איבדתי את זה.

כבר אין לי רצון או שאיפה עתידית.

אין לי חזון שאני רוצה להגשים.

שום דבר.

הרעיון הכללי של "אושר" אפילו לא נראה קרוב ואני לא מבזבז עליו מזמני.

אני נמצא ביותר מדי תככים וריבים בצבא. בעיות משמעת של חיילים, והדבר הגרוע מכל- חוסר גב ממפקדי.

זה כמעט בלתי נתפס שאין לי שום סמכות על חיילי מאחר וכל צעד שלי מבוטל ע"י נגד כזה או אחר.

זה כבר הפך לאבסורד,

כ"כ אבסורדי שהחלטתי לאחר שלל ההשפלות, הירידות והניתוקים בפרצוף,

להוריד את הכפפות ולהתחיל להיכנס בכל דבר שיהיה עלוב מספיק ע"מ לעמוד בדרכי.

גם אם הוא נגד שלי, רב- נגד שחושב שהוא חסין אש.

וכשאני מתכנן את הצעדים הקריטיים הללו- אני נחסם. כל פעם ע"י מישהו אחר.

פעם אחת זה אחד המפקדים שלי, ופעם אחרת זה הסמג"ד.

התירוץ האחרון של אותו מפקד היה "אתה יודע איך אני אראה שרנ"ג תחת פיקודי ישפט אחרי שאני חודש בפקיד?"

מצחיק ועצוב באותה הנשימה.

האין הוא רואה שאין זה קשור אליו?

זה קשור אלי.

למעמד שלי שכבר נעלם.

כשגוזלים כל סמכות מאדם, אין לך את הרשות לבוא ולבקש ממנו 120%. עכשיו, אפילו את המינימום אני אסרב לעשות,

ושהעתיד שלי יהיה חזק.

הוא כבר לא מעניין אותי, במיוחד מאחר ואני יודע שהתפקיד הבא שלי ינפיק לי משכורת רעב והוא לא יהיה בגדודים כך שאפילו בכך אין על מה לאיים עלי.

האדם המסוכן ביותר הוא אדם אשר כבר אין לו עתיד,

ואני לא רואה שום עתיד.

אירוני שבתפקיד הקודם שלי הייתי מצטיין ואחרי חצי שנה הודיעו לי שלא רוצים לעקב אותי ולכן אני מסיים תפקיד מוקדם.

בתפקיד הנוכחי שלי, אחרי חצי שנה אני רק רוצה לעוף מצה"ל. ציוני ככל שארצה להיות, קשה להגדירה היום.

וכרגע התפקיד הזה רק עושה לי אבל.

אני מסרב.

וסך הכל, כולם יפסידו. גם אני, אבל כבר זה לא משנה.

אני רק קצת מצטער על אותו מפקד. אף על פי שהוא לא מייצג אותי, לא נותן לי גב ולא נוקף אצבע ע"מ לעזור לי...

הוא ילד.

הוא המפקד שלי אבל הוא קטן ממני בגיל, ובידע. הוא יותר זקוק לי מאשר שאני זקוק לו מקצועית.

וזו תהיה מפלתו.

לא מתוך נקמנות אלא מתוך חוסר הירתמות. מחוסר מוטיבציה.

אנשים שונים רואים אותי בתצורות שונות. כל אחד שופט ומחליט על מה להעלות אותי על המוקד, לפי ראות עיניו.

לעיתים נדירות, אני יוצא כשווה חיים בעיני האדם. לעיתים נדירות בלבד הבריות לא מוצאים משהו בי שעליו יש להכחיד את עצם קיומי.

אני לא נוהג להתחבא מאחורי מסכות. אני מאותם אצילי נפש שמפספסים את הפואנטה.

חסר טאקט באלגנטיות אשר אומר כל העולה על רוחו, וכמעט לעולם לא בשקט.

עצם עובדה זו, מתברר, הופכת אותי ליצור בעל המסכות הרבות ביותר. כשאני לא מבין את הדרך המובילה לעובדה נאורה זו.

יש הרואים בי חמום מח אשר פועל לפי גחמות, ומולם אלו אשר חושבים שאני מחושב מדי.

יש הרואים בי אדם נוראי ורשע, ויש את אלו אשר בטוחים שאני נחמד מדי.

יש הרואים בחוסר הטאקט שלי חיסרון, ויש אלו אשר חושבים שזה מקסים.

יש אלו אשר חושבים שאני מצחיק, ויש אלו אשר חושבים שאני מגזים וחסר הומור.

יש את אלו אשר בטוחים שאני רציני מדי, ויש את אלו אשר חושבים שאני שטותניק.

אני מדבר כל כך הרבה שפשוט כבר לא רואים אותי. לא קולטים אותי. עומס יתר על שאר הבריות והערך עלי נחמק.

