גם היום נפקחו עיני ב- 12:30 בצהרים.
לא טוב, פספסתי בוקר של השקיית גינה. הצמחים של אבא יקמלו, כמו הקשר שלו איתי.
ב- 13:00 הייתי כבר משועמם, אז הלכתי לראות את סבתא. כעבור שעתיים לא היה מה לעשות אצלה אז חזרתי הביתה. שזרקתי את הארנק למיטה שמתי לב שסבתא שמה לי בוא כסף.
ואני יודע שהיא תחמנית שהיא רוצה, כי שהיא הייתה מציעה לי וופלים והייתי מסרב היא הייתה פותחת חבילה ואומרת שלה אסור בגלל הסוכר, ואם אף אחד לא יאכל זה יתקלקל.
אבל מעולם לא חשבתי שהיא תעשה את זה בנוגע לכסף.
שחזרתי הביתה הרגשתי בודד. חיפשתי את רפאל, אבל נראה לי שנשמתו הרדופה התנדפה משעמום.
האמת היא שאין לי מושג מה עשיתי בין 15:00 ל- 17:00 אבל אני די בטוח שבהיתי במחשב בלי כל קשר למציאות.
מה שכן, מתברר (כך אני משער ואני כבר בטוח בזה ב100%) שהדייט שלי לא מי יודע מה קיים. אנשים כל הזמן אמרו לי להיזהר והוא יכול להיות נוכל, אבל אני לא רציתי ממש לחשוב על זה. הרעיון של דייט סינוור אותי יותר מדי.
אז כן, הוא לא קיים, עבדו עלי, יפי הורי.
הדבר שהכי מציק לי בנוגע לסיפור הזה, זאת התחושה שלי. כלומר היא בערך דבר כזה: "נו טוב, מילא, לא צריך לנסוע לרעננה".
מה זאת האדישות הזו?
ואולי זאת מעין מחמאה? הרי האדם הזה בזבז עלי זמן לא מועט, זה דרש הרבה מחשבה הרבה דיוקים והרבה משאבים. ואולי זה פשוט בא לו טבעי.
בכל אופן, לא נורא. פשוט אין לי למה להילחץ עכשיו.
מה שנחמד, שבסופו של דבר, בין אם זה יהיה עכשיו או בעתיד הרחוק, הוא יבין מה הוא עשה והוא יגעל מעצמו. אז אני לא שונא אותו או נגעל ממנו. אני יכול לעשות את הדבר שהכי יפגע בו, וזה פשוט לא להתייחס. אז אני לא מתייחס. לא מזיז לי. היה דייט, גרם לי אושר, אין דייט, ומשום מה אני לא בדאון.
לאחר זמן מה בבית נשברתי והתקשרתי לטלי. אמרתי לה שמשעמם לי ושתבוא, היא הסכימה אבל אמרה שיקח לה זמן. החלטתי בנתיים להתקלח.
אמרתי לעצמי, שכמו אני מכיר את העולם הזה, בדיוק מתי שהסבון יתחיל להיכנס לי לעיניים יהיה לי טלפון.
וכך היה. ניסיתי לנגב מהר מסביב לעיניים ורצתי אליו. עניתי. זה היה ידיד משכבר הימים. פעם היינו חברים טובים, ואז בא הצבא. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני חודשיים. וזה היה אחרי שלא ראיתי או דיברתי איתו במשך חצי שנה, מאחר והוא ראה בי מעין נטל נוכח תפקודו הצבאי.
שמחתי לשמוע ממנו, הוא הציע לי לצאת. שמחתי עוד יותר.
שהרגשתי שהשיחה עומדת להסתיים, חלפה בראשי המחשבה שממש יהיה מתאים אם טלי תבוא, שאני ערום מטפטף עם עיניים צורבות מסבון שממלא אותן.
ובהנחת האפרכסת, צלצול בדלת. פותח ורץ למקלחת. פותח את המים מתחיל להוריד את כל הסבון ומקווה שזו אכן טלי ולא איזה גנב נחמד.
שהיא מגיעה כבר לקומה שלי וקוראת לי אני יוצא לבוש. מתנצל והולכים לחדר שלי.
