היום שבאתי ללכת למכללה נשמתי ליד הקיר בסלון ואריח אחד מחדר המדרגות צנח.

עכשיו אני יודע שאני באמת יהודי. כמו שאז, לפני אלפי שנים הסתובבנו 7 פעמים סביבו חומות יריחו תוך כדי תקיעת שופרות והחומות נפלו,

כך אני נשמתי ליד הקיר ושברתי אותו.

למה אנשים נולדים?

יותר נכון, למה אנשים חוגגים את הלידה שלהם?

ולמה לעזאזל זה תמיד דופק לי את החיים?!

אתמול לחבר שלי היה יום הולדת. התאריך. הוא לא חגג אבל אני ועוד מס' חברים התאספנו אצלו כדי לאחל לו מזל טוב ולהביא מתנות. התיישבנו אצלו בבית וחשבנו מה לעשות. לאף אחד לא היה רעיון מקורי.

אז אפרודיטה התקשרה. היא הציעה לי להצטרף אליה ולנסוע דרומה, לפגוש את הרקולס.

התלבטתי מה לעשות. מצד אחד האושר שלי, עם האלים, מצד שני הברזה לבחור שלפני האלים נקרא 'חבר טוב' שלי. ששאלתי אותו אם יפריע לו הוא תקע בי מבט של 'בנזונה-בשביל-מה-באת-אם-אתה-הולך-?', זה עשה לי רגשות אשם, לא יכולתי ללכת.

יותר מכך טלי הייתה בדיכאון עמוק. היא לא ראתה את החבר שלה כבר 30 יום והיה עוד שבוע. הוא במעצר בגלל שחייל שלו ירה לכיוון לבנון, והאחריות נופלת על המפקד.

היא ביקשה ממני לא ללכת. החברה שהיינו בא לא עשתה טוב, לא לי ולא לה. להשאיר אותה לבד זה כמו לזרוק טלה שבור רגליים ללהקת אריות אשר גוועת ברעב.

החלטתי להישאר, למרות רצוני ללכת.

דפקתי את אפרודיטה, הכעסתי את האלים, גורל רע ציפה לי.

היו אתנו שתי בנות שכל הזמן ריכלו עלי ועל טלי. כמו זוג טיפשות הן ישבו מולי וריכלו. מתישהו נמאס לי ואמרתי לאחת מהן: "את יודעת, אני יושב מולך." היא עשתה את עצמה כלא מבינה.

כל כך מאסתי ביציאה המפגרת הזו. לא נהנתי, ונשארתי רק כי טלי הרגישה רע.

חצי שעה אחרי שביטלתי את התוכניות לנסוע לדרום בעל השמחה החליט להשבית את הכל, וללכת 'לישון'. אני יכול להתערב אתכם שהוא יצא לרקוד.

זה כל כך מכעיס אותי. הוא השאיר אותי אתו עם רגשות אשם שהוא יודע שהייתי שמח לנסוע, ואז הוא נטש אותי כי לא התאמתי לתוכניות שלו, כי אני לא רוקד.

מצב אידיאלי. האלים זועמים, ה'חברים' נוטשים, ואני נשאר לבד וסופג מכל צד חרא.

זה לא הזיז לי. רציתי להתעלות מעל זה.

חשבתי על אכילס. כל פעם שנזכרתי בחיבוק הראשון שלו התמלאתי חום וכוחות. שהייתי צריך לבכות, חייכתי ושמחתי.

אחרי הנטישה שלהם הלכתי עם טלי ויישבנו בהמבוגר בר. הזמנו צ'יפס. אכלתי, היה טעים. מזמן לא אכלתי צ'יפס.

שסיימנו נסענו אליה. שיפרתי לה את המצב רוח, דיברנו וצחקנו. לפחות לא כל הערב ירד לטמיון, הצלחתי להוציא אותה מהדיכאון.

ואז היא הזכירה לי את זה.

שישי הבא יש לה יום הולדת. שישי הבא הייתי אמור לנסוע לאכילס.

מצטער.

הפוסט נקטע.

הוא היה אמור להיגמר אופטימי מרהיב בגלל אכילס.

אבל אני מדבר עכשיו אתו.

הוא...

חיח

אני לא יודע איפה לקבור את עצמי.

הוא כל כך שונה. הוא כל כך מיוחד. הוא לא מבין את זה. הוא לא רוצה לפגוע בי, ולכן הוא פוגע.

מעולם לא הרגשתי את מה שאני מרגיש עכשיו כלפי מישהו.

מעולם לא התייחסו אלי כמו שהוא מתייחס אלי.

הוא אמר שכך הוא מתייחס לכל האנשים, אבל זה לא נכון.

