יש לי כישרון מופלא לדחות דברים.

בין אם הם טובים ובין אם הם רעים.

אני דוחה עבודות כשאני שוקע מול המחשב מאחר ואני לא מסוגל לעבוד רק אתו. אני מתוסכל כשלא הכל מגיע בקלות, ובעבודה שלי שום דבר לא מגיע בקלות.

מאסתי ממצגות, ובכל זאת כנראה שזה הדבר האולטימטיבי לצה"ל.

מאסתי באנשים, ובכל זאת איכשהו זה יתנקם בי. או לא. הפסקתי לרדוף אחרי רס"נים וסא"לים. אני עובד בשביל עצמי לבדי, למרות שזה קשור בהם.

אך כשהם רק מקשים עלי, אני פשוט שם אותם בצד ולא מתייחס אליהם. בתקווה שהם יבינו שהם אלו אשר זקוקים לי ולא רק אני להם.

אבל לא באמת עובד כך הצבא.

אני דוחה חופשים שמגיעים לי.

אני פשוט מעולם לא מוצא את הזמן הנכון לצאת אליהם מאחר ואני יותר מדי חושש שהמקום יקרוס בלעדי.

כעת כבר סוף השנה וגם אם אני אקח כל שבוע סופ"ש ארוך אני לא אסיים את ימי החופש שלי. בעבר כשהייתי בסדיר זה לא כ"כ הפריע לי אך כעת, כשזה איכשהו שווה כסף שאני מפסיד אני חש רע.

אז אני משחרר את עצמי בחודש הזה. למרות שאני לא אסיים את ימי החופש.

למרות שלא חשבתי נכון ובחודש האחרון הזה יש לי יותר עבודה משאר החודשים.

זה נראה וכאילו כל שבוע אני הולך לפגוש את הפיקוד שלי, את כלל הדרג על שלל דרגותיו.

אני יודע שהעבודה בצבא לעולם לא תגמר ולכן אני משחרר את עצמי, למרות שכשאני אחזור מהחופש תהיה לי עבודה שתכלה אותי. אין לי מחליף, כשאני לא נמצא אף אחד לא עושה כלום והעבודה רק נאגרת ונערמת.

אך אני אסתדר.

זו נפילה. העובדה שאני שוב חש כלוא בתסבוכת שאני הכנסתי את עצמי אליה.

חבל.

בזמן האחרון הפכתי למאושר.

העירו לי על זה, אפילו מפקד ביה"ס לצניחה כשנסעתי אתו באחת הפעמים.

הוא טען שהפכתי לפתע לאופטימי.

ואני מסכים אתו, למרות משמעות הדבר.

הפכתי למאושר יותר ברגע שהורדתי מלבי את הניסיון בלמצוא מישהו.

בחיפושים.

מהרגע שהגדרתי לעצמי שאני מוריד מהמשוואה של חיי את פרמטר הבן זוג לזמן הקרוב,

הכל הפך לקליל יותר. נח יותר.

הכל הפך לטוב.

עם זאת כשנסעתי השבוע מאחד מבסיסי פגשתי בדרך את אחד הבחורים שיצאתי אתו פעם ושמרנו על קשר.

ולמרות שהקשר הסתיים רע ולאורך השנים עקצנו את אחד השני עדין נשארנו ביחסים כאלו ואחרים.

נסענו יחד באוטובוס ולאחר גישושים קלים הוא הניח את ראשו עלי לנמנום.

התעוררתי.

האושר הזה מזויף. כפי שתמיד טענתי אני בחור של מערכות יחסים. חסרה לי המהות של הזוגיות, אך התרגלתי להיות לבד. התנאים שאני חי בהם הובילו אותי לתובנה שיהיה לי הרבה יותר נח להיות לבד, כי מי באמת יחכה לי בבית כשאני בצבא?

המרחק, החוסר תקשורת עם הקהילה, העובדה שאני לא יוצא למקומות שאני יכול למצוא אותם, העובדה שאני לא מכיר הומואים השכיחה ממני זאת. הריחוק מהאופציה של קיום מערכת יחסים תסכלה אותי כשהיא לא התבצעה.

ההונאה הזו שהעברתי את עצמי, שהכל מעולה כשאני לא מחפש יותר עזרה, לרגע קט.

אני שמח יותר, אבל רק מבורות.

אני מאושר יותר, כי אני מתעלם ממה שיכול לקרות.

דחייה.

זה מתחיל לכרסם בי מבפנים.

כרגע קרוב לודאי שעוד 4 חודשים אני אמצא את עצמי בתפקיד אחר. שוב בגדוד, שוב לא רואה את הבית.

המשכורת תהיה יותר טובה אבל זה לא יפצה.

לא יפצה על העובדה שאני לבד.

לא יפצה על העובדה שלמרות שהיה לי זמן תיאורטי לא הוצאתי רישיון בתפקיד הנוכחי שלי.

תירוצים תמיד אוכל להמציא לעצמי.

יבוא יום ואמצא את עצמי עומד מול המראה כשהיא תתנפץ מרוב האשליות, השקרים והרמייה שאני עוטה על עצמי.

