מחר.

מחר שוב עורי יצרב בשמש.

מחר שוב אתהה לעצמי מה יותר טוב, להפשיל שרוולים מהחום או להשאירם בשביל לא להשתזף.

מחר שוב אהיה עסוק. יותר מתמיד.

מחר שוב לא יהיה לי זמן לחשוב יותר מדי, להתעמק יותר מדי, בעצמי.

מחר שוב אלבש ירוק.

מחר שוב אשא נשק.

מחר שוב אהיה חייל.

מחר שוב אהיה קצין.

מחר שוב הזמן יעמוד מלכת כשכל העולם ימשיך במרוצתו.

אני רוצה שמחר יגיע.

זו מחלה, חופש. זה דבר מוכן. לאנשים שלא רגילים אליו, שלא חוו אותו זמן רבים.

להרבה אנשים בהרבה מסגרות זה קורה, זה קרה וזה יקרה.

אני מבניהם. אני לא רגיל שיש לי יותר משלושה ימים להספיק את כל מה שאני רוצה לפני שאני צריך לחזור למסגרת.

הפעם, בפעם הראשונה מאז גיוסי, הייתי בהדממה שלא כללה אותי במעגלי האבטחה.

קיבלתי לעצמי חופשה (כפויה, אך בכל זאת חופשה) של 10 יממות.

הפעם האחרונה שאני הייתי בחופשה שעלתה על יומיים וחצי הייתה לפני 8 חודשים.

לכן טבעי לחלוטין, שעם על ההתפתחויות האחרונות בחיי, אני לא אמצא את עצמי.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי וכמובן שאני רואה את החופשה הזו בתור כישלון חרוץ מאחר ולא מימשתי אפילו ממחצית הדברים שרציתי להספיק.

וזה קרה בשל האנשים שרציתי לעשות את זה אתם.

לא מזמן קיבלתי הזמנה לקבוצה בפייסבוק. "גם אני שוקל לעזוב את החבר שיצא לקצונה". בדיחה, אפשר להגיד שקצת זדונית אבל ללא כל צל של ספק,

היא בהחלט מצביעה על מצבי העגום.

עכשיו, יותר מתמיד, כשאני נמצא בבית, שמתי לב שכלל החברים שלי המשיכו הלאה. בלעדיי. הם עדיין זוכרים אותי במהומהם אבל זה רק זיכרון קלוש.

אני כבר לא המנהיג. אני כבר לא המרכז של העניינים. אני זה לא אותו אחד שמתאמים אתו הכל.

עם זאת, אני מניח שהדבר שהכי בלט בחיסרונו במהלך החופשה הזו היא מערכת יחסים.

אני מתגעגע לרעיון שלה. לקסם. לנשיקות, לחיבוקים, למגע, לחום.

וכשבשישי ישבו מסביבי רק זוגות גאים, מאושרים, מכורבלים בתוך עצמם, חשתי זאת בעוצמה צורבת.

ושוב, העבר על וצף והתגעגעתי אליו.

אל הקשר שלנו.

כי אני אוהב אותו. אבל אני צריך לתת לו מרחב כי אני לא יכול לספק לו את מה שהוא רוצה וצריך.

נפרדנו.

אני כבר משתוקק לחזור לשם. למדבר.

שם, הכל נשכח ונדחק למעמקי מוחי. שם אין לי זמן לחשוב על עצמי.

שם אני הופך לכלי בידי המערכת.

הוא רואה אותי, צופה בי, קורא אותי כמו שמעולם לא קראו.

כל תנועה, כל מחווה,

כל הרגשה וכל מחשבה.

הוא יודע.

הוא שם לב. הוא יודע איך להגיב.

הוא לא שופט ולא כועס, לא מעל פני השטח בכל אופן.

הוא אוהב אותי ומכבד,

הוא מוקיר ומעריך.

הוא רוצה אותי לידו אף על פי שאני העדפתי שלא.

ולא בגללו אלא בגלל כל השאר.

אם כבר, אז הוא זה שהופך את הכל לנסבל.

כל פעם מחדש אני מתפלא על ההבנה שלו. על ההפנמה ועל הביטוי שלי בדבריו.

איכשהו, כשהדברים יוצאים מפיו הם טהורים, מוחלטים ומבטאים אותי בצורה האולטימטיבית ביותר.

זה היה מרתיע אותי, אם הוא היה הופך לאויב שלי. כי הוא לא שווה לי ערך.

הוא חזק יותר.

אני ירא מפניו. באותה המידה שאני מתפלא על כך שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח, זה גם מפחיד.

אני משקשק מפחד.

לעיתים, ישנם דברים שאני לא רוצה לפתוח, והוא, הוא בכל זאת רואה.

אני מודה לסנטה כל פעם מחדש שהוא, אותו יציר חזק הפך למגני.

הוא יכול לעשות דברים שאני לא יכול לעשות. ואפילו, אין לי כל צורך (אף על פי שאני לא בטוח שישנה לי היכולת)  לתמרן אותו לצרכי. כל מה שאני צריך לעשות, וזה הדבר הכי פשוט בעולם, זה לדבר אתו.

הוא פועל לטובתי יותר מאשר אי פעם שיערתי, ולעיתים הוא עושה זאת גם מאחורי גבי.

אני אוהב אותו כי הוא אדם טוב.

אני אוהב אותו כי הוא מצחיק אותי.

אני אוהב אותו כי הוא קשור לדבר שמסיח את דעתי,

אותו דבר עצום, שהפך לעצם מחנק בגרון של חיי.

אל נא תטעו ותחשבו שאני מאוהב בו. אני סך הכל שמח שיש לי אותו שם,

בצבא.

כי שם אני כל הזמן. ושם אני משתקע.

לשם אני בורח. זהו מעין התירוץ של חיי.

אני שמח בצבא. אני מאושר שם.

אני מאוהב בתפקיד שלי.

אני קורן.

וזה האנשים. וזה אותו אחד.

והוא לא המפקד שלי. אבל הייתי מת שיהיה.

ובעניין חיי,

 little piece of heaven turns too dark

אני מרגיש שחזרתי אחורה בזמן.

שוב,

כמו לפני שהתחלתי לצאת אתו,

אני צריך להתחבא ולהסתתר בביתי.

לעבוד על עצמי עד אשר אהיה ראוי לצאת מהבית,

ועם מישהו אחר.

למרות שאני לא רוצה. אני רוצה שקט.

מעצמי. מהראש שלי.

אבל זה לא יהיה.

כי כבר שכחתי עד כמה אני שרוט ודפוק.

שכחתי והתייחסתי אל עצמי כאל מובן מאליו. לכל הפגמים, וכמה הם רבים...

אני צריך להזדחל בחזרה למערה עד אשר אהיה שוב פרפר שיכול לצאת להתעופף בחוץ.