כמו שציפיתי, ואולי בגלל שציפיתי, זה קרה.

התרסקתי.

היה לי היום דייט. הוא היה כל מה שיכולתי לבקש, אני לא.

לא קרה כלום. הוא אמר שבתור ידידים אנחנו יכולים להיות מעולים, אבל בתור זוג הוא לא חושב שנצליח.

הייתי מי שאני, ומי שאני זה לא מספיק. זה לא הביא אותי לשום מקום.

בדרך חזרה הביתה, במונית נשברתי. כל מה שרציתי זה להוציא את הקיבה שגעשה כים סוער בתוכי, רציתי להפסיק לרעוד, רציתי להתחמם, רציתי להיעלם.

אני לא מספיק טוב. אני תמיד אהיה לבד. הדברים האלה לא ברי שינוי, הם בגנים שלי.

אני נמוך מדי, אני ממושקף, אני מנומש.

לא משנה כמה אני ארזה, לא משנה כמה ספורט אני אעשה. אני תמיד אשאר מי שאני. לא מספיק. לאף אדם.

שירדתי מהמונית קלטתי שלא אכלתי כל היום, אבל לא היה לי חשק לאכול. היה לי חשק למות.

שצעדתי רציתי שמישהו יבוא וירצח אותי, שישדוד אותי, שיכניס אותי לבית חולים.

שחציתי את הכביש עשיתי את זה לאט, פינטזתי לעצמי שמכונית תבוא ותדרוס אותי למוות.

שהייתי מספר בתים מהבית האטתי את קצב ההליכה שלי. עם כל צעד הצטערתי שגופי לא צנח ארצה שאין נשימה באפי.

עכשיו אני בחדר. עכשיו האקדח של סבא לידי. הוא עדין טעון, מהפעם שעברה.

אבל בפעם שעברה היו סיבות שמנעו ממני מללחוץ על ההדק.

כעת אין.

זה יותר מפחיד.

אני לא יודע אם ללחוץ או לא, אני בטוח שאני לא אעשה את זה, אני פחדן מדי.

אבל אם אני אלחץ זה יזיז למישהו? מישהו ידע בכלל?

לא נראה לי.

ומה זה משנה? זה לא שאני איזו ברייה גדולה שהעולם יפסיד.

הוא רק ירוויח. אני עלוקה. אני מבזבז חשמל מים חמצן וכסף.

הייתי אתמול באשדוד.

הזמן טס לי, ממש נהנתי.

היום שלי שם חולק ל2, את חלקו הראשון של היום ביליתי עם אתום, ואת חלקו השני עם אלכס.

אלכס הוא נפש אצילית אשר בטוחה בעצמה לגמרי, יודעת מה היא רוצה. זה מושך, השחרור הזה, הכמיהה לחופש שהוא מפיץ. הוא לא מושלם. אבל אין אף אדם מושלם.

אני אעיז והגיד שהוא אכן מקורב לשלמות, למרות שהוא לעולם לא יודה בזאת. אני לא יודע אם זה נובע מכך שהוא אינו בהכרח מכיר בעוצמתו שלו או שהוא פשוט צנוע.

אתום היה שונה. המחשבות שלי עליו טעו.

הוא יהלום מלוטש. הוא צעיר, רענן, נבון, חכם, בוגר ומלבב. הבעיה שהוא כלוא בגוף של ילד. נפשו כבר מזמן אינו מתבגרת עם התבגרות גופו. הוא סובב בחברה שאינה מבינה אותו ומועיקה אותו רק בשל אי הבנה. הוא כמו שאר הגאונים, גורלו נחרץ ובני דורו, בני גילו, לא יבינו אותו. לא עכשיו בכל אופן, הם צריכים להתבגר בנפשם כדי להבין את גדולת בריית העולם אשר מרקדת סביבם.

אני יודע שזמן מה אני כבר לא כותב,

זה נובע ממספר סיבות.

הראשונה שבהן היא העובדה שאני לא אמור להימצא על המחשב לפי החלטת אבי.

שזה דבר מוזר בהינו. מאז שהמשפחה שלי חזרה מאירופה אין בנינו כמעט ריבים. אני לא יודע אם זה נובע מהעובדה שאני את עונשי קיבלתי או שפשוט אני מתרחק מהם, אפילו בשביל דברים בסיסיים אני לא מתקרב אליהם יותר. אין לי רצון לשהות במחיצתם.

אני מעביר את זמני בחדרי, ומחוץ לבית. כמה שיותר בחוץ, לא להיות בעל אפשרות לפגוש אותם בטעות.

שאני אוכל, אני אוכל לבד. התרגלתי לזה שהם היו בחו"ל. לפני זה עוד היינו אוכלים ארוחות ערב כ'משפחה' שבמהלכן אימא תמיד הייתה אומרת לי שאני שמן, ושאני צריך לאכול פחות לחם. שאני חושב על זה, אני הפסקתי לאכול ארוחות ערב בגלל זה. פשוט התרחקתי, זה היה עוד בתקופה שאנו רבנו על ימין ועל שמאל ולא הייתה לי כל כוונה לשבת לאכול מהאוכל שהיא הכינה (ודאגה כמובן להצהיר על זה) ולשמוע עד כמה היא לא מרוצה ממני, את זה שאני בטלן שלא עובד (שכחו מכך שהייתה לי מערכת של כמעט 60 שעות במכללה והייתי חוזר מת הביתה. ושהיא לא עובדת) וכולי.