היא נשפכת על המיטה ומספרת לי עד כמה היא עייפה. הלכתי והבאתי לה שוקולדים מסבתא, שהיא תאכל, לא אני. אני שמן.
אני משמיע לה את טוקיו הוטל, ומראה לה את מת'יו לאש האימו הדיווין של העולם הזה.
היא לא ממש מתלהבת, סתומה שכמותה.
שאני ממשיך להתלהב ממנו, ולא מקבל אף תגובה ממנה אני מבין שהיא נרדמה. היא חמודה שהיא ישנה. כיסיתי אותה וחזרתי למחשב. שמתי את אניה, שיעזור לה לישון.
כעבור שעה וחצי יש טלפון. אני עונה, ואני נפעם. זאת לא אחרת מאשר ידידת הנפש שלי. שנטשה אותי ששמעה שאני בערך אנורקסי בולמי (אני לא, אני סתם משחק בזה. כמו באש. זה מאגניב).
הייתה לנו שיחה של שעה. התגעגעתי אליה, והיא ממש חסרה לי.
הבעיה היא שאין לה יותר מקום אצלי בלב, ולא כי אני לא רוצה, אלא כי שהחלל שהיא השאירה אצלי נסתם במכאובים רבים. הוא מצולק, הוא אינו שמיש.
שהשיחה הסתיימה טלי קמה. נסענו אליה, שאני כל פעם מחדש רואה את חיי עוברים מול עיני מאחר והיא כמעט נכנסה במדרכה שלוש פעמים. אגב, הם ריקים מתוכן.
שהיינו אצלה היא התיישבה המחשב וכל העולם הפציץ אותה. אני שונא את זה שאני לא נחשב בחברה שלה. אני הידיד הכי טוב שלה, אבל אני לא קשור ממש לעולם שלה. שהיא יוצאת, היא לא לוקחת אותי. היא בכלל לא חושבת עלי.
וזה קרה שוב. וזה כאב לי, כי תחושת הבדידות שבי גועה בימים אלו.
בסופו של דבר לא יכולתי לסבול זאת והלכתי לראות טלויזיה. לא היה מה לראות. התקשרתי למתן והוא לא ענה לי. כך עשיתי 6 פעמים וכבר נכנעתי. עוד הברזה, עוד ערב שאני מת לצאת ואין לי עם מי.[
טלי כבר קבעה עם החברים שלי, היא הייתה אמורה לצאת עוד מס' ד'. אני במבט ריקני מתחיל לאסוף את עצמי מטה, ואז צלצול. היא מעבירה לי את הטלפון, מתן. הוא סיים את ארוחתו, אז קבענו איפה הוא יאסוף אותי.
חיכיתי חצי שעה, למרות שהוא אמר שהוא יבוא תוך 10 ד'. שנכנסתי לאוטו הוא היה בשוק, הוא אמר שממש רזיתי, שאני לא שמן. אמרתי שאני כן, אז הוא השיב ואמר שאני לא רזה, אבל גם לא שמן.
התחלנו לנסוע, שאיננו יודעים לאן. לא היו ממש הרבה אופציות, אני לא ממש אוהב ריקודים אז מועדונים לא באים בחשבון.
לאחר מחצית השעה מצאתי את עצמי בהרצליה. הלכנו לאירנה והתיישבנו לנו כמו זוג מפגרים על המדרגות שאנחנו שואלים את אחד השני מה עושים.
אז הוא מציע להתקשר לעוד ידידה, משותפת. מה שמפגר מאחר ואנחנו בהרצליה והיא בנתניה וזה אינו רלוונטי עכשיו, אבל התקשרנו. בתכנון שלה היא מתכוונת להגיע להרצליה. אז קבענו איתה.
היא הגיעה עם עוד מס' אנשים. חיפשנו מקום להיות בו, ובסוף הוחלט על מעין דאנסבר כדי לא להיפרד כי יש כאלה שרוצים לרקוד ויש כאלה שרוצים לשתות ויש כאלה (כמוני) שרוצים רק לא להיות לבד.
