טוב, זין.

ולא מהסוג שהייתי רוצה לבלות אתו הערב אלא יותר בכיוון של "שיט-איזה-חרא-ישבתי-שעה-לכתוב-פוסט-והכל-נמחק",

שזה נחמד כי בגדול זה אמור להיות חתיכת זין, ובטח הייתי נהנה ממנו, אלמלא הוא היה נתקע לי כל כך עמוק בתחת שאפילו לשבת עכשיו ולשחזר את הכתוב אני לא יכול מרוב כאבים.

סוג של באסה מהלכת על שתיים, מעין הקרנה מוזרה של חיי לתוך חיי... מה...?....אה?!

לא הגיוני בעליל.

אז הרעיון של "טוב, נו. אז אין לי כוח לשחזר את הפוסט העמוק משהו שלי לכן אני אזרום עם מה שיצא לי מהכתוב" לא כיפי כי אם מוזר.

חרא של חיים. באמת. לשבת בשישי בלילה בלי תוכניות זה מעפן רצח במיוחד אם תכננתם כבר מה ללבוש.

ואני אוהב להתלבש. לתפשט לא כל כך אבל זה בעיקר כי אין בשביל מי.

ואם כבר הגענו למי אז אני חייב להודיע לבחור שאני כאילו יוצא אתו-

וכאן אקטע את העלילה הנורא לא מעניינת ואתרכז ב'כאילו',

זה כל כך כאילו שאפילו סטיבן שפילברג היה פוער את פיו נוכחותי ואומר לי שאני חי בסרט כל כך בדיוני שאפילו אשפי הפנטזיה לא היו יכולים להעלות זאת על דעתם.

ועכשיו אחזור אל הבחור-

שאני לא יוצא אתו יותר.

בעיקר כי הוא לא אוהב את הציניות שלי (והיא עיקר האישיות המלבבת שלי) ואמר לי יותר מדי פעמים שאני לא בדיוק מה שהוא מחפש (ואת זה לא צריך להגיד אפילו פעם אחת, שלא לדבר על יותר מפעם אחת).

אז כן,

ככל שהזמן עובר הוא נמשך אלי יותר והוא מהופנט מהעיניים הירוקות- מרהיבות שלי,

אבל זה לא עוזר לי בחיים.

וניסינו, אבל נמאס לי כי וואלה- זה מוביל לשום מקום.

במיוחד לאור הפוסט האחרון שלי.

כאילו, באמת. אני יכול לקחת דברים עמוק אבל ראבק אם זה לא מביא לי בעל אין לי צורך בהם.

ואני רוצה רק בעל. כזה שיביא לי תינוקות בכיניים, מקיאים, מפליצים וחמודים. מכונות קקי ושתן.

רואים? סרט. פנטזיה מפגרת שתסתיים בטרגדיה בעודי אמות לבד.

קצין רב דרגות וללא משפחה.

מעפן.

וגם הומואים.

וגם המקומות שלהם. והייתי השבוע. קפצתי לבר-נוער לראות מה זה. והייתי באוויטה. ובגאלם. כמו כל צבא-הומואי-ישראל שעשו מצור על המועדון.

לא הרגשתי בנוח.

אין איזה הומו חנון כזה איפשהו שמחפש בעל ולא רק זין?

כי באמת אני מתחיל לחוש נואשות.

נונשלנטיות מעצבנת.

הגישה שהכי מרתיחה, גורמת לאי יציבות ומתסכלת אותי.

הוא מקסים. ומתוסבך. אפילו יותר ממני.

והוא החמיא לי, המון. והתכוון לכך. ובעיניו, אני כלל לא מתוסבך.

אני פשוט סטאטוס מהלך, אני "קצין".

יצאנו.

והעברנו שני לילות יחד.

חשבתי שמתחיל משהו, אבל לא.

לא בעיניו, מתברר.

הוא אטרקטיבי.

הוא נחשק על בריות אחרות.

הוא לא רודף אחרי, הוא לא מתאמץ.

לא מהלילה האחרון שהעברנו לפחות.

וזה מעציב אותי.

כי ראיתי בו משהו שאני לא מוצא באחרים.

