הבטחתי לעדכן יותר.

יותר לי מאשר לקוראים.

לא עבד הכי טוב.

מצאתי לעצמי זמן וכעת אני בוהה בעריכה, בקטע חדש.

כתמיד אני חושב קודם כל על כותרת, ורק לאחר מכן שופך את תוכלת נפשי פנימה בתקווה שזו תתאים עצמה לתבנית שכיוונתי אליה.

לא תמיד זה מצליח, ואז אני משחרר לעולם פוסט עם כותרת לקויה, לא מושלמת מבחינתי אך כבררת מחדל נוכח חוסר יכולתי להיות חכם יותר מאשר להתאים טקסט לכותרת ולא כותרת טקסט.

ישבתי. בהיתי. אני עדין בוהה. כרגע בכלל אני כותב ישירות תוך כדי חשיבה. תמיד הייתי כזה, אך בדיבור. לא בכתיבה.

שחרור מילים תוך כדי חשיבתם בו זמנית לא תמיד הועילה לי בחיים, אבל תמיד שעשעה אותי.

כך לא בכתיבה. בכתיבה תמיד הייתי מחושב יותר, מנוסח יותר, מריץ את הדברים קצת יותר בגלגלי ראשי. לכן אני אוהב כתיבה.

כעת אני מרגיש סתום.

כשחשבתי על מה לכתוב, וכתמיד יש לי על יותר מידי מאחר ופסקתי לכתוב לעיתים תכופות, חשבתי על כותרת.

על קטע חדש.

החוורתי.

מזמן לא היה לי קטע חדש.

עוד נקודה שמזכירה לי עד כמה אני מרגיש תקוע בחיים.

בצבא, כמעט כבר 5 שנים. ללא רצון, צורך ושאיפה להמשיך. ממתין לגזר דין היציאה, פגות תוקף החוזה.

רווק, כבר שלוש ומשהו שנים. ללא הצלחה בליצור משהו מעבר לחודש שהוא בעל משמעות.

ללא תחביבים.

לא שלא היו לי, פשוט הן נזנחו ונשכחו.

עצרתי. עכשיו אני מנתח. הבאתי את עצמי למצב של חשיבה על חיי, לא עוד פלט חסר תהליך לכתיבה.

אין לי קטע חדש בחיים. אין לי במה להתרכז מלבד שני הנושאים שהעלתי קודם. הצבא, והזוגיות. זה עצוב במקצת. אפילו ממש.

אני צריך למצוא משהו חדש.

לאו דווקא קריירה,

ולאו דווקא זוגיות- למרות כמיהתי הרבה אליה.

משהו שונה. משהו שאין לי כרגע בחיים. משהו שיסיח את דעתי. משהו שיצור לי חיים.

משהו שיעורר, שיטריף, שידליק, שיחזיר לי את הניצוץ בעיניים.

משהו חדש, קטע חדש.

להתעורר.

לא עוד לשוב הביתה בחיפוש אחר דייט ללא המשך,

לא עוד לשוב הביתה רק בשביל לעשות כביסה,

לא עוד לבחור את מי לראות ואת מי לא.

לא עוד הסתובבות כזומבי בין הבחירות הרגילות, הברורות.

לא עוד המחזוריות הזו של חיי.

אני רוצה, צריך, כמהה,

לקטע חדש.

הרבה זמן לא כתבתי כאן.

אם אני לא טועה כמעט וחודשיים.

הרבה עבר עלי, לטוב ולרע.

ולמרות שהיה נדמה לי כי בתקופה האחרונה הכול מתחיל להיות ורוד מלבב ופורח, ואני מצליח לסגל לעצמי חיים, ואפילו טובים,

השבוע הוכיח לי בדיוק ההפך ועד כמה הפער העצום בין מחשבותיי למציאות של חיי לא ניתן לגישור.

אם הייתם שואלים אותי מה הרגשתי שבוע שעבר,

הייתי אומר לכם שאני עליז. מהדברים הקטנים. הצבא לא חנק אותי ולא דימה עצמו לעצם אשר קורעת לי את הגרון אלא התחיל להסתדר קצת, למרות כל הקשיים.

