תמיד חייתי בגישה שנויה במחלוקת הנוגעת לסקס.

מצד אחד אין לי בעיה שאנשים עושים סקס. שיהנו להם.

אבל כשזה קשור אלי זה שונה. אני האמנתי שכל אחד שמתייחס לסקס בתור סקס, הוא חי בגישה לא נכונה.

בעיני רוחי היחס ל"זה" בתור סקס זה זלזול. לא אמורים לפנות לזה כאל סקס אלא כעשיית אהבה.

אני לא חושב שזה משהו כל כך זוטרי שאין להתייחס אליו.

במיוחד שזאת הפעם הראשונה.

זה צריך לבוא מאהבה, כביטוי האולטימטיבי. אין משהו יותר אישי שאתה יכול לתת לאדם מאשר את הבתולים שלך. הם חד פעמיים, הם יקרים מפז. מזכיר לי את הבתולים של ניטה סאיורי, הגיישה מזיכרונותיה של גיישה. עלות בתוליה שברו כל שיא עד... הנצח בעצם. אז הייתה מלחמה והכל הושמד.

אפילו לה, בתור גיישה הבתולים היו יקרים. ואצלה זה התבטא יותר בכסף מאשר בהרגשה כללית, אבל העיקר הכוונה.

אני מצטייר כאן לא טוב, כיצור פתאטי. אבל זה כרגע לא משנה לי מה תראו בי ומה תחשבו עלי.

אני בתול. מבחינתי זה כן ביג דיל. השעון הביולוגי שלי מתקתק לו ובנתיים כל השאר לא כאלה. למרות שבתיאוריה יש עוד אנשים רבים אחרים שאינם יודעים סקס מהו, ובניהם 2 בני הדודים שלי שגדולים ממני בשנה.

אבל שאני יוצא, וסביבי יש רק זוגות, זה כואב.

אני מתבגר מאוחר. ויש הרבה הסברים אחרים ללמה אני בתול. אבל אני חושב שהסיבות העיקריות הן שזה נובע מבחירה, והסיבה היותר משמעותית היא שפשוט אני לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה את זה.

אני סולד מהגוף שלי. אני ממש לא שלם איתו ואני לא יכול לגרום למישהו אחר לראות אותו.

הרעיון של עשיית אהבה מותנה בכך שיהיה לי אהוב. שהוא יאהב אותי חזרה. בכך החשש למראה שלי פחות יכאיב לי, כי הרי הוא אוהב אותי, המראה שלי לא אמור להזיז לו כל כך.

והייתי מאוהב. אבל זה לא התקיים ממש.

בימים אלו שוב עולה בי הדילמה האם פשוט לעשות את זה, רק בשביל לחוות את זה.

האם זה שווה את זה?

האם אני לא אצטער על כך בעתיד?

לא משנה מה אני אעשה, אני חייב להיות שלם עם זה לחלוטין. ואני לא שלם. אני מפוצל. אני לא יודע מה לעשות. לכן זו דילמה.

אני יכול לעשות את זה, עם כל החששות בנוגע למראה לי. אני יכול אפילו להנות מזה. אני יכול לרצות את זה שוב. אבל זה לא יבוא מאהבה. אני לא רוצה שבעתיד, שיהיה לי חבר אני פשוט אשווה אותו למה שהיה לי. אני גם לא אראה בזה כדבר כה גדול מאחר וכבר עשיתי את זה.

אדם אחד אמר לי פעם, שאם הייתה לו האפשרות הוא היה נשאר בתול עד שהוא היה עושה את זה עם חבר שלו, עד שהוא היה מאוהב. כי הוא עשה את זה עם בחור שהוא לא אהב, הוא עשה את זה רק בשביל לעשות את זה, הוא נכנע ללחץ החברה.

והרי זה לחץ חברתי. החברה לועגת לבתולים. לכן אנחנו מסתתרים ולא משוויצים בזה, כי האמת אין מה להשוויץ בחוסר ניסיון.