שהיינו יחד, והחולצה שלי עלתה מעלה, הוא הוריד אותה חזרה. הוא כיסה אותי.

אף בן לא עשה את זה. שאר הבנים ניסו להוריד אותה, ניסו לשדל אותי להוריד אותה.

הוא מכבד אותי, הוא לא ניסה לפלוש הוא לא ניסה לעשות משהו שגורם לי אי נוחות. אני לא מוכן להאמין שהוא מתייחס כך לכל האנשים. זה לא נכון, הוא אומר את זה כדי להרחיק אותי.

כי אנחנו נקשרים.

כי הוא בארון. אפילו בפני עצמו. הוא לא 'יכול' להרשות לעצמו אותי.

הוא יכול. הוא רק לא רוצה.

שירצה.

בבקשה שירצה...

אני לא מסוגל אחרת. לא עכשיו, שאני כל כך זקוק לו, שאני כל כך רוצה אותו.

"כאשר אדם שלם עם עצמו, הוא רוכש את הטוב שאין לו ערך, שהוא החופש." אפיקורוס

אני לא רוצה לבכות, אני רוצה שהגוש יעלם לי מהגרון, אני רוצה לנשום רגיל, אני רוצה להיות נאהב.

עריכה:

23:40- אני מחליט שאני לעולם לא אוותר עליו לא משנה מה.

01:25- אני מדבר אתו עכשיו.

הוא אידיוט, אני אידיוט.

אבל מתאימים.

לא מוותר.

הוא מפחד,

אני בז לפחד (ומשקשק מהרעיון שהוא ישכח אותי).

מחר אולי הוא יהיה באזור.

מחר אולי נתחבק.

מחר אולי נתנשק.

העולם מרהיב, אבל הוא יותר.

פתחנו את הדלת וברחנו כאחוזי טירוף. למונית שלום.

בביתו היה עוד יותר נחמד, מתישהו אנשים יצאו לגינה לשתות. אני יצאתי, הלכתי לבחורה שביליתי אתה את רוב הערב, הרחתי את האלכוהול ואמרתי לא תודה.

שנכנסתי חזרה לבית, והשעה הייתה בערך שלוש וחצי ראיתי פתאום את אכילס. הוא הסתכל עלי, הסתכל לצדדים, הבין שהחברים שלו מתחלקים לגינה ולחדרו ואף אחד לא משקיף עלינו וחיבק אותי.

החיבוק השפיע עלי יותר ממה שחשבתי. הוא היה חם, הוא היה מתוק, הוא צמרר אותי, לא רציתי שהוא יגמר לעולם. זה לא היה חיבוק רגיל, לא חיבוקים שאני מחלק לכל מי שרק מרשה לי, זה היה משהו שונה. נצמדתי אליו כלא נותן לו הזדמנות לברוח, והוא כתגובה (שדי הדהימה אותי) רק קרב אלי יותר. היינו מעין ישות אחת אשר חוששת שיתפסו אותה, ועם זאת חשה הקלה כה גדולה.

החיבוק היה ארוך יותר ממה שחשבתי שהוא ייתן, חשבתי שהוא עושה את זה כי הוא מרגיש שהוא חייב, אבל זה לא היה ככה. אחרי נצח נפרדנו וכל אחד הלך לדרכו.

הרגשתי חלול. לא רציתי שהחיבוק יפסק, הוא נתן לי יותר מדי, הוא משך אותי יותר מדי, רציתי שזה יקרה שוב. לא היה נראה שזה הולך לחזור על עצמו.

אנשים שגרו באזור החלו להתפזר הביתה ומס' האנשים בבית ירד. בחמש אכילס יצא החוצה לשאוף אויר, אני הצטרפתי אליו. ישבנו מחוץ לביתו על הגדר ודברנו. הבנתי שהחיבוק לא יחזור על עצמו. זה היה חד פעמי.

ירדתי מהגדר במחשבה לחזור לבית, שהוא החל ללכת. הצטרפתי אליו והסתובבנו קצת בשכונה. אז, מאחורי הבתים, הוא חיבק אותי שוב.

ושוב החום, הכמיהה, התשוקה, המשיכה חזרו והכו בי כגל על סלע. החיבוק נותק, מהר מדי לטעמי, והמשכנו להסתובב. אז הוא נזכר שאחת הבנות צריכה ללכת אז מיהרנו לבית. כולם תהו לאן נעלמנו ולמה לקח לנו כל כך הרבה זמן.

זמני אתו עבר. נגמר, וכל מה שנשאר זה רק טעם לעוד.

לאחר כ20 ד' בבית הוא מאס בו, ויצאנו שוב החוצה. הלכנו לגינה "מוגנת" והתחבקנו שוב, לא רציתי לעזוב אותו, הוא כל מה שיכולתי לבקש. הוא בדיוק הטעם שלי, הוא הגיע אלי מסנטה.