אבל שהם היו באירופה אני כן אכלתי, לבד. פשוט התרגלתי לזה. שהם חזרו לא שמתי לב בכלל לזה, שכחתי שהייתה המסורת הזו שיושבים לשולחן ואוכלים כמשפחה. היא העירה לי על זה.

עכשיו בארוחות אני שותק, אנחנו כמעט לא מדברים.

לכן זה היה מוזר לי. אבא שלי שעד כה לא נקט שום צעד נגדי והיה פשוט קיים, ברקע, עץ, התחיל להילחם נגדי. ואימי לא עשתה כלום. אנחנו לא רבים. אולי מדי פעם אבל לא כמו אז.

ניסיתי היום לדובב אותו להסבר על העונש הזה שהוטל עלי, הצלחתי. כמובן שהוא לא יבוא וגיד לי "זה בגלל שאתה אוהב בנים!" אלא הוא התחיל להסביר שזה בגלל שאני יושב שעות מול המחשב, ושאני לא על המחשב שאני בטלוויזיה, ואני מתבטל ולא עושה כלום כל היום ובעיקרון רק מכביד כלכלית על הבית, ואין ממש כסף לזה.

הסתכלתי עליו טוב. בהיתי בפרצופו הרציני. מצמצתי בהפגנתיות עם עיני ואמרתי לו שאנשים שאין להם כסף אינם לוקחים את המשפחה לחופשה של שלוש שבועות באירופה, ומחליפים את ריהוט חדר השינה הראשי. למנוע ממני לא להיות על המחשב לא יקזז אפילו את חשבון החשמל ליומיים.

הסיבה השנייה היא שחיי משעממים. מאחר ואין לי ריבים, מאחר ואני לא יוצא ממש מהבית, ומאחר ואני לא עושה כלום עם עצמי אין על מה לכתוב.

אין לי כבר כוח, לפעמים אני תופס את עצמי חושב על דברים נחמדים שאני יכול לכתוב עליהם אבל אני פשוט לא מגיע בזמן למחשב בכדי לכתוב אותם, שאני לבסוף מגיע למחשב, אחרי שאני בודק שלא יתפסו אותי אני לא מוצא את המוטיבציה לשבת ולבלבל את השכל על כלום.

אתמול הייתי בת"א.

היה לי מלא רעיונות לכתיבה, אבל שוב עד שהגעתי למחשב הכוחות נעלמו.

וחבל, כי נהנתי. ממש.

פגשתי אלים ואפילו אחד חדש, שאני צריך לאלל, והחלטתי על אל אולם, אבל ששאלתי אותו לא היה לו אכפת אם אני אאלל אותו או לא. אז אני אקרא לו בשמו. הבלוגר הראשון שאני כותב עליו בלי חסינות.

אלכס.

סיפור די משעשע, שאני חייב לספר.

ששני אלים ואני היינו בדרך הביתה אחרי יום מלא חוויות בת"א, אפרודיטה משכה את תשומת לבי ששאלה אותי אם "זה לא הזה ש*מצלם את עצמו במיומנות ובאומנות רבת שנים אשר מציג אותו באור חושפני ושונה* (המילים שלה היו אחרות, פרובוקטיביות יותר. כמעט כמו התמונות עצמן)."

הסתכלתי ואכן זה היה הוא. אחד מהאנשים שאני מדבר אתו כל יום ויום. מעטים הם כאלה.

היא אמרה לי לגשת אליו. אני התביישתי. מה אני אגיד לו בדיוק?

לא רציתי להיות מטרד ולא רציתי להפריע לו.

אם זה היה תלוי בי הייתי רץ מהר בכיוון הנגדי.

אבל אפרודיטה נצמדה אלי, וגררה אותי אחריו. היא אמרה לי לצעוק לו. הוא דיבר בטלפון כך שזה נתן לי תרוץ טוב ללמה לא לצעוק. ניסיתי להתנגד ולהסתובב אבל אפרודיטה לא נתנה לי והמשכנו לרדוף אחריו בקדחנות שהבושה גועשת בי. היא שאלה לשמו ואמרתי לה, אז היא צעקה לו.

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

היא פתחה ואמרה שאנחנו קוראים אצלו. אמרתי לו היי שאני בלחץ ואמרתי לו מי שאני. הוא אמר שהוא חשב שהוא ראה אותי אבל לא היה בטוח.

לא הצטערתי שהיא גררה אותי. היה נחמד לפגוש בו, למרות שזה לא היה מתוכנן.

אלכס. פשוט מרהיב.

בכל אופן מישהו שהוא היה אמור לפגוש שם הגיע, נזכרתי שלבחור יש חיים וברחתי משם.

מחר אני באשדוד כדי לפגוש את אתום. חמוד כזה.

אחר כך אני אפגוש את אלכס שוב.

היה עוד קטע נחמד בת"א.

רציתי לקנות בושם. אז הלכתי עם אפרודיטה ועמדו מול קיר מלא בשמים ובדקנו. היא השפריצה על כל מקום שעורי היה חשוף בו.

לא מצאתי אחד שמצא חן בעיני, היו כאלה עם ריחות חזקים ומרים שעשו לי בחילה.

אחד צחק לי באומרו שלבסוף אני אריח ריח שאני ארצה, אבל אני לא אדע מאיזה בושם הוא הגיע.

לאחר מכן עלינו הלכנו לשירותים וחכתי לאפרודיטה בחוץ. הנחתי את ראשי על ידי ונגעלתי.

הסרחתי כמו לא יודע מה.

הבעיה, שאכן אחד הריחות מצא חן בעיני.

אז מזל שיש אנשים שזוכרים איפה הם השפריצו עלי איזה בושם.

נשתמע אנשים