הייתה לי הזדמנות. החלטתי לוותר עליה. עכשיו יש עוד הזדמנות, ואם היא תתפקשש אז יש לי שלוש שבועות של בית ריק בשביל לעשות את זה.

אבל אני באמת לא יודע אם אני רוצה. אני שונא לחשוב שאני אהיה סתם משהו סתמי, חלק מהרגעת גחמה לאדם זה או אחר, אפילו אם זאת הגחמה שלי עצמי.

אני עדיין לא רואה את זה בתור גחמה שיש להרגיע. ברוך סנטה יש לי יד והיא מתפקדת טוב (סליחה על התיאור).

והזדמנות הספציפית הזו מלאה בייסורים. זה אמור להיות כך?

יכול להיות, בכל זאת אחת ההחלטות החשובות בחיים שלי.

או שלא?

אני סתם נאיבי מפגר שחושב יותר מדי?

נותן יותר מדי התייחסות לסקס?

אולי אני אמור להניח לזה ולעשות את זה רק בשביל הכיף בלי שום קשר לאהבה?

הרי היצורים היחידים שעושים סקס לא על מנת להתרבות הם בני אדם ודורבנים.

הייתה לי היום הארה רוחנית.

אני אפס. אבל אפס ממש חזק. עברתי במטבח, ובדיוק שחלפתי על פני התנור השעון שלו נמחק והתאפס. אני כל כך אפס שזה משפיע גם על עצמים אחרים.

בנוגע ללאבלי- הוא מתקיים. סופית. זהו. וישנם אנשים שנפצר מיכולתם להגיע, אבל אותם אני אפגוש בפעם אחרת (טל, וטל, ומתן אם לא תוכל להגיע).

אני ממש שמח. כי למרות ששקלתי לבטל את האירוע מאחר וחשבתי שאף אחד לא מתכוון להגיע, אני לא עושה את זה. הבנתי שכן באים אנשים, אפילו אם יהיו שלושה זה יהיה אדיר.

אני רק צריך להתחיל לקרצף את הבית. הוא גדול ומתפורר, מלוכלך ומגעיל, אבל נסתדר. חשבתי כבר על כיבוד. אנשים ישארו לישון, אני כבר לא יכול לחכות לבוקר. להכין ארוחת בוקר ענקית. הפולניה שבי כל יום מציעה לי עוד דבר שאני יכול להוסיף לתפריט.

אני ממש מקווה שאני אעמוד בזה כלכלית, מה שכן אני יודע שלאלכוהול לא יהיה לי גישה כלכלית. ומאחר ואני לא שותה זה מסתדר מצוין, אבל אם בא לכם להביא לעצמכם... תביאו מכפת לי.

אז אני מזכיר,

לאבלי ה-אירוע. יום חמישי, ה19.7.07 ואתם מוזמנים!

אה כן. המיקום- נתניה- הבית שלי- בקומה השניה.

לפרטים, מסנג'ר. אם אין לכם תבקשו.

רעיון טוב היה לסיים את הרשומה בלאבלי שלי, הפולניה שבי חושבת רק על האוכל שאני אצטרך להכין, וזה משמח אותי.

בתול או לא בתול אני אעשה לעצמי חתיכת לאבלי!

והרחבת עיקרון אישי. תצטרפו לטבעת התמיכה בנישואיי הומואים.

תודה.

היום קמתי ב10 לפנות בוקר.

הבנדוד היקר שלי החליט שהולכים לים. 

קמתי, התרחצתי, והלכתי לארון. פתחתי אותו. ומצאתי אותו. את בגד הים שלי. שאין לי מושג למה יש לי אותו מאחר ואני שונא את הים.

אחרי שהתארגנתי על עצמי, לקחתי את הבנדוד וירדו למטבח.

הייתי פולניה למופת. הושבתי אותו, שפכתי את המקרר עליו, והוא מסכן רק הסתכל עלי במבט מעורר רחמים והשמיע ציפצופי מצוקה. גערתי בו שיאכל. הוא אמר שאני מזכיר לו יותר מדי את סבתא.

