זה התחיל שלשום ב- 00:00 בלילה.

קבענו שנדבר בשעה זו מאחר והוא נוסע לאחותו.

אני כמו ילד טוב יושב בוהה בטלפון ומצפה שהוא יתקשר. אבל הוא לא.

אני מתחיל להתאכזב, אבל לא נותן לעצמי לנפץ את האשליה שהוא ממש מתאים לי ושזה צריך להצליח.

לאחר מחצית השעה הוא התקשר. לבי קפץ ועניתי בשמחה.

הוא לא יכול לדבר.

הלב צנח.

היו שתי אפשרויות, או שאני אחכה שעה, או שנדבר למחרת. החלטתי לחכות שעה, אהיה טיפש אם אפספס הזדמנות כזו.

ב- 01:35 הוא התקשר. דיברנו. ואני לא מהאנשים שמדברים בטלפון. יש לי טראומה, השיחה הכי ארוכה שלי בשנה האחרונה הייתה חמש דקות וגם היא הייתה בלחץ.

אבל אתו זה היה אחרת. יתכן שזה מאחר והמשפחה שלי לא בארץ והרגשתי יותר משוחרר, אבל פתאום שמתי לב שעברה שעה.

השיחה הייתה טובה, ממש נהנתי בה וקיבלתי את הרושם שהוא עצמו גם נהנה ממנה.

החלטתי שאני חייב להציע לו לצאת, אך לפני שפצעתי את פי הוא הציע זאת. כמובן שהסכמתי.

השעה הייתה מאוחרת והחלטנו להתנתק.

לא הצלחתי לישון כמעט בלילה. התרגשתי. צמרמורות ודגדוגים עברו לאורך גבי כל הלילה ולא נתנו לי מנוח.

הבוקר הגיע ואני לא ישנתי. ניסתי לישון במשך היום, אבל התופעה חזרה על עצמה.

לפני ששמתי לב השעה שאני אמור להתארגן הגיעה. ההתרגשות התגברה.

קבענו להיפגש באוזן השלישית. עשיתי חשבון פשוט שיקח לי להגיע לשם כשעה וחצי לערך, אך מאחר ואני לא אוהב את הרעיון של איחור יצאתי חצי שעה קודם.

אז הגעתי חצי שעה קודם. בדיוק כשהגעתי הוא התקשר אלי והודיע לי שהוא יאחר. העירייה שלו החליטה לשפץ את הכבישים ולכן תחנת האוטובוס שלו בוטלה ורק עכשיו הוא שם לב לכך.

הוא אמר שהוא יאחר בשעה. מה שאומר שהיה לי שעה וחצי לשרוף בדיזינגוף סנטר.

הוא הצטער וחזר ואמר שהוא מצטער והאמת שמסיבה לא ברורה זה לא הפריע לי כל כך. ידעתי שהוא יגיע, ידעתי שנפגש, השעה עצמה אינה רלוונטית.

לא ידעתי מה לעשות במשך שעה וחצי עד שעלה בי רעיון.

ירדתי לקומת הקרקע  של הסנטר והגעתי לחנות של צומת ספרים. קניתי ספר (פנדורה. לא על התיבה, על ערפדית. עתיקה. בת זוגתו של דריוס. האבא של לסטט. היא גם שתתה את דמה של אשיטאקה. למי שאין מושג על מה שאני מדבר, אז אני ממליץ לראות את הסרט אם לא לקרוא. "מלכת הארורים"), והתיישבתי בבית קפה ממול.

תמיד רציתי לעשות את זה, לשבת בבית קפה ולקרוא ספר. הפעם זה גם קרה.

מה שעוד יותר היה נחמד הייתה העובדה שאת הספר קניתי בויזה. פעם ראשונה שגיהצתי. היה מגניב. לא הרגשתי שאני מבזבז כסף, זה רק חתימה וזהו.

לכן החלטתי שההחלטה שלי לא להשתמש לעולם בויזה נכונה. זה מסוכן, אני יכול לסיים את כל הכסף שלי בלי להרגיש בכלל. אבל הפעם הייתי זקוק לויזה, החנות כמעט נסגרה והם לא קיבלו מזומנים.

