היום נקבר דודו של אבי.

הרגשתי מוזר, הרי רק לפני חודש ראיתי אותו חי, נושם, מהלך, מחייך, צוחק, אוכל, מחבק, וזה היה בבר מצווה של בן דודתי.

והיום? גוויתו הקרה, הנוקשה, חסרת נשימה, עטופה בבד צחור ירדה מטה. הוטמנה באדמה בשקט זועק הנקטע לחילופין ע"י בכי.  בכי רך, נוגע, משתק. בכי עדין של לבבות עדינים של אנשים מבוגרים שחיים מלפני קום המדינה. בכי של הבנה, של 'עוד אחד מצטרף לשאר'.

אני לא חושב שהוא סבל. הוא לא היה מחובר למכונות אך יחד עם זאת הוא לא היה מוכן למוות. יתרה מכך, אנחנו לא היינו מוכנים למותו.

ואולי כן?

הרי הוא עצמו בן למעלה מ90, אז מה ציפיותי? אין לי את ההבנה?

אני יודע שמוות זה חלק מהחיים, שמגדיר את סופם. אבל אני עדיין לא מסוגל לקבל את זה שאנשים מתים.

יש ידיעה, זאת עובדת חיים. אבל לראות אנשים שאני מכיר, שלפני שנייה היו פה ועכשיו כבר אינם? אני לא יודע אם אני בשל לזה. אני יודע שהם זקנים, אני יודע שהם עברו הרבה, אבל בכל זאת, אני לא יכול לראות אותם מתים, יותר מכך, אני לא רוצה לראות אותם מתים. אני מאמין שהם יהיו שם לנצח, זקנים, מקומטים, חכמים, נחמדים.

מלבד קיום הלוויה חשוכה זו הלכתי היום לניחום אבלים. אבלה. ידידה. אבל היא יותר מכך, היא הייתה יותר מכך.

היא ילדה שאני מכיר מגיל 4. היינו יחד בגן, ביסודי, בחטיבה ובתיכון לא היינו באותה הכיתה אבל שמרנו על קשר טוב, רק בסוף הוא התנתק. במשך 14 שנה אני מכיר אותה. היא הייתה משמעותית בעיני יותר מכל אדם, אבל זה בלשון עבר.

היה לה חבר. הוא לא חיבב אותי. היא בחרה בו. היא התנתקה מכולם ונשארה איתו.

קשר כל כך עמוק נעלם. אבל לא לגמרי. שנה שעברה סבא שלה, נפטר. סב שאני הכרתי אישית, שביליתי בחברתו לא פחות מאשר עם משפחתי. ככה היה הקשר שלנו, כל אחד מאיתנו הכיר את משפחתו של השני, במיוחד את הקרובה, והפכנו לחלק מהמשפחה של האחר.

שהיא התקשרה להודיע ישר הלכתי אליה. היינו יחד, ובהלוויה עצמה לא נכחתי, אבא שלה ביקש שאשמור על הבית כדי שלא יפרצו. אז שמרתי, הייתי נאמן למשפחה ועשיתי מה שביקשו ממני.

ועכשיו, אחרי שנה פלוס עוד סב שלה נפטר. את אותו הסב לא הכרתי טוב, לא ביליתי איתו, אבל זאת היא. למרות שלא דיברתי איתה מעל לחצי שנה התקשרתי אליה ישר. קבעתי איתה. הלכתי אליה היום. הייתי איתה שעות.

אני יכול אולי להתנחם בעובדה, שאני יודע להיות חבר. הרי אומרים שרואים מי החברים שלך ברגעי משבר לא? אז תפקדתי טוב. שמתי הכל בצד, את כל הנתק ואת זה שהיא לא התייחסה אלי לפני. זה לא חשוב, זה מזערי. היא זקוקה לי.

מאותו החבר היא נפרדה. אני רוצה לחדש איתה את הקשר, היסטוריה כזו לא כדאי לזרוק לפח. אני צריך לעשות הכל בכדי לשחזר את הקשר, וגם אם לא לחברים הכי טובים, לפחות לידידים.

