בערב נפגשתי עם אפולו אפרודיטה וחברה של אפרודיטה.

היה נחמד. מלבד מקרים מיוחדים:

*ארבעתנו הולכים ברחוב, אפולו מושיט לי את הסנדלים שלו, מנתר על עץ.

אפרודיטה והחברה שלה בורחות מהר מהר ואני נשאר לבד עם סנדלים שכל עובר ושב מסתכל עלי, מסתכל על אפולו שעל העץ, ושואל אותי "למה?".

אפולו מצדו מאושר וחייכן יורד אחרי שאני גוער בו ומודיע לי שהוא עושה לי פאדיחות.

כי פשוט לא שמתי לב.

*נכנסים לבית קפה, מתיישבים. אני יושב ליד אפולו. הוא מתלהב שהוא יכול להזיז את האוזניים, אני מזיז גם. הוא מרים גבה, אני מרים גבה, הוא שואל אם היא השמאלית, אני אומר שכן.

כמו זוג מפגרים אנחנו יושבים ומרימים גבות אחד לשני עד שאנחנו מבינים שזה גובל ב'לעשות עיניים' ומפסיקים.

*המלצרית באה, אני נחמד, שהיא הולכת כולם אומרים לי שהתחלתי איתה.

זה מפגר. אני תמיד נחמד ככה למלצרים, ועכשיו אומרים לי שזה נראה שאני מתחיל איתה. אולי זה מסביר למה פעם קיבלתי מס' ממלצרית.

בכל אופן החלטתי להפסיק להיות נחמד וזהו. לא רוצה להתחיל עם בנות.

*הבטטות הזמינו גלידה וסופלה. הם כמו חבורת מפגרים מנסים לגרות אותי, במיוחד אפרודיטה.

זה היה מטופש. אם היה לי משהו בקיבה הייתי מקיא את זה.

*ששילמנו את החשבון אפרודיטה רשמה בקבלה את המס' של אפולו.

הבעיה היא שהמלצרית בטח תחשוב שזה המס' שלי כי אני 'התחלתי' אתה. וזה הבית קפה הקבוע שלי. אז אוף!

*אפולו הפיל את הארנק.

הלכנו אלי הביתה והופ למיטה. משום מה אפולו לא רצה לישון איתי באותה המיטה, ככל הנראה בגלל העיניים שעשיתי כל הערב אז שיקמתי אותו בחדר העזוב של תאומתי שעדיין לא חזרה מהשנת שירות שלה.

בבוקר לקחתי אותו לגלידה הכי טובה בארץ. שהוא בא לשלם הוא שם לב שאין ארנק, אז אני שילמתי.

יצאנו והתיישבנו בספסל, הוא נהנה מהגלידה ואמר שהיא באמת טעימה. ראיתי את סבא, אמרתי שלום, הוא לא ראה אותי, הפתעה ממש, הוא די עיוור.

אחרי שאפולו סיים את הגלידה הלכנו לבית קפה, נכנסו, אמרנו "תנו ארנק!" ושיצאנו גילינו שגנבו ממנו 150 שקל.

אפולו היה קצת עצוב אבל 'אני מתנחם בזה שיש מישהו אחר שמצא 150 שקל שהוא יכול להנות מהם'.

כתגובה אמרתי לו: "הוא לא מצא, הוא גנב, אתה לא אמור לשמוח בשמחתו, אתה אמור לקלל למותו."

אבל אפולו טיפש ואפולו שמח לגנב.

ועכשיו לנושא מעניין באמת, בנים:

אז חשבתי שעבר זמני.

אז חשבתי.

אתמול אוריאל התקשר אלי.

גם אני תהיתי לעצמי 'WTF?!' אבל דיברתי אתו. הוא הצטער שהוא לא נפגש איתי בשישי, והתעלם ממני. הבנתי שזה נוהג אצלו, שלושה ימים אחרי שאני מתקשר אליו והוא מסנן, הוא חוזר.

הוא אמר שהוא עבד והיה עייף. זה תרוץ מטופש מאחר וכל אחד יכול לדחוף שיחה של 2 ד' בחיים שלו.

הוא רוצה להיפגש אתי מחר. אני לא מצפה. אם הוא יתקשר שוב ויקבע, אז אני אפגש אתו. הוא עדיין מעניין אותי והוא עדיין מושך אותי אבל ההתעלמות הזו לא מוצאת חן בעיני.

