הרבה זמן לא כתבתי כאן.

אם אני לא טועה כמעט וחודשיים.

הרבה עבר עלי, לטוב ולרע.

ולמרות שהיה נדמה לי כי בתקופה האחרונה הכול מתחיל להיות ורוד מלבב ופורח, ואני מצליח לסגל לעצמי חיים, ואפילו טובים,

השבוע הוכיח לי בדיוק ההפך ועד כמה הפער העצום בין מחשבותיי למציאות של חיי לא ניתן לגישור.

אם הייתם שואלים אותי מה הרגשתי שבוע שעבר,

הייתי אומר לכם שאני עליז. מהדברים הקטנים. הצבא לא חנק אותי ולא דימה עצמו לעצם אשר קורעת לי את הגרון אלא התחיל להסתדר קצת, למרות כל הקשיים.

ובזוגיות הייתי מחייך לכם במתיקות.

לאחר שלוש שנים פתאום השיר MIKE של עברי לידר לא דיבר אלי כי הייתי במשהו, סוג של מערכת יחסים.

ובכן, עבר השבוע הזה אשר בו כל הבועות התפוצצו לי בפרצוף כפצצת זרחן המאירה לי את חשכת חיי.

יש לי זמן לכתוב עכשיו, וזה חידוש- לבטח הרגשתם שאני נעלם.

זרקו אותי. בגלל שאני בצבא ולא מגיע מספיק הביתה.

ואם נדבר על הצבא,

אז שאריות חוסנתי נסדק לרסיסים והפך לאבק נישא ברוח.

רבים לא יודעים.

זאת הבנתי כאשר דיברתי עם אחותי הגדולה המאמצת, המנטור של חיי.

פעם, לפני שנים, 2008, ספטמבר ליתר הדיוק,

הייתי חייל פשוט.

חייל פשוט והומו אשר שירת באחד מבסיסי השריון בארץ.

באותה העת נהנתי מזוגיות מלבבת אשר תמכה בי ועזרה לי בכל.

בפיזור דעת מטופש השארתי את הפלאפון במועדון המחלקה כאשר יצאתי לשירותים וכשחזרתי חשתי שמשהו מוזר.

אחד מחיילי המחלקה קרא לי את ההודעות והבין. הוא עשה לי אאוטינג. הפיץ בכלל המחלקה והפלוגה את היותי חובב גברים.

מאותו הרגע עברתי להיות החייל הנחות במחלקה אשר סובל מהשפלות והתעללויות פיזיות מצידם.

מיותר לציין מה ההרגשה.

במיוחד מהעובדה שלא היה לי לאן לברוח כי אותם אנשים היו אתי בחדר. אותם אנשים אשר הדביקו אותי לשמיכה לאחר שניסיתי להתחבא כילד קטן מפניהם.

לא הייתה לי תמיכת מפקדים.

אני זוכר כשפניתי למ"פ שלי וכל מה שהוא עשה זה להגיד שאין מה לעשות.

שם נשברתי.

שם נשבעתי שאני הולך לשנות. לא עוד.

אז יצאתי לקורס קצינים, וזה היה אחד הדברים שהובילו אותי קדימה. החשיבה על החייל הפשוט אשר אף גורם לא דואג לו.

יש לי חייל הומו. סיפרתי זאת כשנכנסתי לתפקיד לפני 4 חודשים לערך. הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתי. במיוחד לאור העובדה שהוא עובר בערך את אותו הדבר.

השבוע הודיעו לנו כי לא ניתן להוציא אותו מהיחידה. הערעור על הבקשה נדחה.

לא ידעתי איך לספר לו.

לא יכולתי לעמוד מולו ולהגיד לו שאני מצטער, אבל נכשלתי.

גורמי הת"ש ניסו לעודד אותי, ניסו להסביר.

"זה גורם מלמעלה שהחליט, אתה כתבת מכתב, המ"מ שלו, המג"ד, אתה עשית הכל"

ובכל זאת זה נשלל.

כי "צריך לנסות שוב להסתדר".

לא. אי אפשר. אני יודע שלא. אני יודע ממקור ראשון.

זה מייסר אותי. זה שבר והרס אותי.