הוצאתי מחבת ועשיתי לו ביצת עין ולחם מטוגן. משום מה טוסט הוא לא רצה.

הבאתי לו בורקסים וחתכתי מהר ירקות והגשתי. הוא אכל, אני רחצתי כלים, הוא סיים, הבאתי לו קפה ועוגה ורחצתי את שאר הכלים.

במבט מובס הוא סיים לאכול ונגררנו מטה, לאוטו.

אז אמא באה, ולאור מה שקרה אתמול הודעתי לה שאנחנו יוצאים. היא הודיעה שהחוף שהתכוונו לנסוע אליו מזוהם ומשרד הבריאות הודיע שאין להיכנס אליו.

אמרנו בסדר והלכנו. נכנסנו לאוטו, הדלקנו מזגן ונסענו לטלי.

הגענו אליה, התקשרנו אליה. היא אמרה לחכות למטה. אז חכינו. וחכינו. ואז הורדנו את המשענות והלכנו לישון.

ואז היא באה. סך הכל היינו למטה חצי שעה.

התלבטנו לאן לנסוע. אני הצעתי את החוף של ירושלים. הם לא נראו מרוצים במיוחד ולא צחקו. בעיה שלהם אני צחקתי.

החלטנו לנסוע לינאי. אז ירדנו לכביש החוף ונסענו. וכמובן שאף אחד לא יודע לאן ורק אני, מוכשר שכמוני, יודע לאן.

כי לקרוא שלטים זה קשה.

אז הגענו. רצו 28 שקל לחניה, אז המשכנו לנסוע. קמצנים אנחנו.

הגענו למכמורת. עברנו את בית הספר הימי, אשר בו למדתי ימאות. העלה זיכרונות. אני מתגעגע לשם. במיוחד לשוט לי באופטימיסט.

הגענו לחוף של מכמורת, גם רצו כסף, לא רצינו, אז המשכנו קצת וראינו חניה יפה. אז חנינו.

לקחנו את הדברים והלכנו לחוף.

הרגשתי איך המלח שבאוויר נדבק אלי, נכנס לי לריאות ומייבש אותי. היה מגעיל.

במשך זמן לא ארוך במיוחד חיפשנו מקום לשבת ובדיוק קמו אנשים אז תפסנו להם את הצל.

החלטנו לעשות משמרות על הציוד. מה שהיה מבאס, מאחר ואנחנו רק שלושה. ניסינו לשכנע עוד אנשים לבוא, אבל הם לא רצו/יכלו.

הוחלט שאני אכנס עם בנדודי וטלי בנתיים תשמור. אז הלכנו לים. פתאום היה לי חשק להיכנס, אז נכנסתי. היו אבנים בקרקעית. לא נח ונחמד. בנתניה אין כאלה.

צללתי, שחיתי ואפילו אעיז ואגיד שנהנתי. ולמה נהנתי? כי למרות ש99.999% מהגברים בחוף היו בגיל העמידה ומעלה, מעלה, מעלה בעלי כרס בגודל של האייפל, היה שם בחור אחד. ה0.0001% שנשאר.

הוא היה שרירי במידה, ופנים מושלמות. בהיתי בו כל הזמן. חשתי שהוא שם לב אז ברחתי החוצה.

בנדודי בא אחרי. ואז טלי החליטה שהיא נכנסת, איתי.

נכנסו והראיתי לה אותו. היא אמרה שהיא גם רוצה אותו. אז כמו מפגרים התחלנו לריב עליו. והשפרצנו על אחד השני והיא אמרה שהיא ממש נהנת, והיא לא הייתה מאמינה שאי פעם הייתי מגיע לים. היא אמרה שחבל שאני לא בא, כיף איתי.

אז נצרבתי ע"י ריר של מדוזה וחזרתי לשנוא את הים.

הבחור המושלם נעלם לי. לא שמחתי מזה.

המשכנו להנות לנו עד שנזכרנו שיש לי בנדוד על החוף ששומר על הדברים, אז יצאנו.

