אני שוקל זאת בכובד ראש, כבר זמן מה.

אני לא יודע אם זה נכון, למרות שאני מאמין שזה נכון.

אחרי שזמן רב לא ידעתי מה לעשות עם המחשבות האלה, וחשתי צורך לעשות משהו, הלכתי לטלי ושאלתי לדעתה.

להפתעתי היא אמרה שהיא גם חושבת כך, וגם שאר חברותיה של אחותי.

הראיות מדברות בעד עצמן: היא אוהבת כדורגל, היא מבינה בכדורגל, היא מתלבשת במלתחת גברים (שלי, לכן הרעיון של 'איזה מגניב אני יכול לגנוב בגדים לאחותי' לא נשמע מגניב כמו שהוא אמור להיות. נו מילא, אני בכל זאת רזיתי והגעתי לבגדים שלבשתי לפני שנים), היא רואה 'ישנן בנות'.

אז כן. הראיות מדברות בעצמן, והן אומרות: "דאם דאם, האם יש יצור יותר מטופש ממך?"

אבל בכל זאת...

אולי היא כן לסבית?

כי זה בערך מה שחסר להורים שלי.

יש להם את ה"מקובלת", את ה"חרשנית", את ה"שמנה", ועכשיו יש את ה"לסבית".

אז בתחום הבנות הלך להם מצויין.

עם הבנים...

קצת פקששו.

למרות זאת אני לא חושב, או מרגיש, שאני צריך לבוא ולספר לה עלי. אם אני אספר זה לא בהכרח יגרום לה לספר עליה, אם אכן זה נכון. ובלי קשר לזה אני פשוט לא חושב שזה יביא לי תועלת, לא שהידע הזה אצל אנשים אמור להביא לי תועלת.

אולי זה בגלל שהיא מהמשפחה, שכל מה שאני רוצה זה להתנתק ממנה. ואולי זה מכוון שהיא מכירה אותי. היא חלק מהתסביך שלי. אין לי בעיה לבוא ולספר לאנשים חדשים, שאני לא מכיר עלי. אבל לספר לאנשים שאני מכיר זה קשה לי, כי הם כבר יודעים מי אני ויש להם כבר רעיון של מי אני בראש שלהם. הידיעה הזו תערער את המחשבות האלו עלי. מה גם שלא כולם יקבלו.

מצד שני,

למה שהיא תהיה לסבית? מה כל כך שווה בבנות?

הן לא הדבר הכי מושך עלי אדמות. למה לעזאזל שהיא תרצה בת שיש בנים בסביבה? אפילו אני רוצה בנים!

לפני מס' ימים נתקלתי בבלוג, הוא נראה לי נחמד אז נשארתי. וכהרגלי לא הגבתי, אני מגיב רק שיש לי מה לומר.

אז נכתב פוסט שדרש ממני להגיב, אז הגבתי.

בעל הבלוג לא ראה בעין יפה את התגובה שלי, ודי החליט להעלות אותי על המוקד.

הוא אמר שבטח היו לי חיים נוראיים ואני לא יודע מה זו אהבה.

הוא טועה.

אם לא הייתי יודע מה זו אהבה הייתי נשאר אותו אידיוט שלא מבין מהחיים שלו.

האהבה, היא מה שהעירה אותי. שהתאהבתי בבחור.

זה גרם לי לחשוב, זה גרם לי להתבגר נפשית. אני לא יודע מה אני עשיתי עד אז, אבל בברור עד גיל מאוחר, כמעט 17, לא התבגרתי, לא באמת. אני לא יודע מה לעזאזל עבר עלי, או יותר נכון לא עבר עלי.

כן היה לי קשה, כן יש לי משפחה זוועה, כן יש לי תסבוכים, אבל אני לא יודע למה לא התבגרתי.

אני הייתי מפולג. צד אחד הכי ילדותי שיש, והשני הכי בוגר שיש. שום דבר באמצע, או זה או זה.

אבל שהתאהבתי בו, והכל היה מופע אימים ועברתי שנה נוראה ומייסרת, התבגרתי. אז באמת הרגשתי ככה. ושהתגברתי עליו, התבגרתי עוד יותר. הפכתי לחסין יותר.

בגיל 18 הכל התחיל להשפיע וניצני ההתבגרות שלי התחילו להראות פרחים. פתאום המראה השומני שלי, שעד כה לא הזיז לי בכלל, התחיל להעיק עלי.

עכשיו אני קרוב ל19. אני כבר לא שמן, אני כבר בוגר. אני מבין דברים.

לבוא ולהגיד שאני לא יודע מה זה אהבה זה יהיה דבר הכזב הכי גדול.

אמרתי את מה שהרגשתי. באתי בגישה רציונאלית, למרות שכל שאר המגיבים, פיות ורודות מתוקות והומואיות, באו בגישה של עולם מושלם ואגדי.

על גישה זו נשרפתי. רק בגלל שאמרתי שאין מקום לאהבה בין שני אנשים שנפגשו ליומיים, ויש חצי עולם בניהם. מה גם שאחד מהם הולך להתגייס. אז סליחה באמת, שאני לא יכול להרים את השרביט שלי ולראות עוד זוג הומואים מקפצים להם.