אסתכל על בבוהתי וכדוריאן גריי אצפה במפלצת שתחסל אותי.

וכלל לא התכוונתי לכתוב על זה אלא על משהו אחר.

זפזפתי בין הערוצים, כשהתעכבתי לשנייה נוספת על "יס דוקו".

הרבה מידע מאותן שתי שניות אני לא יכול לתת. אני לא זוכר מה שם התוכנית, מה מטרתה, מה התוכן שלה ומה בכלל רצו להציג בה.

אני רק זוכר את השנייה הנוספת שצפיתי. מצעד הגאווה בארץ. בהכרח לא מהשנתיים האחרונות.

לשנייה מוזרה ובלתי נתפסת בעין בלתי מזוינת אני מופיע שם, כשהמצלמה חולפת על פני. לא הייתי מוחצן, לא הייתי נוצץ, לא הייתי בולט. כלל לא.

ובכל זאת הייתי ייחודי. ניצבתי שם מחזיק את ידו של בן זוגי דאז.

או ליתר דיוק, בן זוגי היחידי. לא שלא הייתי עם בנים אחרים מלבדו. היו לי לפניו ואחריו. אבל אין הם משתווים אליו, אין הם ראויים לאותו היחס. עם כל הכבוד, רק אתו הייתי שנתיים וחודשיים? או שלושה?

אני כבר לא זוכר. בינואר הקרוב ימלאו לפרידתנו שנתיים. מאז לא דיברתי, ראיתי או שמעתי ממנו ועליו. לא אגיד שלא היינו אמורים להיפרד. היינו. לא הייתי ראוי ליחס שהוא נתן לי. אך כהמשך ישיר לכך, הוא לא היה ראוי לדרך שבה נפרדתי ממנו.

זה לא פוסט עליו. פשוט אותה תמונה רגעית עוררה בי את החשק לכתוב את המחשבות שמתרוצצות בראשי מערב חג סוכות.

אני לא מחפש יותר. אני לא רוצה בן זוג. כבר כתבתי זאת בפסקה.

אני לא מאמין שאני אצליח למצוא מישהו אשר מחפש מה שאני מחפש והוא רציני באותה הרמה.

ואם אתעמק בחשיבה, מה שתמיד קורה לי, אני אגיע למסקנה שבכלליות רוב ההומואים חיים לבד.

הסיכוי שאני אמצא בן זוג לחיים קטן. הסיכוי שאני אביא ילדים לעולם, אתחתן ואקים משפחה עם אותו בן זוג פחותים עוד יותר. זו הסיבה שהרבה אנשים חושבים שחיי ההומואים הם קשים מאחר והם בודדים. אני מסכים אתם בעניין הזה. בצער, כמובן. מי שמכיר אותי יודע שכל מה שאני רוצה זה להקים בית ומשפחה. מעין חוויה מתקנת לחיי שלי.

אבל זה לא יקרה כי זו המציאות. לא החלום שלי.

לכן אין טעם להשקיע. אין טעם להמשיך וגרום לעצמי להרגיש רע. כי מאז פרידתי רק עברתי מסכת כאבי לב ושיברונות. אני צריך לדעת טוב יותר. אני צריך ללמוד שאני הולך לחיות לבד, ועדיף כמה שיותר מהר. אז בגדול, זה פסימי, כן. אבל זה גם משחרר במקצת. אין צורך שאני אשקע בדיכאונות בנוגע לעתיד. לעולם לא אצטרך לפרנס מלבד את עצמי. זה חסכוני משהו. ליתר דיוק זה לא, זה הכוונה כלפי. השקעה בי.

בעתיד הרחוק אולי אחזור מהחלטתי. אולי אשוב ואחפש מישהו לחיות אתו על פני פלנטה זו. אחרי שאותם בריות בגילי שלי יגדלו, יתבגרו, וימתנו את דרישות ההון והיופי שחייהם השטחיים ממלאים אותם.

ואולי בעצם כל בעייתי היא שאני לא חשוף לעולם הזה. בחיי שלי ההומו היחידי שקיים זה אני. יתכן ועצם עובדה זו מונעת ממני להיות בקשר. סה"כ, אני בנוי לקשר. כבר הוכחתי זאת. מאז אני רק התבגרתי יותר, התעצבתי יותר והפכתי לנחוש יותר בהחלטותיי. אני מבוסס יותר מכל בחינה. לפי חבריי, ואף אדם שלראשונה אני פוגש, אין כל סיבה שאני לא אמצא בזוגיות.

אולי התשובה להכל היא העובדה שאין הומואים בחיי, והדבר לא ישתנה.

לעולם לא אמצא את עצמי הולך לבד למקומות של הומואים. אז אחוש בודד יותר מתמיד.

נתקלתי בשיר הזה בבלוג של אורכאידה.

אם לצטטו: "שיר נדיר.

מדוע תמיד נשבר לי הלב כשאני מקשיב לו

ואני מתפרק בדמעות?"

אני לא בוכה כשאני מאזין לו.  מזמן לא יצאו בעיני דמעות.

אך בהחלט מתפרק לי הלב. נהפך לאבק דק אשר נישא ברוח.

http://youtu.be/i3Mje6GYOGY