ואז שוב, אני זה שחוזר לים.

בתור אחד ששונא את הים, הייתי בו הכי הרבה.

שבאנו להיכנס ראיתי את הבחור. אז אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו שימשוך את תשומת ליבו.

אז העלתי בזיכרוני את הקפיצות רבות המשמעות של המצילים ממשמר המפרץ, וקפצתי לי ישר לתוך גל.

כשעליתי, עליתי כמו בחורה וזרקתי את השיער לאחור. הוא כבר התארך מספיק בכדי לכסות לי את העיניים.

אז שמתי לב שטבעה לי הגומיה. אז התרכזתי בלמצוא אותה מאשר בבחור.

אחרי שעליתי מצלילה ובנדודי הסתכל עלי כמפגר הבנתי שאין מצב שאני אמצא אותה. חיפשתי את הבחור והוא היה 5 מ"מ ממני.

הוא שם לב אלי. עכשיו מה עושים?

כלום.

המשכנו להיות במים, יצאנו והחלטנו לחזור הביתה.

מצאנו מקלחות מים מתוקים, שטפנו את עצמנו וחזרנו לאוטו.

אז הבחנו במשהו מוזר, שעזבנו את המכונית, היו לידה שורה של מכוניות. עכשיו הייתה רק אחת.

ואז בא גורר. ואז הוא התחיל לגרור את האוטו שלידנו.

הגוררים אמרו לנו שבאנו בזמן טוב.

ממש טוב. אם הם היו גוררים לנו את האוטו היינו תקועים שם, בלי כלום ובטוחים שגנבו לנו אותו.

וזה ממש לא מובן לי, אין שם שום שלט שכתבו שאסור לחנות שם אז למה גוררים?

ואם גוררים איך בעלי הרכב אמורים לדעת שגררו להם את הרכב ולא גנבו להם?

בדרך חזרה בנדודי שאל אותי אם אני רוצה לבוא אליו.

זה היה ממש אדיר. עכשיו שאני יודע שזה בכלל לא מפריע לו, ואנחנו עדיין יכולים להנות יחד.

אבל סירבתי. לא עכשיו, אני לא רוצה להסתבך עם ההורים שלי.

שהם יטוסו. אז אני אוכל לנסוע איתו לאן שבא לו.

היום התחיל משעמם. קמתי בצהרים, לקול ההקלדות של אבא על המקלדת.

אחר מכן אכלנו צהרים, שאני הסתפקתי בחזה עוף וכף חצילים.

מ13:30 עד 15:45 פשוט בהיתי בחלל האוויר עד שבן דודי הגיע.

שהוא הגיע, הוא התקשר וירדתי למטה. אחותי באה בעקבותי. נסענו לסבתא. עלינו אליה והיינו אצלה כמחצית השעה. כל נכד הביא לי חזרה קופסת אוכל כזו או אחרת.

לאחר מכן החזרנו את אחותי הביתה, תכננו לנסוע לטלי. שאחותי ירדה שוב בבית, ואני והוא ישבנו במכונית לבד הרגשתי שהגיע הזמן, שאם לא עכשיו, זה לעולם לא יקרה.

באתי להגיד משהו, אבל לא יכולתי. אולי הוא מטומטם והוא לא הבין נכון?

לא יכול להיות. אתמול התבדחנו בטלפון על זה שאולי הוא הומו מאחר וזה בגנים.

לא ידעתי איך לפתוח את זה, רק ידעתי שצריך לעשות את זה, ועכשיו. התחלתי לגשת לזה בכך שאמרתי לו שהחבר הזה שלו אידיוט, ושאני לא הומו.

התחלה מפגרת. הוא הסתכל עלי, ואז הכרחתי אותו שיספר לי בדיוק מה הוא יודע. אז כמו שחששתי הוא אכן הגיע אלי לבלוג, לאחר שהחבר שלו עשה לי אאוטינג. וכמו שחששתי הוא זיהה אותי לפי המסנג'ר.

