אז אם אני אמשיך לחשוב חיובי הכל כבר יסתדר מעצמו?

כי בנתיים זה עובד יופי.

אני כבר לא מובטל. אני מתחיל לעבוד בשישי ותהיה לי משכורת ותהיה לי הכנסה וזה סוג של עצמאות.

ואני אופטימי, ואני אפילו מאושר.

אני כבר לא רוצה להיות דכאוני ופסימי כמו שהייתי, אף על פי שזה קסם לי, אף על פי שזה משך אותי, אף על פי שהייתי רגיל לזה, הרגשתי נח בזה, וזה היה ההבחנה שלי בפני עצמי במשך שלוש שנים.

אני- שמן, לא מושך, פסימי, מעצבן, קרציה, לא אהוב, רואה שחורות.

אז כן, היו לי יציאות ציניות שהיו מצחיקות אבל אני לא נהנתי מהחיים. אני סבלתי בהם, או מהם. וניסיתי לסיים אותי, אבל לא יכולתי, לא הצלחתי והיו מס' דברים שמנעו זאת ממני.

והרוב נבע ממני, מההרגשה שלי, אבל לא הכל.

הייתה לי אמא. שמקסימה ככל שהעולם רצה שתהיה, פשוט יצאה יצור מזוויע. היא זאת שגרמה לי כל כך הרבה סבל, כל המשפחה שלי בעצם, המצומצמת, גרמה לי לכל כך הרבה סבל. כל כך רציתי להתנתק מהעולם הזה, להיעלם.

לדעת מאיפה באתי זה לדעת שבאתי מהגיהנום. כל הסיפורים שאנשים לא מאמינים להם, שאינם מסוגלים להבין אותם בגלל שהם חונכו אחרת, אני עברתי אותם, אני חוותי אותם ואני מתבייש בהם. אני מתבייש בלספר אותם.

לא במציאות, לא עם אנשים אמיתיים. גם לא וירטואלית. אני עדיין מעדיף את הגישה העקיפה, לגרום לאנשים לדעת מה עובר עלי בלי לעמוד מולם ולספר. והבלוג עוזר בכך. כלומר יש אנשים שאני מרגיש שאני ממש התחברתי אליהם, אבל עדיין... אני תמיד מעדיף שהם יקראו בבלוג. שזה לא ינבע ממני,

כאילו זה לא אני, אלא מישהו אחר שמספר עלי.

זה רחוק ממני. זה הכותב, זה המספר, זה לא אני.

ועכשיו? עכשיו אני שונה.

ולא בגישה של המספר, ושל הרוע שעבר אלי, אלא בגישה שלי כלפי החיים.

אני אופטימי יותר.  לא אגיד שאין דברים שגוררים אותי לדיכאון, יש וכמובן שזה בא מהבית וזה די הגיוני מאחר ואני גר בבית אבל גם שם דברים משתנים.

לפני זמן מה דיברתי עם אמא שלי והיא החליטה שהיא לא מביאה לי את הכסף שעבדתי עליו. ושאני הולך להיות הומלס למשך חודש שהם באירופה, כי זה שאני לא טס זה לא מספיק. אני ילד "רע".

לצערי אני חושב שחלק מהגישה שלה כלפי היא בגלל שאני אוהב בנים. למרות שמאז שאני זוכר את עצמי היא התנהגה אלי באכזריות, אני בספק עם הידיעה הזו לא הלהיבה את ה.... סלידה, או מה שלא יהיה כלפי.

כמובן שעם זה שאני אהיה הומלס אז היא גם לא התכוונה להשאיר לי כסף ואוכל ובעיקרון היא זורקת אותי מהבית. גם זה לא חדש. היא זורקת אותי מהבית מכיתה ג'. או לפני. אני רגיל להסתובב ברחובות. אני רגיל לחטוף מכות. אני רגיל להתעללות פיזית ונפשית מצד ההורים שלי.

שאתם חיים את זה, וזה כל מה שאתם יודעים, אתם מתרגלים.

למה זה נשמע כמעין סיכום?

כי זה סיכום של תקופה.

מצב ההומלסיות שלי לא יתקיים.