כל היום הזה נזעק 'מוות' מכל חור. מוות שאני אישית לא התמודדתי איתו.

לי לא מת עדיין אף אדם חשוב. ותודה על כך.

המוות שכן נחקק בזיכרוני שהייתי קטן הוא מוות של בת דודתה של אמי. היא נפטרה בגיל 50+. אז, בהיותי בן 8 בערך זה נחשב גיל מבוגר, עכשיו לא.

ואני לא יודע למה זה נחקק, אולי בגלל התגובה של כולם, בשל היותה צעירה במותה. עד היום אני מרגיש שיש לי קשר מיוחד אליה, למרות שאני לא ממש הכרתי אותה ואני זוכר את מראה יותר מתמונה מאשר זיכרון אמיתי.

אני לא יודע מה יקרה כאשר אחד הקרובים שלי ימות, או גרוע מכך, אחד מהסבים שלי.

אני יודע שהם מבוגרים, אני יודע שהם לא יחיו לנצח אבל אני פשוט לא רוצה בזה. זה רחוק ממני. אני רואה אותם נהיים יותר ויותר חלשים עם כל שנה, אבל אני אוהב אותם. אני לא רוצה במותם. במיוחד שאני לא מורגל לו, שאני לא אדע מה לעשות.

אני בר מזל. בן 18 וחצי וכל יקיריו בחיים.

אבל בגלל זאת, אני חש פגיע. אני לא אדע מה לעשות עם עצמי כאשר אני כן אצטרך להתמודד עם המוות פנים מול פנים. זה מעולם לא קרה לי, לא שאני הייתי צריך להתמודד. זה תמיד היה רחוק ממני, להביע נחמה דרך עיני ולהמשיך הלאה.

בבגרות שלי לא עברתי מוות. אין לי "חוויה" כזו. אין לי משהו שאוכל לפעול על פיו,

ואיזו בגרות זו אם איני יודע להתמודד עם מוות?

או שאולי הפכתי אדיש למוות? מאחר והוא לא הגיע אלי? מאחר והוא לא השפיע עלי?

אני חש קור בנוגע למוות. אני חש שאני קר כאדם בנוגע לנושא הזה.

אני זוכר שנודע לי בכיתה י' שאחד שלמד איתי ביסודי עבר תאונת אופנוע ומת.

השכבה בכתה. אני לא. כל מה שחשבתי זה שהוא אידיוט, שהוא נסע בלי רישיון, ובלי קסדה, ולכן זה מגיע לו.

מה גם העובדה שהוא התעלל בי פיזית לא כיבתה את האשם. הוא גרם לי לשנוא את עצמי. הוא גרם לי להתפלל למותו. אז המוות שלו הגיע מאוחר, אבל לפחות הגיע.

אני לא בכיתי. אני לא הזלתי דמעה. לא חשתי עצב. לא חשתי שמחה, הייתי אדיש. הוא מת. מה חבל.

זה קרה לי שוב השנה. אחד מהשכבה שלנו נהרג בתאונה. הבחור למד איתי ביולוגיה. הבחור לא סבל אותי והיה יורד עלי. אני מצדי לא סבלתי אותו גם.

ושוב שכל השכבה בכתה והתאבלה, אני לא חשתי כלום.

אפילו אם זה אני. לא אכפת לי למות. אני לא חושב שיהיו הרבה עצובים, אני לא חושב שלמישהו יהיה אכפת. אני לא חושב שישימו בכלל לב.

אנשים שאני לא פוגש, פשוט לא ישמעו ממני. הם ישכחו אותי במהרה.

אז האם אני אדיש למוות? בגלל מה שעברתי ולא עברתי?

האם לא אכפת לי מהקיום האנושי?

האם אני קר ולא רגיש?