ביקשתי ונעתרתי, נשקתי לו. ושוב, והוא החזיר. ואז הפסיק. הוא הסתכל סביב ונראה מוטרד. ככל שהתכרבלנו יחד, ככל שהתנשקנו יותר הוא נראה יותר ויותר לחוץ.

שאלתי אותו אם הוא רוצה שאפסיק, הוא אמר שלא. השפעתי עליו. הוא לא היה במצב כזה בעבר, אחרי שהוא קבע לעצמו מה הולך להיות בחיים שלו ובין ההחלטות לצמצם כמה שיותר את אפקט הנטייה שלו.

 כל פעם שראינו אדם קפצנו. הסתובבנו סביב עצמנו וחיפשנו מחסה חדש. התיישנו מתחת לשיח ולא יכולתי שלא לקפוץ עליו ולנשק אותו שוב ושוב ושוב. ירדתי לצוואר והוא נאנח, דאגתי לא להשאיר סימנים. המשכתי לרדת שאני מנשק אותו והגעתי לאברו. הרגשתי שהוא פועם אבל לא ידעתי איך אכילס יגיב, לכן קמתי.

תהיתי לעצמי איך זה הלך חלק. לרוב שאני מתמזמז קורים לי דברים, כמו תקיפת נמלים, התקף צחקוקים וכו'. בדיוק שמחשבה זו חלפה בראשי הרגשתי שזה לא הלך חלק. ירקתי מהפה פרח שנפל מהשיח על המכנס ונכנס לי לפה. ממש מלבב.

חזרנו לביתו והפעם אמא שלו הייתה כבר ערה. רוב האנשים שנשארו הלכו לישון, התרכזנו כולנו בחדר שלו ובחרנו סרט לראות. כולם הסתדרו בישיבה שכולם יראו ויצא שאני יושב לידו. ששילבתי ידיים יכולתי ללטף את ידו שגם הייתה שלובה. זה היה כל כך תמים. אנחנו מלטפים אחד את השני ומסתירים את אחד השני, רק שלא יתפסו אותנו. כמו ילדים קטנים.

לאחר זמן מה עוד אנשים עזבו וסדרי הישיבה שונו. אני נשארתי לשבת לבדי שהוא הצטרף למיטתו ושכבר בין בנות. הוא נרדם. כולם נרדמו. כל כך רציתי לקום ולשכב לידו, אתו, להתכרבל, אבל לא יכולתי. אסור. הייתי מייסור. אז, לשם האירוניה, הוא זע ונע והחל להתכרבל עם אחת הבנות שישנו לידו. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. רציתי להיות במקום הבת, רציתי לרצוח את הבת, רציתי להיות במקום אחר שומם רק אתו.

שבהיתי בו כשאני מחזיק את עצמי לא לפרוץ בבכי הוא התעורר, הוא הסתכל עלי. ניסיתי לחייך. הוא הסתכל סביב וראה שכולם ישנים. הוא קם ואמר לי לבוא.

הלכנו שוב לגינה, צהלתי. שהגענו אליה התנשקנו. נשכבנו והתחלנו להתגלגל אחד על השני ולהתמזמז. זה המשיך מעבר למה שחשבתי וירדתי לו קצרות. הוא גם רצה, אבל שוב המחסום שבי דכא אותי. לא יכולתי להתפשט, פחדתי להתפשט, פחדתי שהוא יברח. פחדתי שאני מאכזב אותו, התמלאתי פחדים ששיתקו אותי.

לבסוף הוא נתן טעימה קטנה שבטני מתהפכת ומתכווצת.

עמדנו ללכת והוא תפס אותי. המשכנו לעמוד שם דקות ארוכות שאנחנו מתנשקים. חזרנו אליו הביתה, התארגנתי עם הידידה ועזבנו חזרה לנתניה.

כל הדרך ליקקתי את שפתי, טעמו עדיין נישא עליהן. היא הסתכלה עלי במבט עקום.

שחזרתי הביתה לא יכולתי לישון. הרגשתי חלול יותר מתמיד. בדר"כ אני מקיף את עצמי בכריות כי אין לי עם מה להתכרבל. עכשיו זה היה שונה, כי יש מישהו, אבל הוא רחוק בצפון.

אם הכל יסתדר כמו שאנו מתכננים סופ"ש הבא אני אבלה אתו שכל משפחתו חוץ מאחותו לא בבית.

עדיין נצטרך לשמור על דיסקרטיות, אבל לפחות נהיה יחד.

אני צריך קונדומים -.-

וחרא של וורד הוא עשה לי רקע לבן!