ישבתי לי בבית הקפה שעה. הספר היה נחמד.

בשעה במיועדת הזמנתי חשבון ויצאתי לאוזן השלישית. ישבתי שם על המדרגות כ10 ד' הוא התקשר אלי.

הוא: "אה, אוקי. זה כן אתה על המדרגות, רק רציתי לוודא. אל תזוז."

האמת, זה קצת מלחיץ. יש עלי מעקב? יכולים להתנקש בחיי? אני אמור לפחד?

ואז הוא הגיע. היה מוזר. לא ידעתי מה לעשות אז לחצתי לו את היד. היה נראה שהוא לא ציפה לזה, אלא למשהו אחר.

התחלנו ללכת לכיוון בית קפה לא רחוק שאת שמו איני זוכר, אבל מקום ממש נחמד. יושבים בגינה בין שני בניינים עם נרות ואוירה מתאימה בדיוק לדייטים והרגשתי נחמד. השיחה זרמה. זה לא היה כמו הדייט הראשון שלי, פה אני באמת הרגשתי שאני בדייט.

הזמנתי אוכל כי הבנתי שלא אכלתי כל היום (לא שהייתה לי כוונה לא לאכול, אני פשוט שכחתי כי הייתי לחוץ מדי. לא היה שום קשר לצום. צום זה דבר מטומטם. מדבר הוונאבי אנורקס חחחחחחח).

אכלתי כמה ביסים ולא המשכתי. העדפתי לדבר, ולא הרגשתי רעב. היינו שם איזה שעה. והיה ממש נחמד. החלטנו לזוז אז הזמנו חשבון. והוא שילם עלי. בלי משחקים, הוא לא קיבל 'לא' כתשובה והפאפי פייס שאני לא יודע לעשות, לא עבד. אז אני השארתי את הטיפ, הו כמה נדיב מצדי.

הלכנו לגן השקמים. שהשביל הראשי הגיע לפיצול הוא כמובן בחר בפיצול האפל. חשבתי לעצמי 'איזה נחמד, הולכים לשיחים'. והאמת? לא היו שם כל כך הרבה שיחים, האמת היא שזה די פתוח לכל, ובדיוק מעל הספסל שלנו הייתה דירה שהשקיפה יפה יפה עלינו מלמעלה.

התיישבתי די צמוד אליו, בכוונה. התחלתי להיות משועשע. במהלך השיחה, שגם שם זרמה וממש נהנתי הוא הרים את הידיים בשביל "להתמתח".

צחקקתי ואמרתי לו שהוא רשאי.

התלבטתי אם זה יחשב כחוסר טאקט אם אני אשאל אותו אם אפשר להתנשק, אבל שוב לא הספקתי והוא שאל ראשון. ישר עניתי כן. אבל מאחר וזה אני, ומאחר ויש לי קורדינציה דפוקה, לא ממש התנשקנו. הוא יותר הכניס לי מרפק בסנטר.

התפקעתי מצחוק והתנצלתי שהרסתי את המומנטום. ואז המשכתי לצחקק עוד יותר.

שהפסקתי הוא התקרב אלי והתנשקנו. עצרתי אותו והתרחקתי.

לא ידעתי מה לעשות. כלומר הפעם האחרונה שהתנשקתי זה היה עם החברה שלי בכיתה ח'. בחוסר הטאקט השולט שלי אמרתי לו שאין לי מושג מה אני עושה/אמור/צריך לעשות. הוא אמר שאני בסדר גמור והאמת שאני נשקן די טוב, ושהדייט עצמו בכלל טוב והוא לא זוכר מתי היה לו דייט כזה טוב.

אז ניסינו שוב. ושוב זה חש לי מוזר כי זה היה חדש אז שוב דחפתי אותו ממני.

הרגשתי מובך ואמרתי שאני מצטער ושפשוט אין לי מושג מה אני עושה ובטח שאני הורס הכל.

