סיימתי לקרוא עכשיו פוסט מרשימת הקבועים שלי. שהיא איננה ממש קבועה מאחר וכבר כמעט והתנתקתי מהמקום הזה.

לא כי אין לי דברים מעניינים בחיים להתלונן עליהם, פשוט... זה צבא.

חזרתי מותש היום הביתה. אני לא יודע למה אבל פשוט באמצע העבודה שמרתי את מה שעבדתי עליו, לקחתי את התיק ונסעתי.

זה לא טוב, אבל אני חייב את זה.

השביזות של המקום, של הקצינים, של הכל. החוסר אכפתיות. זה מדכא.

ושוב אני נסחף לצבא. ושוב אני נעלם מפה.

ואני יודע למה.

אין לי קשר. אין לי משהו שקרוב לזה. אפילו חיפושים אני לא מבצע. אני פשוט... חסר מוטיבציה.

אני עדין מחייך, אני עדין יוצא, אני עדין קורן ומצחיק כשצריך.

אבל אני לא מאושר. אני לא זוכר מתי הייתי מאושר לאחרונה. הייתי שמח לקשר זאת לתקופה שהיה לי בן זוג, רחוקה ככל שהיתה,

אבל גם אז לא הייתי. לכן נפרדנו. מעין היגיון כזה.

יש בי ריקנות, והפוסט שקראתי פשוט פער את מה שכיסה אותה.

עוד שביב תקווה שיצא מהארון. והסיפור, נושק לסיפורי.

וגם הוא לא מסוגל לעמוד מול הוריו ולכן הוא כותב.

הוא לעומתי כתב להם.

אני לעומתו, לא יודע מתי זה יקרה- אם בכלל.

הוא דחה, ודחה, ודחה.

ואני דחיתי, ודחיתי, והפכתי את זה לחוסר רלוונטיות כמעט.

כשהיה לי בן זוג, הייתה פואנטה. עכשיו אין. ואני לא מרגיש בנח. אני לא יודע מתי כן, אם בכלל.

אני מתחיל לחשוב שאני כבר לעולם לא אספר להורי.

הרעיון הכללי הוא פשוט להתנדף עם הזמן ולקוות שישכחו אותי ולא יטרידו אותי.

מעין גחמה מטופשת של חוסר רצון לשתף וליצור מעין תלות.

או לחילופין, פחד טהור. כי אני עדיין חושש. ווזו הסיבה שכשאבי שאל אותי, התחמקתי וברחתי ממנו. ואני לא יודע למה.

יש בי תחושה של אירוניה מהולה בעצב כשאני נזכר בעבר ורואה את ההווה.

פעם אני הובלתי, והיום אני מאחור.

כיום כל האלים מחוץ לארון, ואני לא.

נשארתי באותו מקום, והיום הוא בודד וחשוך.

אני כל כך רוצה להתחיל חיים חדשים במקום אחר.

אני כל כך רוצה להיות כמו אותם אצילים אשר אני קורא עליהם.

אני כל כך רוצה להיות לא אני. וזה, זה לעולם לא ישתנה.

וביום הראשון,

היו רק הצצות חטופות.

בנינו חצצה קצינה.

הרגשתי לפתע מוזר, כי לא אני זה שנועץ את המבטים אלא זה שהמבטים ננעצים בו.

וביום השני זה המשיך, והפך לנגיעות חטופות.

והוא ניגש. והוא שאל. והוא דיבר.

הוא בירר מה הטעם שלי, שאל אם יש לי חברה.

סבב סביב ולא ניגש לשאול ישירות.

הוא נתן לי פירצות אך אני תמיד הייתי קשה ברמזים.

מעולם לא הבנתי אותם בזמן.

אף פעם לא ניצלתי את האופציה, תמיד המשכתי כמרחף הלאה.

תמיד ניתחתי אח"כ.

תמיד מאוחר מדי.

וביום השלישי,

אני זה שהתעניין.

אני זה שיזם, בכוונה להציע יציאה.

אבל זה לא הגיע לכך, הוא התרחק.

הרמזים נעלמו ובמקומם קמה חומה.

הוא כבר לא ישב מטר ממני אלא קילומטר.

אני מאוכזב.

בעיקר מעצמי.

לא בשל יכולת הפלרטוט הלוקה בחסר, וגם לא ביכולת של הבנת הרמזים וניצול היזדמנויות,

מאוכזב ממראי.

כי זה תמיד מגיע לידי כך.

ואיכשהו,

אחרי השתהות רבה מדי שלא לחצתי על ההדק,

זה אבד.

הוא סקר יותר, ביקר יותר,

ונסוג.

צלצול המירס עצר אותי מעבודתי לאחר שבוע ללא שינה.

זה קורה לעיתים תכופות כל כך אמרתי לעצמי כשאני עונה.

השיחה קטעה רצף עבודה של 15 שעות ללא מנוחה.

