"הלב דועך מוות איטי,
מוות איטי ומייסר,
כל דקה כל שניה,
כאילו קמל הוא.

כל תקווה נושרת כמו עלה,
עפה ברוח ונשאת אל על,
אך יש פעמים אשר הרוח חזקה,
סוחפת איתה ללא עצירה,
מעלימה מהעין ולא מחזירה.

עד שיום אחד אין עוד...
אין עוד תקוות.
כלום לא נותר,
אלא עץ ערום מעליו,
מחכה שיכרתו את ענפיו..."

כתבתי זאת בתיכון.

כשהסתובבתי היום ברחוב, כשהשמש קופחת מעלי ומוזיקה באוזני,

נזכרתי בו.

חשתי, כמו גם עכשיו,

כאדם שלא הולך לשום מקום.

ובכן, יש לי מטרה, אך הדרך ארוכה ואולי אפילו לא כדאית.

יש כל כך הרבה דברים באמצע, מחוייבויות קודמות ומחשבות זוטרות.

המטרה היא יפה, אבל אולי היא כלל לא מטרה אלא חזון.

אני שב להרגיש כפי שחשתי לפני שנים.

לעבור כל כך הרבה בכל כך הרבה זמן,

ולחזור לאותה נקודת התחלה.

הרגשת חוסר האונים אינה כבר חזקה, אינה משפיעה.

היא כבר כמעט מובנת מאליה, מעלה גיחוך ועצב.

יש משהו משחרר בהימצאות בסוף העולם. כשהאימה לפניך ואין דרך לעצור אותה,

תמיד אפשר פשוט לקום ולהחליט שלא.

פשוט לשים קץ להכל בדרך שאני בוחר בה.

פעם היו זמנים שכל רצוני היה לברוח מהבית.

פעם היו זמנים שכל רצוני היה לצאת מהצבא, ולהגיע אליו. עדין לא לבית.

פעם הין זמנים שהיה לי בשביל מה לצאת מהצבא.

פעם היו זמנים שהצבא נתן לי נחמה כשהיה לי קשה בבית.

פעם היו זמנים שהחופשות מהצבא נתנו לי נחמה כשהיה קשה שם.

אז הייתה פעם שהצורך לצאת מהצבא פסק. להפך, להישאר ולהישאר ולהיות כלוא בבועה הזו על מנת לא לחזור לבית.

כי שם, כבר לא מחכה לי שום דבר טוב.

כעת הצבא אינו מקור נחמה,

והבית, נשאר כתמיד.

אין לאן לברוח, אין במה להתנחם.

אני בוהה באוויר כשאני כבר לא יודע איך להגיב ומה לעשות.

אני יושב שם בוהה.

אני ממתין.

מי ייתן והזמן יחלוף, ואתו אולי הדברים ישתנו.

בדקתי את העבר.

אני חי את ההווה.

אני רואה את העתיד.

שום דבר לא ישתנה.

נכנסתי היום למרפאה, מאחר ומזמן לא ישבתי אצל קצינת הרפואה החטיבתית והיא מחפשת אחרי כבר ימים.

נכנסתי בלי להודיע. החובשים, הפרמאדיקים והרופאים מכירים אותי.

אפשר להגיד שהפכתי לחלק אורגני של מחלקת הרפואה ואינספור פעמים החובשות הסתכלו עלי במבט עצוב ושאלו אותי למה אני לא יכול להיות הקרפ"ח שלהם.

הפעם לא היה צחוק באוויר. לא מוזיקה ולא צעקות.

חלפתי על פני חדר הטיפולים ובאתי להיכנס למשרד הקרפ"חית, כשראיתי שהיא בדיוק שוטפת את פניה.

עיניה היו אדומות והיא ניגבה את אפה.

עשיתי צעד אחורה ואז השתלטתי על עצמי.

בצעד בוטח נכנסתי, סגרתי את הדלת וחיבקתי אותה.

היא בכתה, התייפחה והביטה בי במבט של ייאוש.

"די כבר. אני לא יכולה עם המקום הזה".

היא הגיעה רק חודש לפני. אני מרגיש כמוהה.

היא, קצינת הקשר החטיבתית ואני מרגישים את אותו הדבר.

אנו לא נושאים על כתפינו רס"ן ולכן לא מתייחסים אלינו. מזלזלים ולא נותנים גב.

אנו נלחמים בתחנות רוח כדון קישוט.

סגן מפקד החטיבה האהוב שלי התגלה כאימפוטנט.

אוזלת יד מוחלטת כשלושתינו ניצבים כעציצים ולא מצליחים לעשות כלום.

אין במקום הזה תקווה,

בתור בדיחה אמר לי היום אחד הנגדים שלי, "בטח בנו את הבסיס על בית קברות",

ועד כמה שאני לא מאמין באמונות תפלות אני מתחיל לשקול את הדבר.

זה באמת המקום. האווירה. זה לא רק אני.

חור שחור אשר שואב כל מוטיבציה ורצון לשנות ולשפר.

אני צנחן קרוע מיתרים.

אני מבין את גודל הסכנה,

אני רואה את הקרקע קרבה במהירות מסחררת,

ובכל זאת,

אני לא יודע עד כמה חמורה תהיה הפגיעה.

אולי אני אצליח להשתקם.

אולי אני אצא משותק רק בחלק מגפיי.

ואולי,

אולי אני אמצא את מותי.