כל אדם ניצב מולי כשהוא לא יודע מי אני ומה הרצונות שלי.

אני לא מצליח למצוא את האדם שיקרא אותי. שידע בדיוק מה אני צריך באותו הרגע. אותו אחד שתמיד ימצא את הדבר הנכון להגיד לי.

אני מתגעגע לזה.

פעם היו אנשים כאלו. פעם היה אחד כזה ספציפית.

עכשיו...

עכשיו הזמן זז והמשתנים גם. המשוואה הופכת למסובכת יותר ויותר.

הדרישות ממני גדלות כל הזמן, ואני נענה לאתגר ועומד בו יפה. אך הדברים הללו גוזלים ממני זמן. גוזלים ממני חיים.

ואני לא מסתגל. אני מוותר לעצמי בטיפשות. אני מוסיף נוקשות אצילית ומפגרת על הטיפשות המסכנה הזו, מה שהופך את הכל לאבסורד ענקי שנקרא חיי.

אני לא מסכים לעצמי לוותר על העיקרונות שלי.

אני לא מסכים "להיכנע". אני תוקע את עצמי.

אין לי את היכולת לשבור את המוסכמות שלי עם עצמי. בעצם, יש לי את היכולת. אין לי את הרצון. אני כל כך דבוק לרעיון הערטילאי הזה של אידיאליות שזה עצוב.

אני כאדם זקן שזמנו כבר עבר. אני לא מצליח לחבר בין המציאות לבין מה שהולך אצלי בראש.

הרצונות שלי לא יכולים להתממש עם המציאות שאני חי בה כרגע. אבל כפרד עקשן אני לא אשנה שום דבר. לא אנסה אפילו להתפשר על "אידיאלים" ו"עיקרונות". חשובים ככל שיהיו, אם לעולם לא יוכלו להתקיים בזמן זה.

אני אפילו כבר לא הולך סחור סחור, אני פשוט עומד בצד.

יושב. שוכב.

חושב. ממורמר.

זקן עקשן שעבר זמנו.

ארוחת החג הייתה מוזרה.

אם אפשר לקרוא לה כך.

כשהתיישבנו לשולחן היה בלבול בסידור המקומות.

היה צריך למלא את החלל הריק שפעם תפס סבי המנוח.

בהיעדרו, לא היה מי שינחה את הערב מבחינה דתית. לא היו ברכות. לא הייתה תחושת חג.

התיישבנו, והתחלנו לאכול. אך הפעם מה שהפריד בין המנוות היה רשרוש הכלים המועברים הצידה ולא הברכות וה"אמן".

גם לא היו שירים.

כך יהיו כל החגים הבאים.

הבנתי.

זהו תחילת הסוף.

סבי היה החוליה המקשרת האחרונה ביני לבין דת. ביני לבין החגים, הדבר הזה שמאחד את המשפחה. שמחייב את כולם לשבת תחת קורת גג אחת ולהעביר כמה שעות יחד. כך שבעצם סבי הייתה החוליה המקשרת האחרונה ביני לבין משפחתי.

ואם פעם היו גם ברכות, קדושה כלשהי, שירים וצחוק הפעם כל אלו נעדרו מהשולחן.

נותרו רק הריבים. המתיחות הרבה. המועקה שרובצת על כולנו.

אני לא רוצה להיות נוכח בעוד ארוחה כזו.

וחבל לי בגלל סבתי.

אבל זהו בהחלט תחילת הסוף.

תמיד ידעתי שאנתק את עצמי ממשפחתי ברגע שאוכל, וכרגע אני נמצא שם במצומצם מאחר ואני לא יכול להתנתק פיזית.

סבי קישר אותי אליהם. אל האכפתיות שנמצאת בתוכי.

כי הוא וסבתי היו המשפחה שהיה לי אכפת מהם. אלו שהזיזו לי. אלו שהייתי מוכן למות למענם.

וכעת אין אותו.

ואין את זה.

ואין את החגים.

ואני לא מוצא פואנטה בלבלות במחיצתם, במיוחד בחגים.

במיוחד לאור הזיכרון של מה שהיה פעם.

תמיד אמרתי לעצמי שאחרי שאני אקים לעצמי משפחה, אני אתעקש שאני ובעלי עם הילדים נקיים את החגים כמו שצריך, כדי שהילדים שלי יחוו את הדת.

אבל כעת אני לא יודע. אני לא יודע מה לעשות, אין לי הדרכה ואני לא מבין בכל ה..."דברים" הללו של הדת.

ככל שהזמן חולף אני מבין עד כמה סבי תפס מקום עצום כל כך בעולמי.

ובחסרונו...

אני כמעט ומאבד כל משמעות.