הוא לא עשה שום דבר רע.

להפך.

הוא עשה הכל על מנת שזה לא ימות. הוא השתנה.

הוא קיבל ביקורת, הסיק מסקנות, הוציא תוכניות לפועל וביצע אותן.

אני.

אני הוא הפגם.

אני זה שחיפש אחרי משהו שחסר. אותו משהו שנתן לי הרגשה רעה, אותה הרגשה שלא נתנה לי מנוח.

אותה אחת שאמרה לי עמוק בלב שזה צריך להיות אחרת. שאני זקוק למשהו שונה.

ולא הבנתי אותה.

לא הבנתי את עצמי.

ואני, אני ניסיתי להיות אתו כל כך מושלם שלא הצלחתי להעלות על דעתי שזה אני.

אבל זה כן.

אני השתנתי ולא שמתי לב.

אני האשמתי אותו בכך שרע לי בלי לחשוב בכלל מה באמת המקור לכל הרגשות הללו.

אז זה הזמן. והתקופה. ואני.

כי עכשיו,

אחרי שנתיים וכמעט שלושה חודשים אני זקוק, רוצה וצריך משהו אחר. שונה.

הרצונות והציפיות שלי מבן זוגי גדלו בלי שאף אחד מאתנו שם לב.

שום דבר לא השתנה יותר מדי במערכת היחסים שלנו. היא, כשלעצמה, נשארה כמו שהיא.

אבל זה כבר לא מתאים לי. עד כמה שרע לי לומר זאת.

כי אני כבר לא יכול למלא את עצמי באושר ואני לא יכול להיות היצור הכי עליז בעולם. מנת האהבה הקבועה שקיבלתי כבר לא ממלאת את הצלחת.

אני לא בטוח שהוא מבין.

אני לא בטוח שאני מבין.

אבל פגעתי בו, בטיפשותי המעושה ל'לא לפגוע בו'.

ויצאתי הכי קלישאי שיש. "זה לא אתה, זה אני".

ובדרך הכי נוראה שיש.

ואני לא רוצה.

אני לא רוצה שהוא ירגיש רע. אני לא רוצה שהוא יאשים את עצמו. אני לא רוצה שהוא יקמול.

וזו חשיבה כל כך... נאיבית.

כי זה יקרה. ברור שזה יקרה.

כי אני חתיכת אגואיסט לא מתחשב שאין בו שום רצון לעשות טוב לאחרים.

טוב, לא. לא נכון.

אני פשוט...

כן אגואיסט. אני כן חושב על עצמי. אני רוצה רוצה למלא את עצמי מחדש.

אני כן רוצה מערכת יחסים שממלאת אותי, כמו שהייתה לי.

המגבלות שהיו בזאת פשוט... הכריעו אותי.

זה לא הוא.

זה אני.

אני והמצב.

או רק אני. אני ותפישת עולמי. החדשה מתברר.

אני חושב עלי. אני לא יכול להיות אתו רק כי הוא חשוב לי ואני לא רוצה לפגוע בו. זה לא יהיה פייר כלפיו.

ובכל זאת,

רצחתי אותו.

החודש הזה לא טוב בשבילי.

הוא מלא בתקלות.

הוא מלא בנת"בים (נקודות תורפה ביטחוניות) בכל תחום בחיי.

"מה שיכול להשתבש, ישתבש".

זה המוטו כנראה.

לא ראיתי את בוייפרנד כמעט חודש ואת השבת הזו הוא סוגר. אני לא אראה אותו חודש.

וזה היה יכול להיות נסבל אך לא כאשר לא ראיתי אותו לפני הגיוס שלו בגלל שהאצילו את סמכויותיי בנוגע לתרגיל מסוים.

התרגיל חיסל לי סופ"ש. הסופ"ש הכי צפוף, עמוס וחיוני שהיה לי בחצי השנה האחרונה,

ולא נכחתי באף אירוע בו. הפסדתי כל כך הרבה. פעם ראשונה שהשפלתי את ראשי בגלל התפקיד שלי.

נקודת האור היחידה שלי החודש, היא העובדה המרתקת שבכלל השתתפותי בתרגיל פגשתי את הרה.

בחירת האלים עם העיניים המהפנטות אשר אפילו כאשר היא כעוסה וזועמת היא גורמת לסובבים אותה לחייך.

נהרס לי הפלאפון, התחדשתי בחדש.

נהרס לי המירס, תיקנו לי אותו.

אני מאבד את הזמן.

הכול רץ. הכול המוס. תמיד יש לי דברים לעשות.

תמיד אני רוצה לכתוב אבל לא מוצא את הזמן. תמיד יש לי מה לכתוב.

זמן זמן זמן.

אני צריך למצוא כזה.

במיוחד בשביל לנשום.

טובע בעצמי.

יותר מדי רגשות?

סכרים שנפרצו ומציפים אותי.

מעין מלחמת אזרחים קטנה כזו,

של הלב כנגד הלב.

או שזה המח נגד הלב?

אשליות הנראות כרגשות?

רגשות שהייתי מעדיף לא להרגיש אלא רק לדמיין אותן במוחי?

אני במרכז משחק מוחות קטלני עם עצמי.

מעין ניסוי חשיבה,

ניסיון לשבור את הרגשות שמתחפשות למחשבות רציונאליות.

או שזה להפך?

עוד כמה מטרים מתחת לפני הים.

בסופו של דבר הלחץ יגרום לקריסת גופי.

נזכרתי הרגע בזמן שקראתי את "סופו של מיסטר Y".

עמ' 135 רווי ברצפי ספרות 0 ו-1. בסיס בינארי.

אני זוכר שכשצפיתי בעמ' זה הבנתי שקרוב לוודאי שרוב הקוראים צופים בו לשנייה וממשיכים בקריאת הספר.

אני לעומת זאת בחנתי את הטורים ווידאתי שאכן הספרות נמצאות במקום הנכון.

וכן,

זה היה נכון.

הרגשתי טוב.

אני חובב לוגיקה מושבע.