בפעם השלישית נכנסה גם הלשון.

לא יכולתי יותר והתפקעתי מצחוק. כלומר מה אני אמור לעשות אתה?

לא רציתי שהוא יחשוב שאני דוחה אותו, אז התחלתי להסביר את עצמי ובסוף שתקתי והסמקתי.

הרגשתי מטומטם. רציתי לפצות אותו. חשבתי על לקפוץ לו על הברכיים ולהתנשק אתו.

אבל כמובן שזה נשאר רק בגדר מחשבה, הרי זה אני.

התנשקנו שוב. והפעם היה לי נחמד, והיה לי כיף ונהנתי. הבנתי גם שמאחר ואני נהנתי, אז הוא בטוח נהנה.

והוא באמת אמר שזו הייתה נשיקה טובה. יש לו טעם מתוק.

השעה הייתה מאוחרת והלכנו לתחנת האוטובוס שלו וחכנו לאוטובוס. שהוא הגיע התנשקנו, הסתובבתי והלכתי. זה הרגיש לי הכי טבעי בעולם.

הרגשתי עם עצמי טוב.

התחלתי לחצות את הקריה, שהרגשתי שאני ממש צמא. הנשיקה האחרונה שאבה אותי.

קניתי אייס קפה, אבל פשוט הטעם שלו נמהל בטעמו של הבחור ולא יכולתי להמשיך לשתות. הרגשתי מוזר. בפח הראשון שראיתי (שזה היה כבר בעזריאלי) זרקתי את הכוס המלאה לפח.

חכתי למונית כ20 ד', והתברר שעליתי בדיוק על האחרונה אז התמזל לי.

בדרך הוא התקשר אלי ושאל אם אני רוצה ללכת היום לסרט. אמרתי כמובן שכן. אז אנחנו הולכים היום לסרט.

שזה אומר שאנחנו לא נראה שום סרט אלא נטעם את אחד השני.

כל הזמן פחדתי שאני מתלהב יותר מדי, שאני מצפה ליותר מדי, שאני אתאכזב.

אבל אני לא. הוא עלה לי על כל הציפיות ואף יותר.

והוא בדיוק מה שאני מחפש. שחשבתי על חבר הצבתי לעצמי קריטריונים שאני רוצה שהבחור יענה עליהם.

והוא ענה על כולם.

זה מרגיש לי כל כך נכון. החלטתי שהוא יהיה החבר הראשון שלי. בין אם הוא רוצה ובין אם לא. הוא פשוט יהיה שלי.

הבעיה הכי גדולה,

שמחר המשפחה שלי שוב בארץ.

ואין לי מושג איך להסתדר עם זה.

אני לא רוצה שזה יסתיים.

אבל נתגבר.

זה כזה מושי ואני כמו ילדה בת 13^^

היום, היה יום מצויין.

מחר? מחר גם יהיה יום מצויין.

למה? כי ב12 בלילה הוא יתקשר אלי.

ולא ההוא מאתמול. ההוא מאתמול נראה לי בכלל מתחמק ממני, מה שבסדר גמור מצדי.

היום במהלך שיטוטי באטרף (חחחחחחחחחחחחחח טפו!) נתקלתי בכרטיס שממש משך את תשומת לבי. מלבד תכולת הכרטיס, שהקסימה אותי, התמונות עצמן הקסימו אותי עוד יותר.

הוא היה ממש הטעם שלי. ולפי ההיכרות שלי עם אטרף, אני לא הטעם של אף אחד.  אבל מאחר וכבר הייתי שם, שלחתי הודעה. מקסימום הוא יתעלם ממני. האמת שיצאתי מנקודת הנחה שהוא יתעלם ממני.

הוא חזר אלי. והוא אמר שלפי הכרטיס שלי אני אמור לצאת שפוי (כן, זו מחמאה. סך הכל, אנחנו היינו באטרף).

התחלנו לדבר ושלחתי לו תמונות שלי. משום מה, ותהרגו אותי אבל אני לא מבין את זה, הוא לא ברח. הוא אמר שאני אפילו חמוד, העיז והוסיף שאני בטעם שלו.

