וביום הראשון,

היו רק הצצות חטופות.

בנינו חצצה קצינה.

הרגשתי לפתע מוזר, כי לא אני זה שנועץ את המבטים אלא זה שהמבטים ננעצים בו.

וביום השני זה המשיך, והפך לנגיעות חטופות.

והוא ניגש. והוא שאל. והוא דיבר.

הוא בירר מה הטעם שלי, שאל אם יש לי חברה.

סבב סביב ולא ניגש לשאול ישירות.

הוא נתן לי פירצות אך אני תמיד הייתי קשה ברמזים.

מעולם לא הבנתי אותם בזמן.

אף פעם לא ניצלתי את האופציה, תמיד המשכתי כמרחף הלאה.

תמיד ניתחתי אח"כ.

תמיד מאוחר מדי.

וביום השלישי,

אני זה שהתעניין.

אני זה שיזם, בכוונה להציע יציאה.

אבל זה לא הגיע לכך, הוא התרחק.

הרמזים נעלמו ובמקומם קמה חומה.

הוא כבר לא ישב מטר ממני אלא קילומטר.

אני מאוכזב.

בעיקר מעצמי.

לא בשל יכולת הפלרטוט הלוקה בחסר, וגם לא ביכולת של הבנת הרמזים וניצול היזדמנויות,

מאוכזב ממראי.

כי זה תמיד מגיע לידי כך.

ואיכשהו,

אחרי השתהות רבה מדי שלא לחצתי על ההדק,

זה אבד.

הוא סקר יותר, ביקר יותר,

ונסוג.

אנשים שונים רואים אותי בתצורות שונות. כל אחד שופט ומחליט על מה להעלות אותי על המוקד, לפי ראות עיניו.

לעיתים נדירות, אני יוצא כשווה חיים בעיני האדם. לעיתים נדירות בלבד הבריות לא מוצאים משהו בי שעליו יש להכחיד את עצם קיומי.

אני לא נוהג להתחבא מאחורי מסכות. אני מאותם אצילי נפש שמפספסים את הפואנטה.

חסר טאקט באלגנטיות אשר אומר כל העולה על רוחו, וכמעט לעולם לא בשקט.

עצם עובדה זו, מתברר, הופכת אותי ליצור בעל המסכות הרבות ביותר. כשאני לא מבין את הדרך המובילה לעובדה נאורה זו.

יש הרואים בי חמום מח אשר פועל לפי גחמות, ומולם אלו אשר חושבים שאני מחושב מדי.

יש הרואים בי אדם נוראי ורשע, ויש את אלו אשר בטוחים שאני נחמד מדי.

יש הרואים בחוסר הטאקט שלי חיסרון, ויש אלו אשר חושבים שזה מקסים.

יש אלו אשר חושבים שאני מצחיק, ויש אלו אשר חושבים שאני מגזים וחסר הומור.

יש את אלו אשר בטוחים שאני רציני מדי, ויש את אלו אשר חושבים שאני שטותניק.

אני מדבר כל כך הרבה שפשוט כבר לא רואים אותי. לא קולטים אותי. עומס יתר על שאר הבריות והערך עלי נחמק.

כל אדם ניצב מולי כשהוא לא יודע מי אני ומה הרצונות שלי.

אני לא מצליח למצוא את האדם שיקרא אותי. שידע בדיוק מה אני צריך באותו הרגע. אותו אחד שתמיד ימצא את הדבר הנכון להגיד לי.

אני מתגעגע לזה.

פעם היו אנשים כאלו. פעם היה אחד כזה ספציפית.

עכשיו...

עכשיו הזמן זז והמשתנים גם. המשוואה הופכת למסובכת יותר ויותר.

הדרישות ממני גדלות כל הזמן, ואני נענה לאתגר ועומד בו יפה. אך הדברים הללו גוזלים ממני זמן. גוזלים ממני חיים.

ואני לא מסתגל. אני מוותר לעצמי בטיפשות. אני מוסיף נוקשות אצילית ומפגרת על הטיפשות המסכנה הזו, מה שהופך את הכל לאבסורד ענקי שנקרא חיי.

אני לא מסכים לעצמי לוותר על העיקרונות שלי.

אני לא מסכים "להיכנע". אני תוקע את עצמי.

אין לי את היכולת לשבור את המוסכמות שלי עם עצמי. בעצם, יש לי את היכולת. אין לי את הרצון. אני כל כך דבוק לרעיון הערטילאי הזה של אידיאליות שזה עצוב.

אני כאדם זקן שזמנו כבר עבר. אני לא מצליח לחבר בין המציאות לבין מה שהולך אצלי בראש.

