זקוף בכיסא. לא נשענתי לאחור ולא הרגשתי בבית. אבל למה שרק אני ארגיש לא נח?

תקעתי בו חזרה מבט חודר. אני יודע שזה מנומס להסתכל בעיניים של אדם כשאתה מדבר אתו. אני איכשהו מעביר את זה לשלב של אי נעימות. בסופו של דבר הוא הסיט את מבטו.

עיניו התרוצצו בחוריהן רק לא לפגוש את עיני. זה היה משעשע.

אני לעולם לא הייתי חש שלא בנח במשרד שלי כשאני עושה שיחה לאחד הסטודנטים שלי.

לאחר שיחה ארוכה הוא אמר לי שאני מדבר בנקודת מבט נאיבית אף על פי שאני יודע שטעיתי.

נכון, אז?

כלומר אני יודע שטעיתי אבל זה לא אומר שאני לא יכול לגייס את לשוני ולבלבל אותו ואת החלטותיו בנוגע לגורלי.

בסיום של היום (כן כן, אפילו השמש נכנעה מהשיחה ושקעה) הוא אמר לי שפשוט ניסיתי לבדוק את הגבול עם המרצה ועברתי אותו. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שזה נכון. למרות שהיא פשוט יצור מרגיז.

לאחר שדברנו בנינו המרצה גם נכנסה ואמרה שאין בכוונתה לנהל דיון אלא לראות אותי נענש.

כשניסינו משהו היא אמרה חד וחלק: "זה או אני, או הוא. תחליט אתה." כשהיא פונה למנהל המחלקה שלי.

ואני נחמד כזה, אז עניתי ישר: "הדלת שם" כשאני מצביע לכיוונה.

נשבע לכם שבאותו הרגע מנהל המחלקה שלי היה יכול להעיף כאפה על הפרצוף שלו ולהגיד "איזה מטומטם הסטודנט זה". אבל כל מה שהוא עשה היה הוצאת אנחה.

לבסוף הוא החליט שאני אמור לכתוב מכתב התנצלות למרצה. אני עדיין לא יודע אם אני נכנס לשיעורים אבל לא ממש אכפת לי.

כבר חשבתי על המכתב, הוא ילך בערך כך:

"אני מצטער.

מצטער שנולדת."

מספיק טוב?