ובזוגיות הייתי מחייך לכם במתיקות.

לאחר שלוש שנים פתאום השיר MIKE של עברי לידר לא דיבר אלי כי הייתי במשהו, סוג של מערכת יחסים.

ובכן, עבר השבוע הזה אשר בו כל הבועות התפוצצו לי בפרצוף כפצצת זרחן המאירה לי את חשכת חיי.

יש לי זמן לכתוב עכשיו, וזה חידוש- לבטח הרגשתם שאני נעלם.

זרקו אותי. בגלל שאני בצבא ולא מגיע מספיק הביתה.

ואם נדבר על הצבא,

אז שאריות חוסנתי נסדק לרסיסים והפך לאבק נישא ברוח.

רבים לא יודעים.

זאת הבנתי כאשר דיברתי עם אחותי הגדולה המאמצת, המנטור של חיי.

פעם, לפני שנים, 2008, ספטמבר ליתר הדיוק,

הייתי חייל פשוט.

חייל פשוט והומו אשר שירת באחד מבסיסי השריון בארץ.

באותה העת נהנתי מזוגיות מלבבת אשר תמכה בי ועזרה לי בכל.

בפיזור דעת מטופש השארתי את הפלאפון במועדון המחלקה כאשר יצאתי לשירותים וכשחזרתי חשתי שמשהו מוזר.

אחד מחיילי המחלקה קרא לי את ההודעות והבין. הוא עשה לי אאוטינג. הפיץ בכלל המחלקה והפלוגה את היותי חובב גברים.

מאותו הרגע עברתי להיות החייל הנחות במחלקה אשר סובל מהשפלות והתעללויות פיזיות מצידם.

מיותר לציין מה ההרגשה.

במיוחד מהעובדה שלא היה לי לאן לברוח כי אותם אנשים היו אתי בחדר. אותם אנשים אשר הדביקו אותי לשמיכה לאחר שניסיתי להתחבא כילד קטן מפניהם.

לא הייתה לי תמיכת מפקדים.

אני זוכר כשפניתי למ"פ שלי וכל מה שהוא עשה זה להגיד שאין מה לעשות.

שם נשברתי.

שם נשבעתי שאני הולך לשנות. לא עוד.

אז יצאתי לקורס קצינים, וזה היה אחד הדברים שהובילו אותי קדימה. החשיבה על החייל הפשוט אשר אף גורם לא דואג לו.

יש לי חייל הומו. סיפרתי זאת כשנכנסתי לתפקיד לפני 4 חודשים לערך. הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתי. במיוחד לאור העובדה שהוא עובר בערך את אותו הדבר.

השבוע הודיעו לנו כי לא ניתן להוציא אותו מהיחידה. הערעור על הבקשה נדחה.

לא ידעתי איך לספר לו.

לא יכולתי לעמוד מולו ולהגיד לו שאני מצטער, אבל נכשלתי.

גורמי הת"ש ניסו לעודד אותי, ניסו להסביר.

"זה גורם מלמעלה שהחליט, אתה כתבת מכתב, המ"מ שלו, המג"ד, אתה עשית הכל"

ובכל זאת זה נשלל.

כי "צריך לנסות שוב להסתדר".

לא. אי אפשר. אני יודע שלא. אני יודע ממקור ראשון.

זה מייסר אותי. זה שבר והרס אותי.

אני לא מוכן לקבל לא. גם אם זה אומר שאני אצטרך לנסוע ולהרביץ לרמ"ד כזה או אחר.

לא יקום ולא יהיה, ממש לא. בנוגע לנושא זה אני לא מקבל לא.

אין דבר כזה לא.

אני לא מוכן לקחת תחת אחריותי חייל אשר יכול לקום בוקר אחד וליטול את חייו כי המערכת דפוקה. כי הוא חי בחברה אשר לא מקבלת, בורה מטופשת שלא מתבגרת.

ושוב אמרו לי,

אני עשיתי הכול. אפילו הוא אמר לי.

אז מה.

אז מה שניסיתי. אני עדין נכשלתי.