אני מוצא את עצמי יושב בחדר חשוך בשבת לפנות בוקר כשאני לא מצליח להירדם ואני רק הופך בראשי מה עשיתי לא נכון.

ולא עשיתי שום דבר.

זה הוא.

וחבל.

אני לא אדוכא מזה לאורך זמן, פשוט בתקופה הקרובה בכל פעם שאזכר ברעיון של זוגיות אחוש בעצב.

הבדידות הלא זרה הזו גורמת לי לחשוב שלעולם אשאר לבד.

אני מזדקן.

ככל שהזמן חולף אני רק מתקרב לצאת מהמשחק.

אני לא רוצה לצאת מפסיד בסופו.

בוהה בצג המחשב ומסנוור קלות. ממצמץ בעיני נוכח ההבדל שבין החושך סביבי ובין ריצודי המרקע מול פני.

יושב מול עריכת פוסט חדש ולא יודע איך להתחיל.

זה לא כי עולמי מסחרר ורב מידע אשר אני לא יודע מאיפה אני אמור להתחיל לכתוב. לא הפעם.

אני חש צורך עז לפרוק את מה שאני מרגיש אך זה מסתכם במשפט. שלא לדבר על מילה.

ואני,  אני לא מסוגל עם משפט. משפט מעולם לא סיפק אותי.

חש עקצוץ מכיוון הכיבה. נזכר שלא אכלתי היום.

אני אפילו לא מחייך. לא מאושר מהארה הזו ולא מתעצב ממנה.

לא אקים את עצמי ואלך לחפש מה לאכול, אני לא חש רעב.

רק עקצוץ. אותו עקצוץ מעצבן שפעם חיפשתי ויחלתי לו.

אני יושב ובוהה.

ולא יודע מאיפה להתחיל ומה לכתוב.

מרגיש חלול. כמו הכיבה שלי. כמו תוך-תוכי.

אני קנקן, ואני מרזה. בסופו של דבר אני מניח שזה יהפוך אותי לקנקן יפה יותר, ואולי אטרקטיבי יותר.

רק שלא הקנקן משנה לי בזמנים אלו, אלא מה שיש בתוכו. ואין בי כלום.

ואולי זו לא הברקה אדירה, ואולי זו לא מחשבה מרנינה, ואולי זו לא הרגשה מלבבת,

אבל אולי אני כן אשאר בודד.

כמו כל בחור שחולם על החתונה שלו- גם אצלי המחסור בחתן משפיע על הכל.

וזה לא משנה כמה מחמאות הוא נותן,

וזה לא משנה שהנשיקות אתו הן הדבר הכי רך וטהור שיש,

וזה לא משנה שלהתעורר בבוקר ולצפות בו פותח בדיוק גם את עיניו זה הדבר הכי מתוק שיש,

וזה לא משנה שחומו עובר אלי בחיבוקיו.

זה לא משנה אם זה לא נמשך.

זה לא משנה כי זה לא אמיתי.

ובעצם, זה כן משנה. בעיקר לי.

בעיקר כי אני דפוק ששוגה בהזיות ועם כל בחור שיש אתו דייט מוצלח אני צופה את החתונה ואת העתיד אתו.

זה משנה כי זה לא קורה.

זה משנה כי אני מתחיל להתחסן.

זה משנה כי אני לא רוצה לאבד את הרגש הזה שלי.

זה משנה כי אני מפחד שבוקר אחד אקום ואגלה שאני בעצם חוסר אכפתיות מהלכת.

זה משנה כי יכול לקרות לי הדבר הנוראי ביותר בעיני וזה לקום לאחר שקיימתי סקס ולא התניית אהבה בגלל אהבה אלא סתם סיפוק רגעי של גחמה  מפגרת.

זה משנה כי זה יחסל את החיפוש הזה שלי אחר אהבה.

זה משנה כי זה יחסל אותי.

ורק רציתי בחור.

אחד קיטשי כמוני. אחד אכפתי כמוני. אחד שיתחבר אלי ויבין אותי.

וזהו. כי את השאר נפתור.

רק את אותו אחד רציני.