כותב הבלוג תקף אותי אישית. הוא פגע בי. הוא הגן על התמימות המפגרת של האגדות.

ומה אמרתי? שאגדות זה סיפורים.

אני לא בטוח למה הוא עשה את זה, אולי מכוון שהוא גם ידע את זה אבל לא רצה להודות בזה ובעצם שהוא התקיף אותי הוא התקיף את החלק שבו שגם טען לזאת. לא יודע.

עלי זה השפיע. פעם ראשונה שמישהו אומר לי שהתגובות שלי מבאסות וגורמות לכותב להצטער שהוא הוציא פוסט.

ביום שישי, ב04:32 התעוררתי.

חלמתי שקיבלתי ממנו הודעה.

"אני הביתה."

שקמתי הבנתי שזה היה חלום. הבנתי גם שהתחביר גרוע.

ומאחר והחלומות ברובם באים מהתת מודע, זה רק הוכחה לכך שאני באמת לא יודע לשון.

אבל כבר קמתי. יותר נכון זינקתי מהמיטה.

לקח לי שתי שניות להבין את הכל. להבין שנחרתי, שחלמתי, שהתעוררתי.

רצתי (שלחתי יד) לשידה ולקחתי את הפלאפון. שום הודעה.

הפתעה.

צנחתי חזרה למיטה וחשבתי עליו. הצטערתי שאני לא אראה אותו הסופ"ש. כל כך רציתי. והיו לנו תוכניות, והכל היה נראה מושלם.

לו היה בית ריק. אני הוזמנתי.

אז נזכרתי שלטלי יש מסיבה. הוא הוזמן אלי, אחותי נסעה והחדר שלה היה פנוי, והוא בקומה לבד כך שהייתה פרטיות.

אבל הוא אמר שהוא יבוא רק אם הוא ישתחרר בחמישי. והוא לא.

מה שכן, הוא השתחרר בשישי.

הוא הודיעה לי באמצע הרצאה.

יצאתי והתקשרתי אליו. הוא הצטער ואמר שאין סיכוי שהוא יבוא אלי.

שסיימתי את הלימודים רצתי (נסעתי באוטובוס) הביתה.

רצתי לדבר אתו. הבנתי שאני לא יודע עליו כלום. אני אפילו לא יודע איפה הוא בצבא.

התברר לי שאבי בדיוק ניתק את האינטרנט לבית, ולא יכולתי להתקשר אליו, הסיכוי שלא היו מצתתים לי אפסי.

כל מה שנותר לעשות זה לשבת בחדר, לבהות בפלאפון בתקווה שהוא יתקשר.

הוא לא.

חוסר התקשורת בנינו התחיל להעיק עלי. לא רציתי להגיע למצב שבו הוא חוזר לצבא לפני שאנחנו מדברים.

נסעתי למסיבה של טלי, חזרתי, ישנתי, קמתי וכלום.

אז התחתי לדאוג.

התחלתי לפחד. לא ידעתי מה לחשוב. ומאחר ולא ידעתי מה לחשוב הסרטים התחילו להיכנס לי לראש.

'מה אם הוא חשב על זה והגיע למסקנה שאני לא שווה כלום?'

'מה אם הוא שכח אותי?'

'מה אם הוא מצא מישהו יותר טוב?'

התחלתי לדבר עם ידידה שעדיין לא איללתי אותה, למרות שזה יקרה בקרוב.

כאשר ביטאתי את מה שהרגשתי בהתכתבות אתה, הכל הפך לאמת.

אז השמחה שליוותה אותי יותר משבוע נעלמה. התחלתי להיות עצוב. רצתי לדבר אתו. אם אני לא פוגש בו, לפחות לדבר.

כשהוא התחבר התקפתי אותו.

הוא לא הספיק להגיב ואני המשכתי עם השאלות שלי.

שמחתי שהוא התחבר. דברנו והוא סיפר על הכל. ומצליח לו שם, למרות שבהתחלה היה לו קשה. ואני מקווה שהוא יגיע לאן שהוא רוצה.

בשיחה שאלתי אותו בפחד אם הוא חשב על לשנות את היחס שלו כלפי. הוא אמר שלא, הוא עדיין רוצה להיפגש אתי. הוא עדיין רוצה אותי. אבל הוא אמר שהוא לא יכול לתת לי את כל מה שאני רוצה.

הוא לא מבין שכל מה שאני רוצה זה אותו. שלא יבין, לא מפריע לי כל עוד הוא באמת יהיה אתי.

מתישהו הוא התחיל לדבר על המפקד החתיך שלו. התחלתי לקנא, ועשיתי סצנות.

עלי הוא לא מדבר ככה, אז למה על המפקד שלו כן?

אז מה אם אין לי שרירים, ואין לי בייבי פייס ואני לא מ"כ?

זה רק הצחיק אותו.

טוב, שיצחק. אני גם יכול לצחוק. אתמול התחילו אתי. חאחאחאחא.

שבת הזאת הוא סוגר. שבת הבאה לא. אז אולי נתראה. אולי.

נקווה לטוב.

אני בכל מקרה עדיין שמח ועליז. אולי אתו אני אהיה גם מאושר.