גם דבר מטופש, הייתי צריך לעשות מסנג'ר חדש לבלוג, מאחר והוא לא מודע לאוכ' העולם.

טעות שלי, שעליה שילמתי. דיברנו, והרגשתי רע. רציתי שהוא יגיד משהו, רציתי לקבל ממנו מעין אישור לכך, אישור שזה בסדר.

ואני לא יודע למה, הרי אם הוא לא יאשר זה יעלים את זה? לא. אבל בכל זאת רציתי לדעת שזה בסדר,שזה לא נורא.

ואז הוא אמר לי שאפילו אם הייתי הומו זה לא היה מפריע לו. הוקל לי. ואז הרצתי לו עד כמה מפגר החבר שלו שעשה לי אאוטינג, וזה ממש לא בסדר. ושידאג שהוא עצמו לא יעשה את זה.

אז, שסיימנו, נסענו לטלי.

שהגענו אליה התקשרנו והיא ירדה.

"לאן נוסעים?"

כל אחד הסתכל על השני בציפייה שיהיה לו רעיון. לאף אחד לא היה. ואז בן דודי אמר: "בוא נהיה ספונטנים, מה כבר יכול לקרות? יאללה עולים לירושלים."

וזה מה שקורה שאף אחד לא החלטי, ויש דלקן. אז נסענו לירושלים. שמחתי. הולך להיות מעניין, הייתה מוזיקה טובה בדרך.

הגענו, נסענו לחבר של בנדודי. אחותי התקשרה לבנדודי (מאחר ואין לי פלאפון), אמרה שמכר שלי חיפש אותי ושאני התקשר אליו.

היא חשבה שאני בנתניה. ואז הבנתי, אף אחד לא יודע שאני לא בנתניה. אבל זה מה שנקרא ספונטני לא?

ניסיתי להתקשר למכר, הוא לא ענה. אז טלי הסתכלה עלי, הסתכלה על הפלאפון שלה ואז עלי.

טלי: "מוזר, אף חברה לא התקשרה אלי לשאול אותי מה אני עושה הערב, ולא הזמינה אותי."

אני: "מוזר, אותי כן חיפשו."

ואז התפקענו להנאתנו מצחוק.

שוב הפלאפון של בנדודי, ואלי. אבא. שנבוא לאכול. אי אפשר להתנחל אצל אנשים.

הבטן נעלמת, אני בירושלים. אין מצב שאני מגיע.

בפאניקה מספר לאחרים.

הם שואלים אותי אם אני רוצה לחזור, אני חושב ועונה שלא. אין טעם. בכל מקרה לא נגיע, זה נסיעה של שעה וחצי בערך.

יצאנו מהחבר שלו, ונסענו לבת דודתי. לא ראיתי אותה הרבה זמן, שמחתי להיות אצלה. אבל הייתה תשיקה רועמת באוויר, לא היה על מה לדבר.

חברה של טלי התקשרה, אם כבר בירושלים אז תכננו לבקר את כולם.

תכננו יציאה ענקית, שמחתי, אני מזמן לא יצאתי, במיוחד לא בירושלים. ספונטניות שולטת, מזמן לא חשבתי שאני הולך להנאות כל כך.

יצאנו מבת דודתי בכוונה להיפגש עם החברה של טלי, וצלצול לבנדודי. הוא העביר לי. אבא.

"תבוא הביתה עכשיו! תוך חמש ד', אין לך מה לדבר! אתה לא בא אתה סיימת ולא רק עם אמא, אלא גם איתי." וניתק.

הפאניקה גברה, זה ממש לא הולך להיגמר טוב. בנדודי התקשר, רצה לרכך את המכה, להאשים אותו.

אני בנתיים התאבנתי באוטו, לא יודע מאיפה להתחיל לאכול את עצמי, שואל את עצמי למה הסכמתי לירושלים.

הוא נכנס לאוטו. הם עדיין רוצים שאהיה תוך חמש ד' בבית. הוא אמר להם שאנחנו לא בנתניה.

