מזמן לא עשיתי זאת. בטח שבטח לא בגדר הצבא.

כבר כמעט ושנה לא הייתי בצפון בגלל תפקידי.

שכחתי עד כמה ירוק הוא.

עד כמה הרגשת הקור, גם אם היא מבורכת בימים אלו ונמצאת רק בראשי, תופסת את מקומה.

בחמש בבוקר יצאתי מביתי ובמשך חמש שעות העברתי את זמני בנסיעה צפונה.

מצחיקה אותי העובדה שאת רוב הדרך הכרתי, גם אם עברתי שם רק פעם אחת בחיי.

פה העברתי תרגיל, ופה התמקמנו. פה עצרנו לבקש הדרכה, ופה אספתי את שאריות אנשי.

במהלך הנסיעה נמנמתי לחילופין ובאחת הפעמים כשעיני נפקחו חשבתי לעצמי שזה דומה לפעם שנסעתי שם בנ.נ והגענו לכיכר מתחת למירון, זה שמכווין לקבר הרשב"י.

והנה, הופיעה הכיכר.

זה קרה מס' פעמים ורק הוכיח לעצמי שאכן יש לי יכולת התמצאות במרחב מלבבת.

ומצחיקה.

כי נגיד את דרכי הצפון, שמעולם לא העברתי שם יותר משבוע, אני זוכר בע"פ,

אבל את השמות של החיילים שלי לוקח לי חודש וחצי לזכור.

אני לא מוצא משהו לכתוב עליו.

לא משהו מיוחד. לא משהו מצחיק. לא משהו מרתק, לא משהו שמושך אותי לכתוב עליו ולכן אני לא כותב.

בזמנים רבים הבלוג נושק לחיי וניתן לפרשם על ידו. אם כלום לא כתוב, כנראה שחיי בתקופה משעממת.

אבל לא המצב כעת.

אני לא משועמם. להפך, אני יוצא. אולי יותר מדי.

בחודש וחצי שאני בקבע בזבזתי מעל ומעבר.

קניתי מלתחה חדשה, ראיתי בממוצע 2.5 סרטים בשבוע,

והפסקתי לספור את זוגות הנעליים שלי, והספרים.

הספרים בערימות על הריצפה, הספריה מלאה.

הנעליים ארוזות עוד בקופסאות. אף על פי שגיליתי, באיחור מה, שכך הרבה יותר נח לאחסן אותן.

זו לא התנהגות סבירה. זו גרגרנות.

זה לאו דווקא מתאים לאופי, שעד כה היה שמרני. מהפחד הגדול שאני אמצא את עצמי ללא קורת גג עם משכורת של 500 שקל.

עכשיו אני מרוויח פי 10 מכך. קצת יותר.

ולכן החלטתי לשוב לעצמי.

חדלתי את הוללותי וביליתי אתמול שלוש שעות בבנק.

כמעט ואין לי כסף זמין. 90% מממוני סגור לשנתיים הקרובות.

הסתכלתי על עצמי במראה.

אתמול הורדתי את שערי ואני קירח. לא הבחירה הכי מוצלחת שלי, אבל כבר מזמן הפסקתי להתחשב בשיער שלי.

אני בצבא. הוא יגדל.

ובכל מקרה, בכל פעם שאני יכול לעסוק בתסרוקות- משמעות הדבר שהוא ארוך מדי.

עיני הירוקות בולטות נוכח המדים. כעת אין משקפיים שמסתירות זאת. קניתי עדשות.

ביום הראשון אתן רוב הקצינים לא הצליחו להצביע על מה שונה בי, אבל אמרו לי שיפה לי כך.

הכי אהבתי את תגובת מ"פ המפקדה שתחתי, הוא שאל אותי מה מוזר בי ואמרתי לו שאני בלי משקפיים.

הוא חייך אלי וצעק "אז זה למה אתה כזה חתיך!"

מלבב.

אני יכול להגיד שהרגשתי השתפרה בחודש האחרון. אני מניח שהכל תרם לזאת, ואולי בגלל זה אין לי על מה לכתוב.

אני כבר לא מרגיש שאני לא אצליח לממן את עצמי, רזיתי, יש לי מלתחה חדשה והחשוב מכל- אחרי 5 חודשים בתפקיד כבר אין כיבוי שריפות. הכל זורם.

ונכון שהרבה מהמכשולים עוד קיימים וישארו קיימים אחרי שאני אלך, אבל אני כבר שולט בהם. אני יודע מה לעשות ע"מ להתגבר עליהם.

ובכל זאת,

בכל פעם שאני בבית ואבי רואה אותי אוכל משהו, הוא מעיר לי שאולי כדאי שאני לא אוכל.

הוא מחזיר אותי שנים לאחור. לאותה התקופה שבה עוצבה אישיותי, אופי. אותה תקופה שהוא צרב בי צלקות שלעולם לא יעלמו.

זה, הבית הזה, המשפחה הזו,

הסכנה הגדולה ביותר לחזרתי לייאוש.

