הבטחתי לעדכן יותר.

יותר לי מאשר לקוראים.

לא עבד הכי טוב.

מצאתי לעצמי זמן וכעת אני בוהה בעריכה, בקטע חדש.

כתמיד אני חושב קודם כל על כותרת, ורק לאחר מכן שופך את תוכלת נפשי פנימה בתקווה שזו תתאים עצמה לתבנית שכיוונתי אליה.

לא תמיד זה מצליח, ואז אני משחרר לעולם פוסט עם כותרת לקויה, לא מושלמת מבחינתי אך כבררת מחדל נוכח חוסר יכולתי להיות חכם יותר מאשר להתאים טקסט לכותרת ולא כותרת טקסט.

ישבתי. בהיתי. אני עדין בוהה. כרגע בכלל אני כותב ישירות תוך כדי חשיבה. תמיד הייתי כזה, אך בדיבור. לא בכתיבה.

שחרור מילים תוך כדי חשיבתם בו זמנית לא תמיד הועילה לי בחיים, אבל תמיד שעשעה אותי.

כך לא בכתיבה. בכתיבה תמיד הייתי מחושב יותר, מנוסח יותר, מריץ את הדברים קצת יותר בגלגלי ראשי. לכן אני אוהב כתיבה.

כעת אני מרגיש סתום.

כשחשבתי על מה לכתוב, וכתמיד יש לי על יותר מידי מאחר ופסקתי לכתוב לעיתים תכופות, חשבתי על כותרת.

על קטע חדש.

החוורתי.

מזמן לא היה לי קטע חדש.

עוד נקודה שמזכירה לי עד כמה אני מרגיש תקוע בחיים.

בצבא, כמעט כבר 5 שנים. ללא רצון, צורך ושאיפה להמשיך. ממתין לגזר דין היציאה, פגות תוקף החוזה.

רווק, כבר שלוש ומשהו שנים. ללא הצלחה בליצור משהו מעבר לחודש שהוא בעל משמעות.

ללא תחביבים.

לא שלא היו לי, פשוט הן נזנחו ונשכחו.

עצרתי. עכשיו אני מנתח. הבאתי את עצמי למצב של חשיבה על חיי, לא עוד פלט חסר תהליך לכתיבה.

אין לי קטע חדש בחיים. אין לי במה להתרכז מלבד שני הנושאים שהעלתי קודם. הצבא, והזוגיות. זה עצוב במקצת. אפילו ממש.

אני צריך למצוא משהו חדש.

לאו דווקא קריירה,

ולאו דווקא זוגיות- למרות כמיהתי הרבה אליה.

משהו שונה. משהו שאין לי כרגע בחיים. משהו שיסיח את דעתי. משהו שיצור לי חיים.

משהו שיעורר, שיטריף, שידליק, שיחזיר לי את הניצוץ בעיניים.

משהו חדש, קטע חדש.

להתעורר.

לא עוד לשוב הביתה בחיפוש אחר דייט ללא המשך,

לא עוד לשוב הביתה רק בשביל לעשות כביסה,

לא עוד לבחור את מי לראות ואת מי לא.

לא עוד הסתובבות כזומבי בין הבחירות הרגילות, הברורות.

לא עוד המחזוריות הזו של חיי.

אני רוצה, צריך, כמהה,

לקטע חדש.

מעולם לא אהבתי לרוץ.

אני מניח שכיום זה שאריות נוספות מעברי, מהתבגרותי, מהעובדה ששנים הייתי ילד שמן.

ילדים שמנים לא רצים.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מנסים לרוץ.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מתנשמים, מתנשפים, מזיעים, רוטטים, רועדים, מתאמצים- ובכל זאת מגיעים אחרונים.

לא.

וויתרתי על הרעיון הכביר הזה של הריצה.

משם ללא לעשות ספורט ואפילו לראות בכך סוג של תועבה הדרך הייתה קצרה.

כיום אנשים תמיד מתפלאים כשאני פוצח בריצה ומנצח אותם. כן, אני מהיר.

אנשים מתפלאים אף יותר כשיש להרים משאות כבדים, ואני עושה זאת בלי להניד עפעף. כן, אני חזק במידה שלא רואים.

אנשים יצרו לעצמם דמות עצלה בכל הנוגע אלי. כזו שלא אוהבת/רוצה לעשות ספורט ולהתפאר בשריריה.

אותה דמות צל, אותה מחשבה, אותה תלבושת,

אני מטפח נאמנה.

לעולם יראו בי חלשלוש.

לעולם יתפלאו לחיוב מכוחי אשר יפעל בשעת הצורך.

עדיף לשמור את האמת אצלי, עדיף להשאיר זאת כגורם הפתעה.

לא.

אני לא אוהב לרוץ. אני עושה זאת לעיתים נדירות ביותר.

אני לא מבין.

אני מבולבל.

אני מסוחרר.

אם זו המחשבה שלי, אם זו האידיאולוגיה שלי,

איך לעזאזל החיים שלי רצים בכזו מהירות?

בחודשיים האחרונים חשתי זאת. אמרתי זאת. כתבתי זאת.

דבר רודף דבר רודף גבר.

לא לנח, לא לשקוט.

לרוץ. למהר. להספיק הכל.

לא היה לי זמן לעצור ולחשוב.

הכל תוך כדי תנועה. החלטות מהירות וחדות.

חלקן טובות, חלקן פחות.

אך ממשיכים קדימה, ממשיכים בריצה.

אין יותר קטעים במוחי, ישנם רק מקטעים, הבזקים.