אני לא מוכן לקבל לא. גם אם זה אומר שאני אצטרך לנסוע ולהרביץ לרמ"ד כזה או אחר.

לא יקום ולא יהיה, ממש לא. בנוגע לנושא זה אני לא מקבל לא.

אין דבר כזה לא.

אני לא מוכן לקחת תחת אחריותי חייל אשר יכול לקום בוקר אחד וליטול את חייו כי המערכת דפוקה. כי הוא חי בחברה אשר לא מקבלת, בורה מטופשת שלא מתבגרת.

ושוב אמרו לי,

אני עשיתי הכול. אפילו הוא אמר לי.

אז מה.

אז מה שניסיתי. אני עדין נכשלתי.

חייל שלי עובר מסכת התעללויות כמו שאני עברתי, ואני לא מצליח לעשות שום דבר בשביל לעצור זאת.

עובדה זו, המערכת הזו, שלא מבחינה ולא אכפתית היא העובדה שאני מרוקן תוכן.

אין יותר עקרונות.

אין יותר ערכים.

אין יותר דבר.

כל מה שהוביל אותי בחיים,

כל מה שדחף אותי לאורך הקורס קצינים ולאורך חיי כקצין הושמדו.

אני מסתכל על הדרגות ומתבייש.

כועס, זועם, מתוסכל,

המראה מנופץ.

ואני לבד.

אני צריך לשתות הערב למוות.

כשאני שזוף ומעט שרוף,

כשלחיי צבועות באדום של צריבה, התיישבתי בסלון בשישי בערב.

מעין ארוחת ערב מאולתרת. אנו לא משפחה של טקסים וארוחות.

ישבו הוריי, אחותי ואני.

ארוחה קלה לפני שאני יוצא.

בדרך כלל גם אליה אני לא מגיע. אני לא מבלה עם משפחתי יותר מדי. אני לא רוצה.

כשאני בבית אני תמיד יוצא.

מזמן הפסקתי לאכול אתם סביב אותו שולחן.

הטלויזיה דלקה ברקע, והחדשות החלו.

לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה, לא היה משהו מעניין.

עד שהגיעו לדבר על המצעד.

שם נשמתי נעתקה.

הראו תמונות. וזכרתי את שנה שעברה. גם אז זה היה כך.

לבי התמלא תקווה שגם הפעם המצלמה לא תפסה אותי.

אין יותר מביך מלשבת עם המשפחה כשאתה מופיע במצעד הגאווה ללא הרצון לשתף אותם בחייך.

לא הופעתי. כשסיימו לדון במצעד בחדשות שבתי לנשום.

אבא שלי העלה הערה, "מדהים עד כמה המדינה שלנו נאורה בנוגע להומואים בעוד היא כה קשה עם הדת".

הרגשתי, כמו כבר הרבה מאוד זמן, שאבי מנסה לתקשר אתי. גם אם זה ברמזים.

גם אם זה שהוא בא לפני שנתיים ושאל אותי.

אני לא רוצה לתקשר אתו.

אני לא רוצה לתקשר עם אף אחד.

אני רוצה שקט.

אני רוצה שיניחו לי.

הם לא שמים לב שלאט לאט אני נעלם מהמשפחה? הרי אפילו לאכול הפסקתי בבית.

איבדתי את האמון בבנים.

אני לא רוצה למצוא עצמי שוכב אתם. זה כבר לא מעניין. זה לא מספק אותי.

עוד לא מצאתי את האחד שיתן לי ההרגשה שיש משהו מעבר,

וגם יוכיח זאת.

אני מדוכדך.

וזה לגיטימי.

זו הירידה האפלה אחרי עלייה כה חדה.

קורה לכולם.

הפסגה זו נקודה שרק יורדים ממנה.

מילא.

אני עוד צעיר, כך אומרים.

אני נאה, כך אומרים.

אני חכם, כך אומרים.

יש לי פוטנציאל.

אולי עוד יהיה משהו. מתישהו. איכשהו.

שגם יחזיק.

שוק, הלם.

השתתקות, מבוכה, תהום, נפילה.

חשכה.

ומזל שהיה אלכוהול ואשראי.