אבל אני לא בטעם של אף אחד.

הוא רצה לעבור למסנג'ר (וזה נקרא 'התקדמות ביחסים' מפי אטרף זיונים (ע"ר)) אז נתתי לו את הכתובת.

ומכוון שזה אני, ואתם בטח מכירים את הרעיון, אז האירוניה תכנס לפעולה.

האינטרנט קרס. החזרתי, קרס, חזר, קרס, קרס, קרס.

עם כל קריסה אני רק מתעצבן יותר, חושב שאני אפסיד אותו. לא כל יום מוצאים מישהו שהוא הטעם שלך ואתה הטעם שלו.

הרגשתי בדיוק כמו שציפיתי להרגיש מאיזשהו משהו הקשור לבחור ולי.

התרגשתי, התעצבנתי שלא דיברנו בגלל מחשבי הנלעז, רקעתי ברגלי שהאינטרנט חזר וקרס, היו לי פרפרים בבטן וחשתי רצון עז לתקשורת אתו.

שהמחשב החליט כן לחזור לעבוד בצורה נורמלית, הבחור אמר לי שהוא רוצה שנדבר בטלפון מאחר והמחשב שלי לא מתפקד.

עכשיו, בין אם אתם יודעים או לא, אני לא מסוגל לדבר בטלפון. טראומה נוראה שפשוט דפקה לי את החיים.

אבל חזרתי ואמרתי לעצמי שבחור כזה לא מוצאים כל יום. אז לקחתי את הטלפון, התחלתי לחייג. עם כל סיפרה קצב הלב שלי זינק מעלה, שסיימתי לחייג היה צלצול ראשון. לא יכולתי לנשום. צלצול שני, עדיין לא מסוגל לנשום או לפתוח את הפה.

ניתקתי.

הוא שאל אם זה היה בטעות. אמרתי שלא, שאני פשוט לא יכול.

ואז שוב המחשב הפיל את האינטרנט!

מרוט עצבים הלכתי ונשכבתי על המיטה. הזכרתי לעצמי לנשום. אז נשמתי. חזק מדי אז אמרתי לעצמי להירגע, מה שיצר את הסיטואציה שאני לא נושם. שוב אמרתי לעצמי לנשום, ונשמתי.

לנשום זה טוב.

לנשום זה בריא.

האינטרנט חזר והבחור אמר שהוא הולך לאכול.

חיכיתי שעה מול המחשב כמו מפגר בלי לעשות כלום עד שהוא חזר.

הבעיה הייתה שבדיוק שהוא חזר אני הייתי צריך ללכת לסבתא.

שאלתי אותו אם הוא יהיה מחובר בערב, הוא אמר שלא. ושאני אתקשר, ושהוא יחכה לזה.

הלכתי לסבתא, חזרתי מסבתא והלכתי לישון כי בזמן האחרון אני לא יודע מה קורה איתי.

קמתי בערב. ראיתי האנטומיה של גריי, והסתיים הפרק.

לקחתי את הטלפון והתיישבתי מול המספר. נשמתי עמוק.

שוב ההתרגשות, שוב החנק, שוב הדילמה של הטלפון.

חייגתי. התכוונתי לנתק אחרי שני צלצולים.

אבל הוא ענה. מי לעזאזל מספיק לענות אחרי שני צלצולים?!

הוא נשמע טוב. דיברנו קצת.

הוא ממש חמוד.

אבל הוא היה צריך לנסוע לאחותו אז לא דיברנו יותר מ10 ד'.

וזה טוב כי לא נשמתי ממש.

הוא אמר שהוא יתקשר אלי ב12.

אז אני מחכה.

ואני יודע שאני סתם מתלהב, שאני יותר מדי מתלהב, שאני חייב להנמיך ציפיות כי אולי זה לא יצליח ואני סתם אתאכזב. אני יודע אבל בכל זאת בוחר להתעלם.

הוא בדיוק הטעם שלו. הוא בדיוק מה שאני צריך. הוא גם מפחד מדם וממחטים.