הגיוני שהוא יצא עם אחרים מאחר ואני, ובוא נודה, לא שווה הרבה. ממני לא מקבלים סקס. זה 'לבזבז' ערב או משהו בסגנון.

אני מניח שהוא יצא עם אחרים, כאלה שכן הביאו לו סקס. אני מניח גם שהוא נהנה אתי כי אם לא הוא לא היה מתקשר. אבל אם נפגש אני אעמיד אותו במקום, ולא ארד לו.

אין לי כוונה לצאת עם בחור שאינו מתייחס אלי, ושנוח לו והוא נזכר שמשעמם לו הוא מודיע לי.

אם הוא רוצה, אז שילך ויזדיין לו כאהבת נפשו, אבל לפחות שלא יסנן אותי.

אבל שוב, אני לא באמת מצפה שנצא שוב. הוא בטח ימצא לו תחת.

מלבדו ישנם עוד מס' אנשים שאני מדבר אתם אבל אני לא יודע אם כדאי בכלל לנסות. הם רחוקים. אחד בטבריה, אחד באשדוד, אחד בחולון, אחד בראשל"צ.

הגעתי גם למסקנה שאני סופר דופר מאגניש.

אחרת, מה להם ולי?

אולי אני לא כוסון, ואני לא הכי יפה שיש,

אבל אני משעשע וכיף אתי.

נהנה

למרות זאת הרגשתי הייתה עדיין טובה. הבנק מטופש, כל האפשרויות החדשות מטופשות, זה שטלי לא בהריון ולא יהיה לי ילד בקרוב זה מטופש, והכל נראה בדיחה אחת גדולה, אז צחקתי.

הרעיון של ילדים מלסבית עדיין עומד בעינו. משום מה עד כה לא נעתר לי הדבר. החלטתי שבעתיד, שהיחסים שלי עם מינרווה (הופיעה כאן פעם בתור "הלסבית" וכיאה ללסבית היא כיסחה לי את הצורה על זה) יתבססו עוד יותר אני אשאל אותה אם היא רוצה ילדים. למרות שהיא זקנה בת 22.

ואני לא סייק קיק, אבל אני יודע שגם על פסקה זו אני אחטוף.

העניינים עם זאוס זזים למחוזות רחוקים. ושאני מתכוון לרחוקים אני מתכוון לדימיון. הוא ממשיך להקסים אותי וממשיך לסקרן אותי. הוא אבל אינו מוכן לצאת מהרעיון של האנונימיות. הוא אינו נעתר לשום דבר, ואיני יודע עליו כמעט דבר. כיף לי לדבר אתו ואני ממש נהנה מזה, מה שנותן לי את התקווה והציפייה שאם אכן נפגש מתישהו בעתיד יכול לצאת משהו די מוצלח מזה.

אבל אין לו עניין בכך. אין לו עניין בהומואים. אני משתדל להסביר לו שאני לא הומו, שאני אדם, שיכיר אותי, אני לא צריך שהוא יכיר את ההומו שבי, הוא אינו מעניין אף אחד (אפילו אותי לא, אני בי כן?)

אבל הוא בשלו, 'לא'. אני לא מוכן לוותר לו, אני אמשיך לשאול כל פעם מחדש. הוא כנראה באמת לא מבין מה הוא עושה לי ומה אני תופס ממנו.

אחת התאומות שלי סיימה שנת שירות. היא חוזרת הבייתה, והחדר שלה חוזר לבעלותה. חבל, תמיד בילינו בו, הוא הפך לסלון שלנו משום מה. אני לא מתרגש מזה שהיא חוזרת, ושהיא לא הייתה לא התגעגעתי אליה, ושנפגשנו לא היה קורה כלום.

אבל יתחיל להיות עכשיו מוזר, שהיא חוזרת, היא כבר שנה לא גרה בבית, אני כבר לא רגיל לזה שהיא בבית.

מאחר ובזמן האחרון משעמם לי החלטתי לחפש אצלה ספרים, היא החזירה כמה מהם הביתה. לא מצאתי משום ממש ממש מעניין, אז לקחתי סתם שני ספרים קלילים לקריאה עד שאני אקנה לי ספרים ואקבל ספרים מאפולו שאני נפגש איתו מחר.