הרצונות שלי לא יכולים להתממש עם המציאות שאני חי בה כרגע. אבל כפרד עקשן אני לא אשנה שום דבר. לא אנסה אפילו להתפשר על "אידיאלים" ו"עיקרונות". חשובים ככל שיהיו, אם לעולם לא יוכלו להתקיים בזמן זה.

אני אפילו כבר לא הולך סחור סחור, אני פשוט עומד בצד.

יושב. שוכב.

חושב. ממורמר.

זקן עקשן שעבר זמנו.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שניסיתי להתקשר אליך,

'זאת הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך

לא הצלחתי לדבר כשהמזכירה שלך ענתה

לא התבלבלתי, רק פחדתי מעט

סגרתי את הטלפון בנשימה כבדה.'

אני זוכר את הפעם הראשונה שהחלטתי שאתה תהיה שלי, וזה זיכרון כל כך חזק שלעולם הוא לא יישכח ממני.

אני זוכר שכל מה שחשבתי לעצמי זה,

'מתי נתנשק

דיברנו על הלילה

תשוקה גדולה

במסווה של רומנטיקה.'

אני זוכר את היומיים שלאחר מכן. את קביעת האלים, שזירת גורלנו כאגדת קיסוס וקיסוסית.

'זה כתוב בספרים בשירים במפות הכוכבים

מה כולם מחפשים את האושר מקווים.'

את הפעם הראשונה שכתבתי עליך לאחר זאת,

לעמוד בצוק הגבוהה בעולם, להסתכל מעבר לשפה ולא לראות את הסוף. להרגיש את הרוח מנסה לנתק אותי מהרצפה, לנסות לנשום דרך אף צורב מרוב קור, לעצום עיניים, לפרוש ידיים ולקפוץ.

לא לראות, לא להרגיש, לא להריח, לא לשמוע, לא לזעוק- הפה חתום בחיוך.

נפילה אינסופית שמסתיימת במיזוג ידיים.

גדולות, חזקות, חמות, עוטפות, אוהבות.

להרגיש את החום עוטף, לשמוע את קראתי השקטה לשמי, להריח את ריחו, לפוקח את העיניים ולטבוע השלו. לסוף הסונטה הנצחית הזו אני פוצה את פי ואומר את מה שיחתום את הכל: "אני אוהב אותך".'..."

זה העמוד הראשון מספרון שהכנתי לו.

מצאתי אותו בזמן שחיפשתי בספרייה שלי אחר חומרים לקורס הקצינים.

יש לי שתי חיילות שאני לא מתכוון שלא יגיעו יותר ממוכנות להכנה.

הוא היה קבור תחת מדף עמוס. שכחתי אותו.

עוד תזכורת אליו.

ככל שהזמן חולף אני מוצא יותר ויותר דברים שהכנתי לו, אלו שסיימתי, ואלו שלא,

ולא הספקתי למסור לו אותם.

לפיהם אי אפשר מאשר לא לפרש את פשר הפרידה שלנו כמשהו שלא היה מתוכנן.

ואכן, זה כלל לא היה מתוכנן.

אני לא יודע מה אתו ואני מחזיק את עצמי לא לבדוק.

גם עכשיו, הוא התחבר למסנג'ר. אני די בטוח שהוא חסם אותי, כפי שהוא מחק אותי מהפייסבוק.

אבל מעניין אותי.

אני רוצה לדעת מה אתו.

במשך יותר משנתיים הוא היה הנפש הכי יקרה לי.

עכשיו, לפי בקשתו,

אני אפילו לא מעז להתקשר לשאול אותו.

חברי מפחידים אותי בנזק שאני יכול לגרום,

ובכל זאת, פשוט לקום וללכת בלי להסתכל לאחור אני לא מסוגל.

אני כן ממשיך בחיי, בערך.

הייתה לי הארה היום.

מוחי, מבריק ככל שלא יהיה, כאין וכאפס לעומת המלומדים.

אני רוצה ללמוד. אני כמהה ללמוד.

אם עד היום השתעשעתי לי בספרות הפילוסופיה כרגע היא הכניעה אותי. אני טיפש ובור ויש לי כל כך הרבה ללמוד. ואני צריך. וזה כיוון, וזה טוב. כי עד כה לא היה לי.

אני רוצה ללמוד תיאולוגיה ומדע. פילוסופיה והיסטוריה.

אני רוצה להפוך את המח שלי למשהו בעל משמעות, בעל ידע.

לרומם את רוחי מקיומי הגשמי.

כי כאשר אבין את מלוא כוחו של מוחי, אזי אהפך לאל.

אפשר לחשוב שנטרפה עלי דעתי לאור שתי השורות האחרונות שכתבתי,

אבל היא לא. אאורקה לתכליתי.

יקירי הגאונים, האומנים, הפילוסופים, המדענים...

אאמן את מוחי להצטרך לשורותיכם.

מי ייתן וסנטה ינחה את דרכי.