עשינו היכרות עם כולם ועיני נחתו על נערה מקסימה. היא קרנה, והיה לה חינוך מהמם והיא שבתה את לבי. שאלתי את נופר, יש לה חבר. נו, ההפתעה.
התיישבנו לשולחן וכל אחד בחר מה הוא רוצה. המלצרית הגיעה וזה הלך משהו כזה:
אולג: וודקה רד בול.
פליקס: היינקין.
מתן: קלסברג.
אני: אורגזמה!
מלצרית: -_-"
אחסוך מכם את שאר הפירוט, מאחר והוא לא מעניין.
אני פשוט החלטתי שאם אני כבר יוצא, ואורגזמה זה ממש טעים, אז למה לא לשתות? להסתפק בבירה? אז מה אם האורגזמה עולה פי 2, בכל מקרה יש מחיר מינמלי לאדם.
שהביאו את המשקאות אני חייכתי לעצמי. זה היה מתוק וטעים בדיוק כמו שזכרתי. שיחקתי עם כל לגימה בפה, להרגיש את מלוא החוויה מזה. זה פשוט ממש ממש טעים!
אז האנשים החליטו ללכת לרקוד. משום מה הם לקחו אותי איתם. בהתחלה התנהגתי למופת. בתור עמוד ריקודים, רק שאף אחד לא רוקד עליו.
ואז היה שיר שאני ממש אוהב, ואין לי מושג למה אבל פשוט עצמתי עיניים והתחלתי לרקוד. היה משחרר, היה כיף.
שפתחתי את עיני הבנתי שזאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאני רוקד בפומבי.
מסביבי הרחבה הייתה ריקה. מתברר שאני לא יודע לרקוד, אבל אני זז טוב. במיוחד שאני פוגע בכל מי שמסביבי.
אבל לא אכפת לי. היה לי כיף. ממש נהנתי.
במהלך הערב ניסיתי את כישורי הפלרטוט החדשים שלי על המדהימה שבחבורה. פעם אמרו לי שחבר זה לא קיר, אבל זה כן, אבל הוא לא היה שם, אז מה אכפת לי לנסות, מקסימום אני אצא חמוד.
בסופו של דבר, מאחר ואני וונאבי הומו, ישבנו ודסקסנו על אה ועל דא ואז פלטתי משהו על צרפתים ועל נטיית הרומנטיות המתבקשת שלהם (מאחר והייתה לנו מלצרית צרפתייה שפעלה די לאט ודיברה איתי די הרבה) ואם אני כבר מתלונן על איזשהו עם, אז למה שאותו אדם שאני מתלונן אצלו לא יהיה שייך לא?
אז כן, היא צרפתייה.
בסוף הערב, הלכתי לבקש את ת.ז שלי מהמלצרית כדי שאני אוכל לזוז הביתה. בזמן שהיא הסדירה את החשבון והחזירה לי את ת.ז שלי היא גם כתבה לי את המס' שלה.
כלומר, ממש נהדר לי!
אני רק צריך לטוס לצרפת ואני אהיה מסודר.
מה הקטע של עם צרפתיים?!
אבל אני לא אשתמש בו. היא גדולה ממני בכמה שנים טובות. ומה אני אגיד לה?
"בואי לאסוף אותי, אין לי רישיון"...?!
וכבר אמרו לי שאני טמבל, אבל לפחות טמבל טיפש.
עריכה:
שניה לפני השינה שכחתי להוסיף את הקטע הזה, אז אני מוסיף עכשיו:
בפיזור נפש עת חזרה הביתה:
רמזור: ~אדום~
אני: "הלואווו אנחנו פה!"
רמזור: ~אדום~
אני: "נו מה אתה עיוור?!"
רמזור: ~כתום~
אני: "נו?!"
רמזור: ~ירוק~
אני: "שחיינו, קנה משקפיים!"
מתן: Oo
אני: -_-"
רמזור: "...."
שחר. הלכתי לתלות כביסה, ואם כבר להשקות את הגינה,
אז בוקר טוב, ושיהיה לכם יום מקסים.
ולי? לי גם יהיה.
היה לי הערב אורגזמה!:P
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