המצב שלי עם אמא השתקם. מאז שהתנצלתי (למרות שאני לא אמור, על מה אני אתנצל? על זה שאני אוהב בנים? על זה שאני לא נלחם בשתלטנות שלה? על זה שאני מנסה לחיות? על זה שנולדתי לה?).

מתוך הכסף שעבדתי ויש לי אצלה היא העבירה לי 200 שקל. ויש לי חשבון בנק אז מעכשיו אני לא אצטרך לשמור עליו אצלה, בידיעה שהוא לעולם לא יגיע אלי.

אבל מה שהכי הפליא אותי, זה שהיום היא אמרה לי שהיא משאירה לי את הפלאפון שלה. כי אני צריך לעבודה (אבל כמובן שאת החשבון אני אשלם). ומשם התגלגלנו לשיחה שבמהלכה אמרתי לה שיהיה לי ממש קשה לכלכל את עצמי במשך חודש, ולהחזיק בבית. כלומר מלבד האוכל יש לשלם חשמל ומים ונייר טואלט וחומרי ניקוי ודברים שפשוט רואים אותם מובנים מאליהם. ואז היא הסתכלה עלי, ואז היא אמרה לי שהיא כן משאירה לי אוכל. וכן משאירה לי כסף.

זה פשוט... לא יודע אפילו איך להגיב לזה.

זאת כזו הקלה, זה כל כך טוב. זה אומר שהיא לא זורקת אותי. זה אומר שמתחת להכל אולי יש לה.... שרידים של רגשות טובים כלפי. אולי היא מאמינה עכשיו שחוסר הטיסה שלי לאירופה, לחודש, בזמן שכל המשפחה שם, מספיקה?

עכשיו אני מרגיש שהיא אמא שלי. ואני כן מצטער שאמרתי שהיא לא. למרות שזה מקרה אחד ספציפי ואם סורקים את כל אורך חיי אנשים יגידו "אתה בטוח שהיא אמא שלך?".

אבל כרגע, לא אכפת לי. זה גורם לי לסוג של שמחה. זאת הקלה.

עוד משהו שמסתדר לי. עוד משהו שגורם לי לנחת.

אבל יש משהו אחד שצורם לי.

הלאבלס שלי. האירוע שלי, זה שאמור לסמל את השינוי שלי, את הניצחון שלי. שאמור היה להפוך את העולם למקום טוב יותר, להראות לי שאני כן נאהב.

שאני כבר לא שמן (כי אני כבר לא.. נראה לי.... אפילו אמא אמרה לי היום שהבטן שלי ירדה למצב "נורמלי"), שאני כן אהוב, שאני מצחיק, שאני אופטימי חייכני שמקפץ.

אבל עשיתי מזה דבר כל כך זוהר ויכול להיות שזה בכלל לא יתקיים.  אנשים לא יכולים לבוא. או שלא רוצים.

וכרגע, זה דבר שמעיק עלי. בגלל שהפכתי את זה לדבר כל כך חשוב.

אני לא רוצה לחזור למצב פסימי דכאוני, אבל בדרך הזו... זה יקרה.

כי מה כל מה שעברתי שווה אם אני בכל זאת לא אהוב?

זה לא.

חוץ מזה שיש לי חיסכון של 800 שקל במזומן. כי שמרתי לכלכל את הבית בחודש. אבל עכשיו משאירים לי. אני אשמור ללאבלס (שיתקיים, כי תבואו?) 300, ואם אני אצטרך עוד אז אני אוציא מהבנק כי תהיה לי משכורת. ואני אקנה את הכובע שאני כל כך רוצה מחר. מה שאומר שישארו לי 350 שקל.

בדר"כ הייתי יוצא למסע קניות מטורף (מזה מטורף.. אולי איזה מכנס וחולצה ופוף אין כלום.   סתם, אני מהקמצנים שקונים במקומות לקמצנים, ולמרות זאת יוצאים עם בגדים בסדר).

אבל אין לי חשק לכלום.

עם כל השמחה והכל,

הידיעה שמלבד אחד שאני יודע עליו, אף אחד אחר לא מתכוון להגיע ללאבלס שלי. מה שאומר שאני אבטל, פשוט משחיר את הכל.

שיט, אני לא חושב אופטימי.

הכל ירד לטימיון.

אני לא אהוב.

אז בקרוב העיצוב השחור האהוב יחזור.