אז זיין, אני אשיג אותו. שהוא יתקשר אני אציע לו לצאת איתי ולא אקבל סירוב.

היה לי היום דייט.

לא התרגשתי במיוחד. לא כמו שהתרגשתי לדייט הראשון שלי, שהתברר שהוא לא קיים (ולכן לא התקיים).

אני לא יודע ממה זה נבע. אולי מהידיעה שהבחור עצמו לא מושך אותי במיוחד.

הוא לא היה משהו מדהים, אבל היו לו עיניים ממש יפות ולי זה עושה את זה. עיניים וחיוכים. מה גם שאני מאמין שבפגישה אפשר להעביר יותר ממה שאתה יכול ומסוגל דרך המחשב. לא סתם מישל דה מונטיין שאל: "מדוע בהעריכך אדם אתה מעריך אותו כולו עטוף וארוז?".

אז כן, הוא לא נראה משהו מיוחד, אבל הוא לא היה מכוער.

זה כמו שלא שופטים ספר לפי העטיפה שלו. למרות שאם אני חושב על זה, אני כן עושה את זה.

עטיפה של ספר אמורה למשוך את תשומת לב הקורא, כדי שיקרא בו. זה כמו הכותרת פה. הכותרת זה כרטיס הכניסה, היא אמורה למשוך אנשים, להיות מפתה.

למרות שיש ספרים שאני לא שופט אותם לפי הכריכה. למשל "כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה פרידריך. ספר ישן, הוצאה ישנה, עטיפה ישנה. אבל אוצר.

ישנם גם אנשים כאלה, אנשים שאני ממשיך מעריך אותם ומוקיר אותם (ואני מעיז לחשוב שהם מרשים לעצמם לבזבז את זמנם ולקרוא פה).

האמת היא שהבחור לא ריתק אותי, השיחות אתו היו נחמדות אבל לא הרגשתי משהו מעבר. אבל בכל זאת נתתי צ'אנס, הרי אני לא מכיר אותו, אין לשפוט.

אתמול בערב הייתה לנו שיחה. במהלכה התברר לי משהו שיכול להטריד קצת.

אנחנו קרובים.

כן, גם אני הייתי בשוק. איך הגענו לזה? הוא שאל אותי על העדה שלי, סיפרתי ואמרתי שאני צאצא של יואל משה סלומון. מתברר שגם הוא.

אז החלטתי שאני פשוט שונא את ה', כלומר אם כבר יש הומו שרוצה לפגוש אותי, היא חייבת לסדר שזה יהיה מישהו מהמשפחה!

לפחות זה מוכיח את העניין שזה בגנים.

אחרי שהוא סיפר לי ישר רצתי לחדר של אחותי ודפדפתי בספר על המשפחה. מצאתי אותו שם.

הוא נלחץ ושאל אם אני בכל זאת רוצה להיפגש אתו. אמרתי שכן, כלומר הסבים של הסבתות שלנו היו אחים. שמחת זקנתי הצולעת.

אם כבר מתייחסים לקרבה כזו, אז למה לא להתייחס לזה שכולנו הילדים של חווה?

אמרתי לו שכל עוד לא פגשתי בו, אין לי בעיה.

מה שכן זה הזכיר לי את העובדה שהאירוניה שולטת בחיי.

"החיים היו קומדיה נעימה אלמלא מילאנו בהם תפקיד." (דני דידרו)

היום הגיע והתקלחתי התבשמתי ונסעתי לי לת"א. נפגשתי לפני עם אפולו, כי אם אני כבר צריך להיות בת"א, אז למה לא? והוא נוסע בראשון ליוון ואני לא אראה אותו הרבה זמן.