או שכל ניסיוני האישי עם המוות נפל על אנשים שהוגדו בצורה זו או אחרת בתור "אוייבים" שלי ולכן לא בכיתי עליהם?

ואם כן, אז מה עם הסב של ידידתי?

הוא לא היה אוייב. הוא אהב אותי. אני אהבתי אותו. החיוך שלו חקוק לי במח.

אני לא מכיר את עצמי מספיק, ועם זאת אני מכיר את עצמי יותר מדי טוב.

אני ידעתי מה יקרה לי אחרי התהפוכות של אתמול. אני ידעתי שלא משנה באיזו דרך אני אבחר להסתכל על זה, אני אפגע, וכמצופה, נפגעתי.

כמו שחשבתי אמי שוב שינתה את דעתה, והיא אכן טסה. הבעיה היא שאני עדיין לא נינוח עם עצמי ועם החלטותיי.

אני עדיין לא מספיק בשל ובוגר לשבת בצד ולתת לעניינים לזרום. אני עדיין נמהר, אני עדיין לא שקול ואני עדיין נחפז בתגובות שלי.

אני צריך ללמוד איך לקחת דברים בפרופורציה, לא ישר להיכנס לסרטים.

למרות שאני די מרוצה מעצמי. הפעם הגבתי בצורה יותר בוגרת אפשר לאמור. אני סקרתי את כל האופציות שלי, מכל כיוון ובנתיים לא עשיתי דברים קיצוניים.

נתתי לזמן לעשות את שלו, בהנחה שאמי תשנה את דעתה על סמך העבר ותחליט כן לטוס. הנחה שהתבררה כנכונה.

למרות זאת אני לא מרוצה מזה שעדיין עברתי מעין סערה, רוחי לא הייתה רגועה.

מתחת לכל ידעתי שזה סתם. היא עושה את זה רק כדי לנענע שוב את הסירה, היא כנראה לא אוהבת רוגע.

אני הרגשתי יציב לפני, אבל כנראה שאני לא באמת הייתי יציב, או לא יציב מספיק. ואת זה אני אצטרך לשפר.

האי שביעות רצון מעצמי התבטא בכך שלמרות שידעתי שזה סתם, אני עדיין נתתי לעצמי להיסחף.

במהלך היום ואתמול אני כן חשבתי עד כמה יהיה נחמד לטוס, ונזכרתי שהסיבה היחידה שאני לא טס זה מפני שאמא שלי החליטה ככה. עבר לי החשק לעבוד, לא רציתי לעבוד, רציתי לטוס. התאמתי את עצמי לזה, חשבתי על הרוב.

וזה לא היה טוב. זה נתן לי תקווה, תקווה ששוב נמחצה למוות ע"י רגלה של אמא. זה שוב היה להבין שאני לא טס כי היא לא אוהבת אותי, היא לא חושבת שאני בן בסדר, ומה שהכי מעציב אותי זה שאני בטוח שזה קשור לעבודה שאני אוהב בנים. באיזה שהו מובן זה אכזב אותה. אז היא מתרחקת, לא נותנת, כולאת משפילה ומדכאת.

אני לא יכול אפילו לדמיין מה היה קורה אילו הייתי בה ומספר לה על זה, ולא כך שהיא מודעת לזאת רק בשל העובדה שהיא שתלטנית שמצטטת לי לטלפונים.

אני כועס על עצמי.

איך יכולתי לתת לעצמי לפתח את קו המחשבה שאני כן אטוס? שאני אהנה? הרי היא זאת שמחליטה, היא זו שקובעת. כה אובססית לשליטה.

אני כועס על זה שהוצאתי ממני את החשק לעבוד, פשוט רציתי להתקשר לבוס, להגיד לו ביי ולטוס לחודש.

הייתי אמור לדעת טוב יותר. הייתי אמור להתמודד טוב יותר. לדעת לא לתת לעצמי לפתח ציפיות שווא לדעת שהיא סתם משחקת.

ולמרות שנשארתי באותו המצב, אני מתוסכל עכשיו.

