Cause nothing's going right'
And everything's a mess
And no one likes to be alone

להיכנס לחדר ולהסדיר את נשמתי.

להוריד את הנשק מעלי ולשים אותו בפינה, כשאני נזהר לא ללכלך את הרצפה ביותר מדי בוץ.

לפינה השנייה לזרוק את הנעליים הצבאיות אשר הכפילו את משקלן בשל אותו חומר דביק. להסיר מעלי את שכבות המדים ולצפות משלולית המים הבוצית שנותרה בכניסה לחדר.

להתלבש ושוב לצאת לגשם, כשאני מצויד בכלי רחצה ומגבת. בעודי מקפץ ומחליק במדרגות אל המקלחות אני תוהה לעצמי אם זה לחלוטין מטופש שאני לוקח עמי מגבת נוכח כמות המים שהיא סופחת בדרך.

לתת לזרימת המים החמים להישמע בקול באוזניי ולחכות בציפייה אל מסך האדים אשר מגיע.

להיכנס תחת המים ולתת לזרימה קרה לצנן קצת הרותחת.

לעמוד שם ספוג עד לשד עצמותיי ולהבין שזה כלל לא שונה מהסיור שהרגע סיימתי מלבד העובדה שהמים חמימים.

לעמוד שם ולנשום.

לעמוד שם ולסגור קלות את ברז המים הקרים.

להרגיש את זרם המים החמים תופס את נופח הצינורות.

להתנשם.

להגביר את המים החמים.

לא לראות מלבד אדים.

להתקשות לנשום.

לעמוד שם ולספוח אלי את החום המותז על גופי.

להשתעל מהאדים, מהחום היוקד.

להבין שגופי כמה לברוח מאותו חום מטורף שנשפך עליו.

להמשיך ולעמוד.

להגביר את הזרם.

להפסיק לנשום, כמעט ולזעוק.

להתנשף.

להרגיש איך עורי הופך לרגיש מדי.

לסגור את זרימת המים כאשר אין אוויר בריאותיי.

לגשת להתנגב ולראות את עורי אדום כלובסטר מבושל.

רגיש למגע.

אני מחליק את ידי על המראה, בשביל להבהיר את המראה נוכח האדים הדבוקים בה.

התמונה אינה ברורה.

להחליק את ידי בשנייה,

להרגיש את קור המשטח לעומת הקלחת הרותחת שיצאתי ממנה.

לנקות עד אשר ניתן לראות, הקירות מאחורי נראים בברור ובכל זאת אני לא.

להעביר את ידי שוב ולהבין.

זו לא התמונה.

זו לא ההשתקפות.

זו המציאות.

מביט במראה ורואה דמות מנותצת.

כשיצאתי מהמקלחת הגשם כבר פסק. הקור סדק את נשמתי, אך לא את מראי.

בבוקר למחרת, כשהבסיס התמלא באנשים, מעט הצליחו לשים לב כי כבר ענדתי את הדרגות, התפקיד, האחריות.

לבשתי את המדים ואתם את המציאות המעוותת.

לא רואים שברים כשמסתכלים עלי. אפילו לא סדקים.

רק חיוך, כרגיל.

אך מי שישים לב טוב יראה. אין עוד ניצוץ בעיניים.

מנותץ.

פוקח את עיני ומן החשכה של עפעפיי אני צופה בחשכת הליל.

לאחר זמן קצר עיני רואות את מה שחזיתי שיראו, תקרה.

שוכב במיטתי ערום עטוף בחום גופי בפוך, כזחל בגולם.

עיני פקוחות אך אני לא רואה דבר מלבד מתארים שחורים על רקעים שחורים פחות.

אוזניי מקשיבות אך אינן שומעות דבר בל נשימותיי.

סחרחורת קלה, כאב ראש מתדפק בגולגולתי, כאב כבוקס בבטן וצריבה בגרון.

אני שונא זאת.

חוסר מעש. חוסר תעסוקה.