בראשון בצהרים קיבלתי הודעה מאחד הקצינים שיוצאים בערב לאחד הפאבים.  מגניב.

לעיתים נדירות זה קורה ומאחר ואני מבצע בסיס סגור כאשר הרוב עושה פתוח אני מברך על כל יציאה כזו.

כשהשעה הגיעה לבשתי חולצה וג'ינס שהבאתי אתי על פי תחושה 'שיהיה לי מה ללבוש אם אי פעם נצא'.

לצערי אלו לא היו מיטב מחלצותיי כי באמת שהייתי בטוח שבחיים זה לא יקרה. מילא.

ישבנו בפאב 5 קצינות, קצין ואני. אותו בחור הוא החבר הכי טוב שלי בבסיס.

בכלליות אין לי חברים בנים. היה לי עד לא מזמן חבר ילדות שהיינו כמו אחים אבל בשל מקרה שלא אוכל לסלוח לו דרכנו נפרדו.

כך נותרתי לבד עם בנות בחיי, והוא.

אנחנו מכירים כבר מעל לשנה, יצאנו מספר פעמים ואפילו בילינו בהגנ"ש יחד שבוע על שפת ים המלח.

תמיד הרגשתי בנח לידו. תמיד צחקנו יחד גם על רמיזות הומוסקסואליות. אין לי בעיה עם זה.

אני מרגיש בנח ולכן אני לא מסתיר דבר. אני לא מעכב את עצמי. אני לא עוצר את עצמי.

במיוחד לא בחברת חברים.

לא שאני אדם שיוצא בשלטי חוצות ונורות ניאון אבל בהחלט לא קשה לפספס זאת. או כך לפחות חשבתי.

מסיבה לא ברורה בזמן האחרון אנשים אומרים לי שזה לא כזה ברור, שיש על מה לתהות במיוחד אם לא יודעים מה לחפש.

 כל מקרה,

ישבנו שם, צחקנו, שתינו נהנינו. אז הוא שאל אותי בגיחוך אם בכלל אי פעם עשיתי משהו עם בנים.

עניתי לו כתמיד במלוא האמינות.

"כן, היה לי חבר מעל לשנתיים".

פה חל תפנית. בעיקר בפניו. החיוך נעלם. גם שלי.

"תפסיק", זאת המילה המהדהדת בראשי לאחר חילופי מילים מועט.

הבנות שמו לב לירידת האושר ועליית המתח. לדאון שנפל עלי.

הוא גם.

הוא כלל לא הבין. הן גם לו.

פעם ראשונה בחיי שקיבלתי סטירת לחי. פעם ראשונה בחיי שאני חש חבטה בקיר בטון כשאני מדבר על הנטיות שלי כשאני חש בנח.

אני יודע לצנזר את עצמי, אבל מעולם לא חשבתי ששם, בקבוצה הזו, אתו, אני צריך לשתוק. להסתיר חלק כל כך מהותי מעצמי.

בכל זאת, אנחנו היינו חברים טובים מאוד, הוא תמיד נתן לי את תחושת הנינוחות עם מי שאני.

כנראה ש'dont ask, dont tell', תפס לחלוטין אתו אבל  אף פעם לא חשבו לספר לי.

 הבנות הסתמסו אתו, ניסו לעודד אותי.

יצאתי מהדאון. שתיתי.

לא היה לי נעים פתאום. חשתי כאילו נפלתי לאמבטיית קרח.

הרגשתי שגם הוא מצטער על איך שהדבר יצא, הוא שאל אותי אם אני בסדר.

אז לא, אני לא בסדר.

אחת הקצינות ניגשה אלי שחזרנוו לבסיס ואמרה לי לנשום, "יש אנשם פרימיטיבים, אין מה לעשות".

מעכשיו תמיד אשקול שוב לפני שאהיה אני.

כי מתברר שזה לא משנה.

לא משנה שהיינו חברים.

לא משנה שכל יום אכלנו יחד צהרים.

לא משנה שהיינו יוצאים כל הזמן.

לא משנה שאנחנו כבר שנה חברים טובים.

לא משנה שתמיד צחקנו על זה.

לא משנה.

כי אני הומו.