יתכן וזה יותר מדי ומהר מידי.

לעכל?

לא הגעתי לשלב של לקלוט את כל הדברים.

אני רק רץ.

אץ.

ואני כלל לא אוהב לרוץ.

אני אוהב להיחשב איטי וחכם מאשר מהיר ונמהר.

אז מה קורה פה?

בצבא, ובעצם בכל מערכת המכבדת עצמה, ישנם אחרי תרגילים גדולים תחקירים אשר באים לשפר ולשמר את הדברים הטובים על מנת שבתרגיל הבא נצליח יותר.

אחת הנקודות שלי לאחר שבוע מלחמה הייתה קריטית.

"אין להשתיק את הטלפון בעמדה שלי בחמ"ל", כן. בדיוק. בשיחת המוטיביציה עם פתיחת התרגיל כבר הטלפון צלצל וחירפן לי את הצורה ולכן השתקתי את צלילו.

מאחר וזה אני, שכחתי להגבירו חזרה וכך יצא שבתרגיל האחרון היה לי סבבה ושקט יחסית.

גאונות.

באחד מחיתוכי המצב בשבוע מפקד התרגיל התחיל משפט באומרו: "על אף התרגיל...", מה שישר גרם לי לפלוט: "מישהו אמר לאפה?!"

כשרואים אותי עם הסמח"ט שלי מבינים דבר אחד מוחלט המצביע על היחסים בנינו.

אין אנשים עם בעיות. יש בעיות עם אנשים.

לאחרונה עברנו תקופה עמוסה טקסים, מעבר לטקסים הממלכתיים היחידה שלי חוותה החלפה של 3 מג"דים.

בתוק קצין מטה חטיבתי נכחתי בכל הטקסים ולקחתי חלק בהם.

באחת הישיבות הסמח"ט הסתכל עלי והוסיף: "דאם דאם, הכל תלוי בך. בין אם יצליח ובין אם יפול- אתה האחראי לכך".

אבל בלי לחץ.

כשנתקעתי באחת המשימות שלי ולא הצלחתי לפתור אותה התקשרתי לעדכן אותו.

משום מה הוא התרגז שבאתי אליו עם פער ולא עם פיתרון.

...

תגיד, אתה סתום?

אם הייתי יכול לפתור את זה בעצמי זה כנראה לא היה פער!

בישיבה של לפני טקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל והעצמאות עברנו על ספר הבמה (מה שממש שיעמם אותי, אני לא קצינת חינוך או משהו) ודנו במה שהולך לקרות.

הייתה התלבטות מדי המח"ט אמור לדבר, אם בכלל.

אז העלתי נקודה נחמדה.

"אם המח"ט רוצה להגיד משהו, כדאי שזה יהיה לפני פקודת היום של הרמטכ"ל. כאילו איך זה יצא?

-פקודת יום מאת רב אלוף בנימין (בני) גנץ- ואז המח"ט:'אה, כדרך אגב, גם לי יש מה להגיד...'".

ובתפנית מפתיעה נעבור לבנים.

מתוך אחד הדייטים שלי: הבחור מסתכל עלי, סוקר אותי כף רגל ועד ראש ואומר, 'אתה יודע, אני לא מחפש יופי. אני מסתכל על נפש האדם'.

...

לא הבנתי.

הרגע הבחור אמר לי שאני מכוער?!

בערב העצמאות היה לי את אחד המפגשים הכי הזויים אי פעם.

פגשתי בחור ויחד הלכנו לגבעת נפוליאון לצפות בזיקוקים של גוש דן.

ירדנו מטה ואז הוא אמר לי שהוא עייף. הסתכלתי עליו בהרמת גבה.

אתם בכוונה מטופשים או שיצרו אותו במיוחד בשבילי?!

מה קשה להגיד 'לא מתאים' לפני שאני הורס את הנעלים שלי?!

מאחר וכבר הייתי תקוע בחור הזה שנקרא המרכז התקשרתי לחבר שיבוא ויקח אותי למסיבה.

לאחר השיחה הלכתי לאיבוד ברמת גן.

זה היה ספורט חביב יחסית.

במסיבה עצמה ידידה שלי לימדה אותי לרקוד, ודי התלהבתי מכך.

אני לא איש מסיבות, כי אני לא יודע לרקוד.

אבל מתברר שאחרי שמסבירים לי אני יודע להזיז את האגן ממש טוב!

זה, ואלכוהול.

לאחר שעה של ריקודים מישהו קפץ עלי מאחור.

כשהסתובבתי אליו ראיתי שזה חייל שלי.

חייל שאני די מחבב, ובתפקידי הנוכחי זה לא דבר שכיח.

הוא נתן לי חיבוק דוב מיוזע ומגעיל ובירך אותי על הטעם המשובח שלי.

מבין כל הפלוגה שלי באמת שאני חש גאווה עליו ואני מתחבר אליו נהדר.

אז תחקרתי אותו איך הוא חוזר הביתה וווידאתי שהוא לא שותה ונוהג.

מפקד או לא מפקד?

אחרי שלוש שעות רצופות של ריקודים הבנתי למה המציאו את נעלי הספורט.

משהו בנוגע לכך שהן בנויות לפעילות מוגברת.

אני לעומת זאת, לא.

לקח לי שעה להגיע לתחנה המרכזית. שבעיקרון זה 15 ד' מהמסיבה.

כשנחתתי בעירי וכשקרטעתי הביתה שמעתי ציוץ ציפורים של בוקר.

בחיי שזה מעצבן רצח.