ואין מנוס.

העולם לא נע לפי בקשתי,

אינו מייצר את צרכיי,

אינו מוכן לקיים את רזי לבי.

הייתי שמח אלו הייתי יכול להיות שקט, שקול, רגוע.

כאחד אשר יכול לעמוד בפני כל ללא חרטה, ללא בלבול, ללא רתיעה, ללא מורא.

לשדר לסביבה קרירות של עוצמה.

להראות, בעיקר לעצמי, שאני שולט בעצמי.

אני רחוק מכך. אני פגיע מכך. אני יותר מדי רגיש.

יש שיאמרו שאני דרמה קווין,

אבל זה לא בכוונה תמידית.

לא אפריז ואגיד שאני לא נהנה מכך לעיתים,

אבל כשמבינים שהדבר הינו בסיס בלתי נשלט הדבר אינו משמח.

רגשותי מתחלפים לעיתים תכופות מדי, במהירות רבה מדי.

כמעט ולעולם איני מצליח לשמור על הרגשה זהה כזו לזו של אמש.

אם במוצ"ש הרגשתי אושר עילאי מהסתובבות הבנים בחיי,

כעת זה לא כך.

זה לא מצליח.

אבל זה שזה לא מצליח זה לא אומר שאני צריך ליפול לדאון.

אני פשוט צריך להמשיך הלאה, אבל אני לא מצליח.

אתמול הרגשתי הייתה בלתי נסבלת ולכן יצאתי הביתה. לא כהרגלי.

התקשרתי לאחותי ולקחתי אותה לסושי.

משם החלטתי לא לחזור הביתה כי הרגשתי לא השתפרה וישבנו בבית קפה.

כשאני עוד עם המדים,

החלטתי שעדין הדבר אינו מספיק והחלטתי ללכת לסרט.

לקחתי אותה ל"מסיבת רווקות", מאחר והיא לא רצתה ללכת לראות אתי הארי מפוטר.

לכל אורך הסרט נקרעתי מצחוק והוא בהחלט העלה לי את המצב רוח,

כשפתאום תודעתי נתפסה למשפט וחצי מהנאמר שם, משהו בסגנון של:

'אני הבעיה הכי גדולה של עצמי,

אבל עם זאת אני גם הפיתרון.'

הנאמר עדין מהדהד בתוכי ואני לא יכול שלא לאמתו.

ובכל זאת, אני צריך להתגבר על עצמי.

בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי שוב.

הרי זה אני, אני לא אחד שיכול לשמור על מצב רוחי ביציבות.

אני נע מהר מדי, כל הזמן, וחושב.

מעמיק ובוחן, סוקר ומחשב,

לעולם לא נח. תמיד מנתח,

תמיד רץ ואץ.

גם אם אהיה האדם הכי לחוץ בעולם,

גם אם אהיה האדם הכי שבוז בעולם,

גם אם אהיה האדם הכי עצבני בעולם,

זה תמיד יחלוף לי.

זה תמיד יעבור לי.

מלבד אז, לפני 5 שנים.

וכעת.

מצב רוחי קבוע. לא משתנה.

הוא כחור שחור אשר שואב הכול.

זה לא דיכאון, זה משהו אחר.

זה חוסר תחושה, זה חוסר הרגשה.

אדישות אשר אינה משתנה.

המצב כל כך גרוע שכבר אי אפשר להשפיע עלי.

כבר אי אפשר לזעזע אותי, אי אפשר להכניס אותי לשוק.

אני פשוט חולף על פני כולם, בין אם שמחים, עצובים, כעוסים ועצבניים.

אני לא משתנה.

כי המצב לא ניתן לשינוי.

ואני השתנתי. ומעולם לא חשבתי שהתפקיד שלי יכול לשנות אותי, להשפיע עלי כמו עכשיו.

ירדתי בחודשיים האחרונים 10 קילו.

בזה הרגע פשטתי את מדי וזרקתי אותם לצד.

מחר אלבש את המדים שמעולם לא נכנסתי אליהם, שקיבלתי בטעות ומעולם לא היה לי כוח להחליף.

ק'.

אין לי חשק לכלום. אין לי תאווה, אין לי תשוקה,

אין לי רצון.

אני הכי מתגעגע לתשוקה,

לאהבה שלי לתפקיד. להערכה שאני קצין. משהו שתמיד העלה לי חיוך, גם אם הוא היה פנימי והוא היה ממש קטן.

עובדה זו תמיד הראתה לי שאני שווה משהו.

עכשיו זה לא מזיז לי.

הדבר כבר אינו משנה לי. אהיה קצין, לא אהיה, הדבר לא משנה כלום.

הכל כל כך חסר משמעות.

הדרגות חלולות. התפקיד שווה ערך לאוויר.

במיוחד כשלוקחים את כל הכוח ומעלימים אותו כלא היה.

אני מתגעגע, לתשוקה.

לאהבה.

כי פעם אהבתי להיות קצין.