מהלך בכביש בין שורות ברושים. השמיים אפורים וגשם יורד מהם ללא הפסק.

זרמים קטנים מתגלים בדרכי ואני מנתר מעליהם. נכנס לשלולית בוץ אשר מלכלכת את נעליי, נכנס לשלולית מים אשר מותירה את נעליי בוציות קצת פחות.

מרים את צווארון מעילי ומנסה להכניס את ראשי לפנים המעיל, כצב הנכנס לשריונו. רוח סותרת ללחיי ואני חש צמרמורת הזורמת מראש עמוד השדרה מטה.

שומע רחש וזז הצידה מן הכביש, מפנה למכוניתו של אחד המג"דים שלנו. גלגלי מכוניתו מפזרים שלולית ומרטיבים את מכנסיי.

בסיום ההליכה לקצה הבסיס, כשאני חש כאילו סיימתי מסע כומתה נוסף, אני נכנס למשרדי ומדליק את המזגן. מניח את מעילי הנוטף על משענת כיסאי ומדליק את המחשב.

סוקר את הקירות ומבחין בסטאטוס שמשודר.

תעודת סיום קורס קצינים, תעודת סיום השלמה חילית, תעודת הוקרה מהגדוד שעזבתי, מגן הוקרה מתפקידי הראשון מחיילי, תעודת הוקרה מתפקידי הראשון ממפקדי, תעודת הוקרה מתפקידי השני, תמונות חתומות של פקודיי בעבר, של עמיתים וחברים.

הקירות עמוסים לעייפה, ובמרכז ישנה עדות גם לאזרחות. דיפלומת ההנדסאי שלי.

צופה במיצג חביב שקיבלתי מתפקידי הקודם מהמג"ד, דרגות סא"ל אטומות במסגרת. "יש לשבור במקרה הצורך". הוא צפה לי גדולות.

בבית מחכים לי חברים. גם שם יש סטאטוסים משודרים. ארוני עמוס בבגדים ונעליים.

ובכל זאת אני חש חסר כל.

מרגיש עייפות שאין לה הסבר.

אין לי כיוון לחיים. אין לי ניצוץ. אין לי משהו אשר גורם ללבי להחסיר פעימה.

בלעדי זה, שום דבר לא שווה.

עליתי במשקל. בעליל מראה שאני חי טוב. מדהימה אותי העובדה שבין רגע כל הטוב נעלם.

תקופות. ישנן טובות, ישנן רעות, וישנן כאלו אשר שמות סוף לדברים.

החלטתי לעשות משהו שונה.

החלטתי לשתוק. לדכא הכל בפנים, לא לפזר לעולם כל מה שאני חושב.

פשוט להיות בשקט.

להכניס את המחשבות לבטן במקום מזון.

מגיחים אל פנים מסעדה כשמעילי הארוך מתנפנף ממנף האוויר של סגירת הדלת.

חתימתה כולאת אותנו בבועה החמה של המזגן.

4 ניצבים אנו בהמתנה למארחת כשבמנד נוסף למעילי אני מישרו.

מבטים נבטים אלינו מהקהל הסעוד, מבטים מהירים, סוקרים.

מתיישבים לשולחן ובמאמץ קוראים את התפריט לאור נרות.

המלצרית מתייצבת לפנינו ומחייכת אלי, מזכירה לי בדיחה נושנה שאמרתי לה בערב לפני.

כשהאוכל מגיע, כשהשיחה קולחת, כשהצחוק נישא באוויר,

זה קורה.

העלאת זיכרונות מן העבר.

בכל זאת, סועדים אתי תאומתיי וחברת ילדות. מעין האחות הנוספת שלנו.

הן זוכרות, הן צוחקות, ואני רק מקשיב.

נזכר, כשמזכירים. מנסה להיזכר בעצמי לפני שמזכירים ולא מצליח.

כך כל הערב.

בהחלט הצלחה, בהחלט מהנה, בהחלט מרענן.

מזמן לא ישבנו ארבעתנו והעלאנו מהאוב כזקנים את קורות חיינו.

סיפור ועוד אחד. מצחיקים, משעשעים וכאלו אשר מגיעים לזמן שהיינו עוד בלולים.

אני לא זוכר.

כשאני מנסה להיזכר בתקופת חטיבת הביניים אני לא זוכר כמעט וכלום. 3 שנים שהן כחלון זמנים ריקני. בעבר חשבתי על כך והגעתי למסקנה שזה בגלל שלא התקדמתי בכלום. באמת שלא התפתחתי נפשית כלל בחטיבה, רק לאחר מכן, שהגעתי לתיכון. אולי זה בגלל הגיל, תמיד הייתי צעיר, אבל זה לא מבטל את בזבוז הזמן הזה.

עם זאת מעולם לא חשבתי כלל על העבר ביסודי, ולפניו.