הלוויה. מחר, בשישי. חישוב מהיר נותן לי את התשובה שאני אסע לשם ישירות מהבסיס. אני בדרום והיא אי שם בצפון.

מכנס את המטה ועובדים על תוכנית יציאה. איך ומה, ומי יסגור את השבת.

לבסוף, ב00:43 אני נע לכיוון החדר שלי, מוקדם, אבל יש לי שמירה ב03:00 ע"מ להקל על החיילים שלי ולאחר מכן נסיעה מפרכת.

ב02:03 אני מתעורר מצלצול נוסף, חייל שלי לא התעורר לשמירה.

אני יוצא מהחדר קצת הפוך ומגלה שישנה הפסקה חשמל.

הולך בצעדים כושלים, בדיגום פגום ונשק מקשקש במסדרון חשוך כשידי לפני, כסומא.

דלת ראשונה, דלת שנייה, דלת שלישית. מיטה ראשונה, מיטה שנייה, מיטה שלישית.

"קום", ואין תגובה.

אני מנער אותו, ומקבל התקפת נהימות ומילים הגיוניות שמסתננות בטעות.

"עייף...מדי...לא...שומר...", ואני צופה בו משחק אותה ילד בן 4. כי זה לא כזה קשה לגלות שהאדם השוכב מולך רק משחק אותה ישן.

קמתי ויצאתי מחדרו.

הסתכלתי בשעון ורצתי החוצה.

חלפתי על פני כל הבסיס והגעתי לעמדת השמירה המרוחקת. החיילת יצאה ממנה רטובה, רצוצה ועייפה, התחילה לצעוק עד שהיא ראתה שזה אני.

"אבל אתה לא אמור להחליף אותי.... חייל לך אמור", ובצעד מלא רחמים הגישה לי את כובע הצמר שלראשה.

העברתי את השמירה בתנועה רציפה בעמדה. בניסיון נואש לברוח מטיפות הגשם שעטפו אותי.

לאורך השמירה יצבתי את קו המחשבה שלי על החייל הזה. הוא חייל רע. על כך המשתמע מכך. הוא מנצל את טוב לבי ואת התחומים האפורים במערכת.

אני לא מתבייש להודות, שאף על פי שיש מעין טאבו על זה, אני שונא אותו. טוב, אני לא. אבל אני לא רוצה שהוא יהיה יותר מדי מרוצה מעצמו. הוא חוצפן.

אבל בעניין השמירה אני לא אקח את האפשרות שאולי הוא צודק.

אני אולי יוצא פלצני אבל אני לא מתכוון לשבור את מערך ההגנה של הגדוד שלי. לעולם אני לא אעלה חייל שלי כשהוא אומר לי שהוא עייף, גם אם הוא משקר.

אני אעלה במקומו. כי לי לא תהיה מנוחה וזה יציק לי.

לקראת סיום השמירה השומרת הבאה הקדימה וגם היא התפלאה שאני בעמדה.

הודתי לה בחיוך שהיא הקדימה, דבר כל כך נדיר בפלוגה שלי שכל אחד רואה רק את עצמו.

ושוב רצתי. ולקצה השני של הבסיס.

ושוב שמירה, הפעם שלי. ובסיומה, לאור הזריחה,

שוב רצתי, אך הפעם למגורים. ארגנתי תיק ועליתי על מדי א'.

חייל אחר שלי, שראה אותי רץ, הכין לי כוס קפה. אותו אני אוהב. הוא אחד החיילים הכי טובים שנתקלתי בהם במהלך שירותי.

העלתי את הפלוגה על האוטובוס ויצאנו משערי הבסיס.

חיילי, כל אחד לביתי, ואני- לצפון. להלוויה.

שם הרגשתי כאשת לוט, כנציב מלח.

בדרך חזרה הביתה עברתי בת"א, בדיזינגוף כדי להביא דבר מה לחבר שעבר לגור באזור.

אז ראיתי אותו לשנייה. עיני נתקלו בו וחטפתי מהלומה ניצחת לאחר אחד השבועות הכי גרועים שהיו לי בצה"ל.

אחרי 10 חודשים שאני לא רואה או שומע ממנו הוא10  מטר ממני.

לא ניגשתי. הכאב שהכיבה שלי יצרה גרם לי להתקפל וברחתי משם.

כשהגעתי הביתה צנחתי למיטה, השבת עוד שנייה וכבר נכנסה.

נרדמתי והתעוררתי רק לפני שעתיים.

חוויתי משהו חדש בשינה האדוקה הזו.

התקשרו אלי ולא זכרתי זאת. וזה, זה מעולם לא קרה. תמיד זכרתי שהתקשרו אלי במהלך השינה.

איבדתי דבר נוסף.

אני מאבד ומאבד ואין שום דבר שממלא את המקום.

אני מתפורר ונשבר לרסיסים והכל עף ברוח.

בסופו של  דבר לא ישאר ממני דבר ואני באמת אהפך למה שהייתי אתמול,

זומבי.