ביטלנו הכל. כולם התאכזבו, ובמיוחד אנחנו. אני. הרסתי להם ערב.

טלי ובנדודי מצדם אומרים שזה בסדר, שזה לא נורא. אבל זה כן. לא כל יום מגיעים לירושלים.

התחלנו לנסוע חזרה לנתניה. בנדודי היקר נסע 120.

כל הדרך אני מרגיש איך הבטן שלי מתכווצת, הבחילה גועה, ואני לא מסוגל לנשום. לא משנה איזו מוזיקה הייתה, היא לא שינתה את המצב רוח שלי.

אני מתחיל לחשוב מה הם יעשו לי, הצרחות החד משמעיות בטלפון הן כלום לעומת מה שיקרה שאני אהיה שם. והדרך ארוכה, והם מרוגזים גם כך.

כל הדרך אני רק רוצה למות. חושב איפה היינו יכולים להתהפך, מדמיין אותנו בתאונה, רוצה להיעלם.

שוב טלפון. שוב הם. איפה אני, למה אני לא בבית.

"אני בדרך."

מתי בדרך? כמה בדרך? למה אתה לא בבית? סיימת איתנו!

מתחיל לחשוב על דבר שמעולם לא חשבתי. מתחיל לחשוב על תהליכים משפטיים, על כך שהולכים להעיף אותי מהבית, מתחיל לחשוב על לאן לפנות. ויש, אדם יקר בירר לי והביא לי.

אבל כמו תמיד נרתעתי מזה, לערב מישהו חיצוני.

אבל עכשיו כבר אין ברירה, העולם חרב.

מתכווץ בתוך עצמי. טלי שואלת אם אני בסדר, ואני רק רוצה להיעלם.

מגיעים למרכז. עדיין הוא על 120.

שוב טלפון. ואני קמל יותר. לא יודע איפה לקבור את עצמי.

נתניה. כבר לא מרגיש אף איבר פנימי. הגענו הביתה. 50 ד'. אין על הבנדוד שלי.

הוא לא עולה, הוא מפחד. הוא נוסע למלא דלק.

הולך מוציא מפתח, בחשש קל פותח את הדלת. רועד. מכווץ. מלא מחשבות. מדליק את האור, מכריז 'הנה אני'. עולה במדרגות שמרגיש שעם כל מדרגה טון של פלדה צונח לי על הלב. שומע את פעימות לבי כל כך חזק שאני בטוח שעוד שניה באים שוטרים מתלונה על רעש.

מסיים את המדרגות. עושה צעד, ואני בסלון. אמא והאחיות. שקט. לא אומרות כלום.

"לך לאבא שלך" אמרה אמא לפתע. הלכתי. הוא שוכב מסתכל עלי.

"אין לך בית? איפה הייתה? שעתיים וחצי אחרי שאנחנו מתקשרים אליך. מה נסעת לאילת?"

לא עונה. תוקע את הראש בריצפה. מכין את עצמי להלקאות.

נזכר בילדות, נזכר בכך שאני טיפש. שאבא לא טוב, הוא גם רע. לא רק אמא. הם שניהם היו מפלצות, הוא פשוט הפסיק קצת. ועכשיו, עכשיו הכל הולך לצאת.

אבל לא, כלום. אני לא מבין. בטלפון הכל נשמע כל כך חשוב, הצרות וההתעלמות, בשביל מה?

בשביל שאני לא אהנה. סתם חזרנו. סתם הרסנו לאנשים ערב.

הולך ומכניס את האוכל למקרר. רוחץ את כל הכלים. מתקשר לבנדודי והוא עולה. הוא הלך לישון.

אני גם, מנסה, מלא יותר מדי מחשבות, מלא שנאה, מלא חרטה שחזרתי. לא היה שווה את זה.

כל כך רוצה שהם יטוסו כבר, כל כך רוצה להרגיש חי, כל כך רוצה להצליח להיות ספונטני פעם בחיים שלי.

לא נרדמתי. אז קמתי וכתבתי.