אני יודע שלא הייתה לי ילדות קלה. כלל לא.

אני ילד מוכה שאת רוב ימיו בילה ברחובות, לא משנה גשמים או לא גשמים.

מובן לי למה אני מדחיק את זה.

מובן לי למה אני לא שש להיזכר בכך.

מובן לי למה אני לא שש לנהל קשר עם הורי.

מובן לי שאני מצולק נפשית כל כך עמוקות שלעולם לא אוכל להתגבר על כך, לא משנה כמה התקדמתי מאז.

לא מובן לי למה אני לא זוכר את האושר. אפילו המועט שהיה.

האם התקופות הטובות היו כה קצרות שפשוט איכשהו בתת מודע החלטתי לשכוח הכל בשביל שאוכל לחיות?

הרי ניסיתי להתאבד, ניסיתי לזעוק, ניסיתי לשנות,

וכל מה שקיבלתי כתשובה מאמי היא האימרה "במקום לנסות להתאבד פשוט תעשה את זה כבר!"

תיבת פנדורה נפתחה עכשיו והבזקים רצים בראשי.

הסיבה שבגללה בחרתי לשלול מאמי את השיתוף בחיי; שיחת טלפון ממנו, הבחור הראשון שהתאהבתי בו. הפעם הראשונה שאני מעיז להגיד לו זאת, במועקה וכאב. הפעם הראשונה שאני מוציא זאת מפי והופך את המחשבות למציאות. אני מאוהב בבן.

שקט סטטי מהצד השני ואז אני שומע אותה אומרת לאחותי להיות בשקט. דרך הטלפון.

חור שחור נפער בי וניתקתי את השיחה. לא יכולתי לנשום. השיחה הכי חשובה ואינטימית שהייתה לי מעולם,

והיא ציטטה לה.

הסיבה שבגללה בחרתי לשלול מאבי את השיתוף בחיי; אני שב אחרי הסתובבות של 4 שעות ברחובות כשאני בקצר וגשום בחוץ.מסתכל על הסימנים הכחולים בזרועי ורועד מקור. מצלצל בפעמון הבית בתקווה שיכניסו אותי לאחר שאמי השליחה אותי החוצה.

מצלצל ומצלצל, ללא מענה.

לאחר זמן מה שאני לא מפסיק לצלצל אבי פותח את הדלת. רואה אותי ואומר לי שאני עושה כאב ראש.

אני מצלצל פעם נוספת כהתרסה על כך שהוא לא עושה כלום על כך שאמי זרקה אותי, בכל זאת, הוא אבי. הוא טורק את הדלת בפני ושב לאחר רגע ובידו כוס מים.

הוא שופך עלי אותה וטורק שוב את הדלת.

מעולם לא חשתי כזו השפלה.

וגם כשהזמן התקדם והוא לקח צעד אחורה לעומת אמי, עדין לא אוכל לסלוח לו. בגללו לעולם לא אוכל להסתכל במראה ולאהוב את עצמי. הוא זה שלימד אותי שלעולם לא יאהבו אותי בגלל שאני שמן.

הוא חזר על המנטרה הזו במשך שנים. קרא לי חבית שומן.

גרם לי לשנוא את עצמי. עיוות לי המציאות. לעולם לא אהיה יפה. לעולם לא אהיה יפה מספיק.

ובשל זאת, לעולם לא אהיה אהוב.

יש לי בחילה.

בכלל לא רציתי לכתוב על זה. בכלל לא רציתי להיזכר בזה.

אסור לי לאכול.

נוגע בקצה חוטמי ומרגיש את תשדורת הקרירות מעורי.

לא בטוח אם הקור נובע מהאף עצמו או מקצות אצבעותיי.

מחליק את אצבעי מטה לכיוון שפתיי ומעביר אותה לאורכן, חש את רכותן ואת ייבושן הקל נוכח השהייה בחוץ.

סדקים קטנים שמראים התחשלות לפני הבראה.

ממשיך ומעביר את אצבעי ללחי ומרגיש את הזיפים הקטנים אשר הספיקו לצמוח.

צר עם שתי ידי על פי ונושף פנימה קצת חום.

מתנדף הוא מבין אצבעותיי.

כמה אני שוב למקלחת רותחת, מרגיש את כל שרירי גופי תפוסים ודאובים.

מרגיש דקירות כאב מחזי.

נושם עמוקות ומזכיר לעצמי שביתי אינו הצבא. פה איני יכול לצפות למקלחת רותחת. איני יכול לצפות כלל למים חמים.

חסרים לי דחפים בסיסיים בחיים. שמתי לב לזה אך לא יחסתי לכך יותר מדי חשיבות. אין לי חשק.

אני חרד לעתיד ולכן אני מגביל את עצמי בהווה.

אני לא חש חיים בהווה ולכן אני לא רואה את העתיד.

כלוא בלולאת אינסוף.