כי אני יודע שאני מפסיד טיול של 3 שבועות באירופה. טיול שלא יחזור על עצמו.

משאירים אותי פה בארץ לבד, בלי כסף, בלי אוכל, ועם העובדה שאני צריך להגיד להם תודה על הבית שהם משאירים לי. בלית ברירה.

אני מאכזב את עצמי. אם הייתי יציב כמו שחשבתי שאני אז זה לא היה קורה. לא הייתי חולם לא הייתי מדמיין לא הייתי מקווה. הייתי ממשיך בחיי כרגיל ומחכה שהכל יסתדר.

אני לא מחבב את הסערה הזו שפקדה אותי, אני לא אוהב את התגובה שלי. אם רק הייתי יושב בצד ולא עושה כלום אז לא הייתי נפגע. אבל כנראה שאני לא בוגר מספיק בשביל זה.

למדתי מזה, ולהבא זה לא יקרה. עכשיו אני מבין למה סוג של חוכמה בא עם הגיל, זה בא מניסיונו של האדם.

אני צריך להחזיר לעצמי את החשק לעבוד, אני צריך למלא את עצמי בדברים, לחוש דברים.

יש לי 3 שבועות שבהם יש לי בית ריק, אני צריך לנצל זאת על מנת לחוש אושר.

אני חייב לעשות זאת בשביל עצמי. אני מקווה שזה יתאפשר, הן מבחינה לוגיסטית, והן מבחינה כלכלית. שהכלכלית היא זו שתקבע. כמו בכל פעם.

מה שאני האמת הכי חייב לעצמי, זה להכיר הומואים. אני כבר שנה מיושב עם עצמי ושלם עם עצמי ובכל זאת לא מכיר הומואים. זה לא טוב. זה לא יקדם אותי לשום מקום. כמו שידידה שלי אמרה לי פעם, זה לא שאני נדחה, זה שאני פשוט לא מנסה. אין מי שידחה אותי.

אין לי אפילו הזדמנות להיות דחוי. אבל כמו שטענתי כל הזמן, אין לי מאיפה להקריץ הומואים.

נו מילא. בוא נקווה שפשוט הם יצוצו משום מקום.

אני צריך שוב לחשוב שזה טוב שאני לא טס, אני צריך לחשוב על לאבלי. אני צריך שתבואו גם.

כי באמת אתם לא יודעים עד כמה זה חשוב לי. אני לא רוצה לבטל אותו, זה בערך הדבר היחידי שמחזיק אותי.

פתאטי.

נכשלתי.

פעם ראשונה שזה מזיז לי. וזה לא נוגע לתואר וזה לא נוגע ללימודים וזה לא משהו חיצוני אלא זה אני.

אני לא מצליח למצוא את עצמי. אני זוכר את הזמנים שכתבתי, אז היה לזה תכלית. היה איזשהו מסר, הייתה פואנטה.

זה כבר לא כך. אני כבר מזמן לא מרגיש שאני כותב בשביל לכתוב, בשביל להעביר רעיונות, בשביל להראות את הדעה שלי בנוגע למשהו בעולם.

היו פעמים שאנשים אמרו לי שאני יודע לכתוב. זה משהו טוב, זה משהו שגרם לי לחייך זה משהו שאהבתי. אני יודע שאני יודע לכתוב, אני יודע להתבטא בכתב ולפעמים זה יוצא אפילו טוב.

אבל אני לא מצליח לחזור לזה. כל מה שאני כותב פה בזמן האחרון זה חסר תכלית, זו סתם כתיבה בשביל הכתיבה מאחר וקבעתי לעצמי מטרה לכתוב כל 24 שעות.

ותמיד היה לי על מה, כי לצערי החיים זה לא סרט של דיסני אבל עכשיו שהבעיות שלי נרגעו קצת,

ושאני כבר לא דכאוני, אני לא מצליח.