אחד הספרים נקרא "המזימה" מאת ויל אייזנר. 'הסיפור הסודי של הפרוטוקולים של זקני ציון.'

השני נקרא "הברית החדשה" (שיש לי אותו גם להדרכה, אבל בגודל של שליש ממילון כיס ובצבע ורוד.   ואומרים שבכניסה אין הומואים, חאחאחא) מאת, טוב כל מיני משיחים וכו'.

מה שמעניין פה, זה שספר שלה מלא יותר, כי בכל זאת, הוא פי 2 מהברית שלי יש. כנראה כל מיני תוספות.

אכן ספרים קלילים.

בחמישי אני נפגש עם הרה. יהיה כל כך כיף, אני אקנה לי ספרים חדשים בתקווה של אן רייס.

אחרי שאני אבלה איתה את היום אני אפגש עם היפנוס ואלך אתו לפסטיבל הבירה. שאין לי ממש מושג מה אני אעשה שם כי אני לא שומע עברית ואני לא שותה.

אני אשאל את הרה, אולי היא גם תצטרף אלינו.

אולי בקרוב יהיה לי פלאפון, אולי אפילו השבוע. אבל לא יהיו ממנו שיחות יוצאות. אבל זה לא משנה, אולי סוף סוף יהיה לי ערוץ תקשורת אחר שהוא אינו המחשב ואינו מפוקח ע"י אמי והפחד שלי מטלפונים יעלם.

אני רוצה להגיע להיי.

מעולם לא הייתי בהיי וזה מבאס אותי. זאת עוד חוויה שמעולם לא חוותי. אני לא יודע איך אני רוצה להגיע למצב הזה, אני פשוט רוצה לנסות, ואם זה יהיה סמים אז לבריאות.

הבעיה שלי היא כזו: אני לא מעשן, אני לא מזריק, אני לא מצליח לבלוע ממש כדורים, ולהסניף נראה לי שורף.

אז אוף.

 זאוס צא איתי!

אני ממשיך לדבר עם 'ההוא מאטרף שקורא פה'. החלטנו שמאחר והוא הולך לחזור ולהופיע בפוסטים שלי (כלומר אני החלטתי) צריך לאלל אותו. אי לכך ובהתאם לזאת, הכירו- זאוס.

זאוס מדהים. בעיני לפחות. הוא מרתק אותי ומסקרן אותי והוא ממש מוצא חן בעיני.

אבל יש איתו מס' בעיות, ואחת מהן והעיקרית היא שהוא פשוט לא רוצה לפגוש אותי. אבל אני מניח שזה לא אישית נגדי. יותר נכון יותר נח לי להאמין שזה לא אישית נגיד, כי הרגשה זו תקל עלי.

הבעיה השניה היא שהוא קורא פה. לא פניתי אליו בידיעה שהוא קורא פה. הוא יודע חלק ממה שעובר לי, והוא שופט אותי בגלל זאת.

דרך הבלוג רואים רק חלק מאוד קטן ממני, החלק שאני בוחר להציג. זו אינה ראייה כללית עלי, היא אינה מייצגת אותי.

החשיבה שלו בנוגע אלי משוחדת בגלל הבלוג. לפני שהתחלנו לדבר בכלל הוא כבר קבע הכל בנוגע אלי מתוך הנחה שאני זה הבלוג. אבל הבלוג זה רק חלק ממני.

זה מצער אותי. אני כן רוצה לפגוש בו. אבל כנראה זה לעולם לא יקרה.

יש צרות באולימפוס.

אלים רבים בניהם, אלים רבים עם עצמם, אלים מנשלים את עצמם ואלים עסוקים בעצמם.

אני כמו אגוצנטרי מושבע חושב שהכל צריך להיות קשור בי.

אני צריך להבין שלהם, שלא כמוני, יש חיים. יש להם תקווה. אני צריך לעזוב אותם.

אני צריך להפסיק לבוא ולהציק להם ולהעיק עליהם.

יש להם צרות משלהם.

ואני מצטער על כך כי אני לא יכול לעשות שום דבר בכדי להקל.

כרגע הכי רע לי על ארס. אני פשוט לא יודע מה לעשות, אני חסר אונים.

אני לא יודע לאן ללכת מפה. אני צריך הכוונה, אני צריך הארה, אני צריך משהו, כל דבר.