אז היה לנו שעה וחצי יחד. ישבנו בארומה וניסיתי לשתות אייס קפה. זה לא היה אייס קפה זה היה משהו לא מזוהה. כלומר אפולו נהנה ממנו, אני פשוט לא הרגשתי את הקפאין. אני אוהב אייס קפה עם טעם חזק של קפה (ואני יודע שהעובדה הזו ממש חשובה, לכן סיפרתי). חצי שעה לפני הפגישה התחילה לכאוב לי הבטן. נזכרתי שלא אכלתי היום כלום. לא היה לי רצון חזק לאכול גם עכשיו. אפולו טען שזה בגלל לחץ. אני לא חשבתי, אני לא התרגשתי כל כך, אני לא ציפיתי בכליון עיניים, אני לא חלמתי על זה. זה פשוט התקיים בשבילי, משהו שיקרה לא משהו מרהיב.

בזמן המיועד שלחתי את אפולו לדרכו ואני הלכתי לחכות לבחור היכן שקבענו. הוא איחר ב3 ד'. אני אוהב אנשים דייקנים, מאחר ואני מקדים תמיד ואז יש לי פחות זמן לחכות.

התלבטנו אם לנסוע באוטו או לא, הוא טען שיש ללכת הרבה. שאלתי לאן והוא אמר 'שד' רוטשילד'.

אני לא מכיר את ת"א למרות שנראה לי שאני חלפתי במקום מס' פעמים. שאלתי אותו כמה רחוק זה, והוא אמר שזה ק"מ בערך.

רחוק? ק"מ? מה הוא רציני?

אין טעם לנסוע רק בשביל לגלות שאין חניה. זה מזכיר לי את הפעם שאני וטלי נסענו לעיר, ואז התברר שיש הופעה, וחיפשנו חניה ולא מצאנו. לבסוף חנינו מתחת לבית שלי והלכנו ברגל חצי שעה חזרה לעיר.

הוא תל אביבי, הוא אמור לדעת שלא מסתובבים עם רכב בת"א.

אז הלכנו לנו והיה בסדר. רוב הזמן דיברנו עלי, ואני הרגשתי שזה לא אמור להיות ככה. ניסיתי לגרום לו לדבר עליו אבל הוא פשוט לא סתם את הפה ושאל אותי דברים. ולא נעים לא לענות.

אחרי הליכה של שעה לערך החלטנו שהולכים לשבת איפשהו.

ואיפה האיפשהו הזה? מקס ברנר כמובן. ולמה? כי אני לא אוהב מקס ברנר, והאירוניה שולטת. לא היה לי נעים להגיד שזה פיכסה מאחר והוא הצהיר שהוא ממש אוהב את המקום הזה.

בפנים הבנתי כמה דברים.

הוא לא מושך אותי.

הוא לא ממש מרתק אותי.

הוא האמת די שיעמם אותי.

הוא עושה יותר מדי תנועות עם הידיים.

והדברים הקטנים, אלו הם המעצבנים. למשל, מה הוא בא עם טריקו? כלומר אני השקעתי והוא בא כזה זרוק או משהו, אבל נגיד שנבליג. קשה לו להתגלח? קשה לו להסתרק?

הוא לא ניסה להממם אותי, הוא לא ניסה לגרום לי לרצות עוד ממנו. מצדי זה היה בסדר.

שהזמנו חשבון הוא רצה לשלם על שנינו. והאמת זה נושא די אפור בשבילי.  גם חשבתי על זה, מי משלם על מי? אני עליו או הוא עלי או כל אחד על עצמו?

לא ידעתי מה לעשות אבל הוצאתי את הארנק לתת את התחושה שאני יכול לשלם על עצמי, וגם כי לא ידעתי אם זה באמת בסדר מצדו לשלם על שנינו.

אז הוא אמר שאם אני מרגיש מובך אני יכול לשלם על עצמי.

עוד משהו מעצבן. כלומר תהיה החלטתי, או שתשלם על שנינו ואל תראה לי שאתה מהסס, או שלא תגיד כלום ואני אשלם על עצמי.

אז שלמתי על עצמי.