וכבר הרגשתי בזה, אמרתי שאני מאבד את עצמי. חלק ממני זו הכתיבה, שכבר לא מתפקדת. אין לה פואנטה, היא לא מסודרת היא לא בנויה היא פשוט גיבוב של שטויות שאני זורק לבלוג, בכדי לא לתת לאש לכבות.

זה מפריע לי.

זה גורם לי להאמין שאכן רק שאני במצב לא טוב, שאני דכאוני פסימי ציני אני חושב בבהירות מאחר ואני סובל. הרי כל אדם סובל יכול להפוך את עצמו ליצירה מהלכת. לא קשור לכשרון.

וחשבתי שיש לי כשרון, אבל אולי אין וזו סתם הייתה התפרצות רגשות. דרך לבטא את המכאובים שלי.

זה היה תהליך, תהליך שבו ראיתי את עצמי יוצא מכל השלבים של הדיכאון המלנכולי שלי ויוצא אל האופטימיות או ליתר דיוק ההתיימרות שלה ששוררת בתוכי.

תהליך שבו רצחתי כל דרך התבטאות, שיש אשר יראו בה כשרון, כל דרך לביטוי עצמי. פגעתי בהן, שרטתי, דקרתי, חתכתי, שברתי, כרתי, צרבתי, הטבעתי, שרפתי, העלמתי.

אין יותר.

כל הרגשות שנתנו לי השראה, כה אדירה, כה חזקה, נעלמו. ואיתם ה"כשרונות". זה התחיל עם כתיבת השירים שלי, אהבתי לכתוב אותם, הם היו מקסימים בעיני, בעלי יותר משמעות מסתם קטע כתיבה.

אבל שהפסקתי להיות מלנכולי הפסקתי לכתוב. השירים נפלו חלל יחד עם המלנכוליה.

בלית ברירה נשארתי רק מריר דכאוני וציני. וזה השרה בי "מספיק" בצורך לכתוב. עדיין הייתי מסוגל לכתוב.

אבל עכשיו? עכשיו אני כבר לא דכאוני. ולא ממש פסימי, למרות שכן יש לי קטעים. אבל זה רק בשל העובדה שזאת הייתה הגישה שלי כל הזמן. אני אופיינתי גם בפני עצמי בתור פסימי.

אין לי את זה.

אין לי את היכולת לכתוב. זה כואב לי. זה פוגע בי, זה אחד הדברים היחידים שעשיתי אותם טוב, ששמחתי שיש לי.

נפל חלל. אני מרגיש טיפש, מרגיש שטיחי. אני לא רוצה להיות כזה, אני לא רוצה להרגיש כזה.

זה המחיר שצריך לשלם בכדי להיות אופטימיים?

איזה דבר מטופש זה.

כרגע אני סתם חי בידיעה שאולי מתישהו אי פעם בעתיד הרחוק איזשהו אדם ימצא בי עניין, ואני מחזיק את המחשבה הזו בכדי שאני ארגיש אופטימי.

כי בתכל'ס, בנאדם צריך להיות ממש כישרוני בכדי שהוא לא ימצא מישהו אי פעם.

אבל זאת ידיעה מטופשת שאולי לא תממש ורק גורמת לי להשאיר את עצמי במצב של טמטום, שטחיות, ואופטימיות.

אני תוהה לעצמי אם לא כדאי לחזור לרגשות של אז, לחזור לשחור לקודר ולהיות מסוגל לבטא את עצמי שוב.

להרגיש שמצאתי את עצמי, להרגיש שזה אני. להיות אני.

כי כרגע, הפעמים היחידות שאני מרגיש שזה אני בכתיבה זה שאני מגיב, וגם אז לא תמיד. לפעמים, לעיתים נדירות. שאני פוגע במשהו.

אני רוצה להרגיש ככה תמיד. במיוחד בבלוג שלי. שיחזור ויהיה עם תכלית, שיחזור להיות שלי. שאני אחזור להיות אני.

ורק רציתי לכתוב.