יותר מדי אנרגיות לא מבוזבזות אשר מדירות מגופי שינה.

ולאו דווקא תשישות גופנית מפחידה אותי אלא תשישות נפשית.

כאשר נפשי לא עסוקה היא מחפשת במה להתעסק ואין מסוכן כלילה ללא שינה שאין מה לעשות בו.

ראשי עובד ואינו מפסיק, למרות שאני מפציר בו.

אני צופה בחוסר אונים ברכבת הזו אשר דוהרת מראש הר אל מצוק שנוצר עקב קריסת גשר.

המחשבות רצות, התמונות מתחלפות, הזיכרונות צפים.

כל טריגר קטן מהזמן האחרון תופס תנופה וסודק את רוחי.

ראשי מריץ את חיי כסרט, ובדיעבד הדבר מתגלה כטרגדיה.

אני נזכר באנשים שפעם היו שותפים פעילים בחיי.

תקופות נשכחות מלפני 3-4 שנים מקבלות תיקוף חי עם חזרת אנשים.

האשם לא בהם, הם היו כרקע לתקופה אך עם הרקע מגיע העיקר.

אני לא מסוגל לשכוח את העבר,

וככיב הוא מתחיל לדמם שוב.

בלילות החשוכים של חוסר תעסוקה, כשאין דבר אשר מושך את תשומת לבי.

אובדן יקרים תמיד משאיר צלקות. פצעים. כאבים אשר חוזרים בגלים.

כאבים אשר אין אני מסוגל להתמודד אתם. כאבים אשר דוחפים אותי לחשכה כלילה.

שם, בחושך, מתעצמות הרגשות. תופסים נופח הפחדים.

חוסר הביטחון המתסמך על העבר. קטנותי. חוסר הרלוונטיות. חוסר האכפתיות של האנשים.

כרוחות רפאים עולים בראשי אותם אנשים שהיו כה קרובים אלי, שידעו עלי הכל, ומסיבה לא ברורה פשוט בחרו להסתובב ולנטוש אותי.

חוסר בגרות, ילדותיות. תמיד ישנם הסברים, תירוצים.

אך זה לא עזר אז, כשהייתי הכי זקוק להם.

זה לא עוזר עכשיו, כשעדין אני לא מסוגל להתמודד עם הגב שהופנה ואני מתרסק לאפר הנישא ברוח. 

ושוב בחילה,

כאב ראש,

ובטן חלולה.

גם כעת, כשאני מעלה את הרגשות על הכתב.

כחור שחור הבולע כל אור, אושר, שמחת חיים ואת התהליך שעברתי מאז.

עיני אדומות וצורבות, רק רוצות לדמוע אך אני מונע זאת. בכיתי עליהם כבר מספיק.

המחנק בגרון רק גדל ועדין אינני נכנע.

נשימות לא סדורות, דופק מואץ ובכל זאת אני ממשיך לכתוב.

ישנו אחד אשר אני מרחיק בכוח מזיכרוני. אני לא רוצה להעלות מאוב את תמונתו. אני לא רוצה לצפות בו בדמיוני כי אפילו שם המראה יטושטש ע"י דמעות.

הוא היה הנפש הכי קרובה אלי ובגלל בחור שלא הבין את העולם הוא נטש אותי.

אותה נפש טהורה אשר תומרנה באכזריות ע"י אדם לא בוגר.

זה קרה לפני שלוש שנים, כשהייתי בקורס הקצינים. כאשר הגעתי הביתה פעם בשבועיים- שלוש לשישבת, כאשר אין לי זמן לעצמי ובטח לא לשיחות טלפון במהלך השבוע.

3 שנים.

וכפצע פתוח עדין אני מדמם.

לא הצלחתי.

הדמעות יצאו.

חופש לאוצר טראומות כפתיחת תיבת פנדורה.

הייתי צריך להיות חכם יותר, אל לי להיות בחופש וללא תוכניות.