זה קשה. מעולם לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה.
זה אמור אבל להיות קל, לא?
במשך שלוש שנים אני יודע שאני בוודאות נמצא במצב של דיכאון ופסימיות, ואז יום אחד אני מחליט שלא, ואז אני נהיה אופטימי, לא?
לא. זה לא עובד ככה.
קמתי היום בחיוך, שמחתי. נחמד לי פה. הגעתי למסקנה שאני צריך לראות דברים באור חיובי, בכדי להיות אופטימי וכיו"ב.
אז חשבתי לעצמי, מה טוב בי? משהו שיכול להנעים את חברת האדם ע"י?
אז אני מצחיק. כבר הפנמתי את זה. למרות שאם שנה שעברה הייתם אומרים לי, לא הייתי מאמין. אבל יותר מדי אנשים אמרו לי את זה (אין דבר כזה יותר מדי, אתם רשאים להמשיך) התחלתי לפקפק ובסוף קיבלתי.
חבל רק שזה לא בא לידי ביטוי בתחומים שונים בחיים שלי. למשל פה בבלוג אני מצחיק כמו קיר. ואני אפילו קיר חלק, מה שאומר שאין גריפיטי שיכול לגרום לגיחוך קל.
ומצחיק זה טוב ויפה, ורוב האנשים מחפשים אנשים כאלה כי זה נותן להם הרגשה טובה, צחוק זה בריא.
אני כריזמטי. מה שאומר שבמקרה הצורך אני יכול לגרום לאנשים ללכת אחרי כמו עדר בהמות.
כמו רב, רק שאני לא לובש שחור ואני לא אומר לישיבה שלי: "תחסמו כבישים יש זוהמה שעושה פה מצעד!" ואז שאחד המתלמדים שואל אותו: "למה?" אני לא ממצמץ בעיניים כאילו אני לא מבין מאיפה התחושה הזו של חופש הדיבור הגיעה, ותוהה לעצמי איך הזעטוט מעיז לפצות את פיו הצח לאחר שאני, הרב הענוג, ירה את פקודתו. צו אלוהי משהו.
טוב. נגמר לי. אני מצחיק וכריזמטי. אבל יש שיאמרו שאלו שתי התכונות שאנשים זקוקים בכדי להתבלט בחברה, ואני צריך להגיד תודה שזכיתי בשתיהן. אז תודה.
אז מאחר ושכנעתי את עצמי שאני סופר דופר מאגניב כזה החלטתי שאני צריך, ואף ראוי לחבר. ואני יודע שהמראה שלי הוא לא כמו בראד פיט אבל מאידך היצור הזה לא הומו. אז לא אכפת לי.
אני הוא מי שאני, ומי שיקבל אותי יהיה כל כך מאושר שהוא יהיה חייב לקנות לי טבעת (5 קראט לפחות) נישואים ולהציע לי (ויש לי כבר כמה תכנונים אז הוא תמיד יוכל לשאול אותי ולהפיק אחד שמוצא חן בעיניו). כמו כן הוא יצטרך לקבל את זה שאני והמשפחה שלי זה נפט בים וכלב ים. משמע הם הורגים אותי.
אבל החלטתי שאני משתלם. אז כן אני יהיר, ואני מנופח ואני חושב את עצמי ואני לא כזה זוהר כמו שאני עושה מעצמי, אבל זה אני בניסיון להיות אופטימי.
בחזרה למציאות.
אני פוחד. אני חושש שאני אגרר שוב לכל הרגשות השליליים, האלו שאני כל כך מצטיין בהם. מאחר וזה פשוט קל לשקוע בהם, אני הבחנתי בזה היום. אני הייתי צריך להיאבק ממש חזק בכדי להשאיר את עצמי בסטטוס של אופטימי ולחייך. ככה זה יהיה כל הזמן? זה יתיש אותי.
ואני אמור להיות אופטימי כל הזמן, לא רק בעיני החברה אלא גם בעיני עצמי. מה שדורש ממני לא להעמיד פנים אלא באמת להיות כזה, גם שאני לבד. אבל שאני לבד אני לפעמים לא חש אופורי משהו. אני מתחיל לחשוב שאולי אני סתם מנסה לעבוד על עצמי ושום דבר לא יצא מהרעיון המטופש הזה של האופטימיות.
אבל לא, עדיין לא הגעתי לשלב של הכניעה, אני אמשיך לנסות. אני מחייך עכשיו. אני אחשוב על החבר שיהיה לי, זה שיחבק אותי כל הזמן. זה טוב.
ויהיו לי ילדים מקסימים. פיטר ואנבל. מושושים שלי שיגרמו לי בכל מצב שהוא לחייך.
אז אולי זה בסדר, הדבר הזה. זה חששות. אני חושש, זה טבעי כי זה לא מוכר. אבל לא אסיים את זה אחרי יום אחד. לא משנה עד כמה אמא ניסה לעשות לי רע.
כחלק מהרעיון של למצוא את עצמי מחדש אני מנסה לחזור לכתוב. אבל אין לי מוזה. מזמן לא הייתה לי מוזה לכן הפסקתי לכתוב. יש לי רעיונות, שיכולים להיות משעשעים אבל אני לא מצליח לבטא אותם במילים. עכשיו ניסיתי, יצא לי בית אחד שאין לי מושג איך להמשיך, אם שווה בכלל להמשיך:
"רוץ ילד, רוץ
אל תיתפסנה,
סתתר אחרי העץ,
אולי היא תמשיך בחיפושיה"
היום היה לי משעמם. אז הרמתי את עצמי מהכיסא והלכתי לשעה וחצי. היה נחמד, הייתה רוח. אולי אני אמשיך לעשות את זה.
אוי נזכרתי, תחתמו על העצומה הזו, אם אתם רואים את עצמכם בתור דמוקרטים ותומכי שיוויון.
תודה
http://212.199.222.97/minisite/gaava/
הסופר דופר מאגניב שלכם (שפנוי ומחפש חבר....).............נראה לי ירדתי מהפסים ><
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