חייל שלי עובר מסכת התעללויות כמו שאני עברתי, ואני לא מצליח לעשות שום דבר בשביל לעצור זאת.

עובדה זו, המערכת הזו, שלא מבחינה ולא אכפתית היא העובדה שאני מרוקן תוכן.

אין יותר עקרונות.

אין יותר ערכים.

אין יותר דבר.

כל מה שהוביל אותי בחיים,

כל מה שדחף אותי לאורך הקורס קצינים ולאורך חיי כקצין הושמדו.

אני מסתכל על הדרגות ומתבייש.

כועס, זועם, מתוסכל,

המראה מנופץ.

ואני לבד.

אני צריך לשתות הערב למוות.

חיוכים, הבהובים, קולות מהללים, צבעים משתנים, אורות חולפים, נשימות, התנשפויות,

וכוס נוספת.

"תריץ אותן", וקריצה לברמן.

להסתובב, להסתחרר, להשתכר, לאבד את המציאות.

לסקור, לצפות, להסתכל, להנות.

לנוע, לרקוע, לענטז, לפנטז.

וכוס נוספת.

לא להרגיש את הדם הזורם בעורקיי, לא לשים לב לאלכוהול המתפרק בתאי גופי,

לא להקשיב לדופק,

לא לשמוע את פעימות הלב,

כמעט ולא לשים לב כי אוזניי בוערות מכאב המוזיקה באוזניי.

לרקד, לקפץ, לעלות על הבר, להתלות על הנברשת ולנוע כמריונטה אשר מבטיהם הרעבים של הבנים חובטות בי.

לזנק לרחבה, להיות במרכז ולהקפיא את הזמן.

לצלם, לתזכר, להזכיר לזכור.

וכוס נוספת.

לשכוח מהלפני, לשכוח ממה שהביא אותי, לשכוח מעצמי, לשכוח לנשום.

לנוע כתגובה לרעשים, לתנודות, לאורות.

לנוע ולא לנח.

לברוח.

ובסיום הערב, כשאין יותר מידי כסף בארנק, אין יותר מידי כוחות לתזוזה, כואבות כבר הרגליים וכאב הראש הוא זה ששולט,

לצאת אל הקור ולנסוע לדירה רעועה.

להתעורר במבוכה, לאסוף את הדברים בניסיון לא להעיר אף אדם ולברוח מהר.

השמש רק זורחת ואני כבר בחוץ מקווה שלא שכחתי כלום,

למרות ששכחתי איך למה ומתי הגעתי לאותה המיטה.

שבוע חדש מתחיל ואני יכול לשכוח מאותו מקום טוהרה, מקום הבריחה שלי.

מתיישב במשרד וחש את הקור חודר לעצמותיי.

לשים מוזיקה ולהתפלא כל פעם מחדש כשחיילים נכנסים אלי בשוק ותוהים לפשר המוזיקה, כי אני לא נראה כזה. דאבסטפ? אני.

באותם הרגעים אני גם תוהה לעצמי.

איך ומה קרה שהביא אותי לאן שאני נמצא.

כמובן שזה אני, אבל לא כיוונתי לשם. אני חושב. ואולי כן?

פתאום בדיקות איידס ומתחים נכנסו לחיי.

זה לא אני.

אבל אני לא אני כבר המון זמן.

הצלצול של המירס שלי עד לא מזמן היה she wolf של סיה.

לא כי הוא בשיתוף עם דייויד,

בגלל המילים המצלצלות "I'm falling to pieces"

מעולם לא הייתי סתום כל כך, מעולם לא הייתי חסר אחריות כל כך, מעולם לא הייתי טיפש כל כך, מעולם לא הייתי מעורער כל כך, מעולם לא.

מעולם לא הייתי אבוד כל כך.

מעולם לא הייתי תקוע כל כך.

מעולם לא היה מצב שלא יכולתי לנתח דברים.

עכשיו אני לא מנתח, אני רק מגיב.

ואני גרוע בזה.

מרגיש כמריונטה שהחיים חובטים בי למוות.

אה, אגב הזדקנתי בשנה.

איכשהו זה משפיע על הכל.