חזרנו לרוטשילד והתחלנו להסתובב. היה חם ורציתי לשבת, הוא מצדו המשיך. לא הייתה לי בעיה להמשיך, אז המשכנו. דיברנו, שוב היה נחמד. אבל אנחנו לא מתאימים. אני פשוט לא אוהב את הדברים הקטנים האלה, במיוחד את הדיבור שלו עם הידיים. כלומר איך לעזאזל ההורים שלו לא עלו על זה שהוא הומו?! הוא מתנהג יותר הומו ממני, ולי אמרו שזה לא קשה במיוחד לנחש למרות שאני לא יודע בקשר לזה, אולי רק הומואים יכולים לזהות אותי, ואז זה לא משנה הרבה.

שרוטשילד הסתיים (כן, כן, יש לרחובות גם סוף) התחלנו להסתובב במעגלים כי זה מאגניב ללכת הרבה עם הנעלים הלא- להליכה שלי ולהזיע.

לא הצטערתי שבאתי, כלומר פגשתי גם את אפולו אבל הבחור פשוט לא מעניין במיוחד. ואז לפתע:

הוא: "ופה זה האוויטה."

אני: "אה יופי... רגע מה?! אוויטה? אוויטה. אוויטה! הולכים לאוויטה!"

הלך המחשבה שלי באותם הרגעים: 'איזה משעמם... איזה כלב חמוד... מה הוא בורח?! אה איזה יופי, האיווטה. רגע... אוויטה= הומואים, לא משהו. אוויטה= אורגזמה. אורגזמה? אורגזמה!

"אוויטה!"

התחלתי להתלהב, אולי אני רע אבל יהיה שם אורגזמה, ויהיו שם בנים. אולי לא סתם באתי.

הוא הסכים. הלכנו וראינו שריק שם, אז המשכנו ללכת כי לא כיף להיות שם לבד, עוד יחשבו שאנחנו הומואים.

הוא אמר שנחזור אז הרגשתי טוב עם עצמי, בכל זאת, זה לוקיישן כזה ומעולם לא הייתי שם.

והלכנו והלכנו והלכנו ואז אבדנו (ממש תל אביבי הבחור... אני מצאתי את הדרך חזרה, לא הוא).

היה חם אז התיישבנו, אז היה לי טלפון. אפרודיטה, עניתי. אבל לא היה לי נעים אז אמרתי שאני עסוק וניתקתי. היא שלחה אסמס לאחר מכן ואמר שהיא מצטערת מאחר והיא נזכרה איפה אני.

אם היה לי מושג איך לשלוח אסמס הייתי אומר לה שתגיד שהיא שברה צנצנת ואני צריך לחזור הביתה לטאטא. לאחר מכן, הפלא ופלא, המשכנו ללכת.

התיישבנו בעוד בית קפה מאחר והיה לנו חם ולא היה לנו כוח. אז נוכחתי בעוד דברים.

אני יודע שלי זה היה קורה בעבר, ועכשיו אני כבר לא עושה את זה וזה מציק לי שאנשים אחרים עושים את זה.

שאתה מדבר עם אדם מסויים, תסתכל לו בעיניים, אל תבהה בכיסא הריק שליד!

אז הוא לא בהה בכיסא ריק, הוא בהה בעץ.

בנוסף לזה הוא לא מכיר את נייטוויש. סליחה אבל איזה בנאדם שמכבד את עצמו לא מכיר את נייטוויש? ואפילו רק בשם?

שיצאנו משם הוא אמר שהוא מעדיף שלא נלך לאוויטה מאחר וזה רחוק. הרגשתי נבגד. רציתי אוויטה.

חזרנו לעזריאלי ואז רק שמתי לב שעברו שלוש וחצי שעות במחיצתו, וזה לא היה כזה נורא.

חיכינו למונית ובאותו הזמן הוא שאל אותי על הבית שלי.

מתברר שאנחנו גרים גם באותו הרחוב! והיומלדת שלי היא של החבר הכי טוב שלו.

זה כבר מטריד.

הוא רוצה להיפגש איתי שוב. הוא רוצה לבוא אלי.

אני באמת חייב להפסיק להזכיר שיש לי בית ריק בפני אנשים.

אני לא יודע אם אני רוצה.

הוא לא מעניין אותי,

אבל אין לי מושג איך להגיד לו את זה.