אני שונא את עצמי.

על כך שהתרגלתי לבדידות הזו.

על כך שאני נותן לבדידות הזו לחדור ללבי.

על כך שאני לא נלחם מספיק חזק עליו, כי תמיד אפשר עוד.

על כך שאני מוותר. שאני נותן לו ללכת.

 שאני מסכים לא להיפגש עמו אף על פי שכבר שבועיים לא ראיתי אותו וזה הופך להיות השבוע השלישי.

אני שונא את עצמי.

על כך שאני לא תומך בו לפי ראות עיניו.

על כך שאני נכנס לדיכאון שמזין את עצמו.

על כך שאני אוכל ומשמין.

אני שונא את עצמי כי אני כבר לא מושך. אפילו מוחי הפך לכהה בימים אלו ואיני מסוגל לסובב ראשים.

אני שונא את עצמי כי זה לא נכון. כי את ראשו שלו אני לא מצליח לסובב. את של אחרים אני מצליח.

ואני מנסה רק על מנת לבדוק האם אכן זה פשוט הסטטוס בנינו או שזה כלל העולם כלפי.

אני שונא את עצמי כי הגעתי למצב הזה.

אני שונא את עצמי כי ככל שהזמן עובר ואני לא רואה אותו, לא חש ממנו אהבה, לא חש עניין,

אני נשאב לצבא. משתקע בו ומטביע את יגוני בו.

אני שונא את עצמי כי אני אוהב אותו והאהבה שלנו לא מספקת.

היא לא חזקה מספיק.

היא לא עוצרת את הזמן, היא לא מכפילה את עצמנו על מנת שנוכל להיות בשני מקומות בו זמנית.

היא אפילו לא מספיק חזקה בשביל להוסיף כמה שעות ביממה או לכל הפחות ליצור שדות קליטה במקום שכוח האל אשר אני נמצא בו.

אהבה מקסימה מרהיבה מלבבת.

לא מסוגלת לעזור בכאב. לא מסוגלת לגרש את הגעגוע, לא עוזרת בלילות ללא שינה מדאגה לעצם קיומה.

אני אוהב אותו. אני מאוהב בו. אני מעריץ אותו.

אני מתגעגע, אני כושל.

פעם האהבה הזו הספיקה.

שוב אלי.

השבוע העברתי אימון ראשון במסגרת התפקיד החדש שלי, חניכת מילואים.

חנכתי תרגיל גדודי עם קצין נוסף שהייתי אמור לצפות בו.

אימון זה נערך בבסיס אימון פיקוד צפון, לא בסיס האם שלי. נדרשתי להתייצב בחמש אחר הצהרים בראשון.

כה משונה נשמע לי הדבר שהייתי צריך לברר בשנית, ואכן, רק בחמש אחר הצהרים הייתי צריך להגיע אליו.

בסיס זה נמצא שעה מהבית שלי מה שנתן לי את האפשרות לצאת ולא לדאוג לשעות השינה שלי. ואכן, ניצלתי זאת בחוכמה והלכתי לעצרת. עם אחותי וידידה.

בסיום העצרת, כפואטיקה לסוף, סיפרתי לה עלי. היא הייתה בשוק מהעובדה שיש לי חבר שנה ותשעה חודשים.

כשנפגשתי עם חברי הסגל שלי, הודיע לי הקצין שעליו הייתי אמור לצפות שהוא יוצא לאפטר. ללילה. הוא המשיך ואמר לי שאני אעביר את השיעורים החיליים למחלקה.

לבי צנח. לא הייתי מוכן. לא מנטאלית ולא פיזית, כל החומרים שלי הושארו בבסיס ואני הגעתי רק עם מחברת לכתוב הכול.

הוא השאיר לי את דבריו ונסע. התחלתי את השיעורים בביטחון מדומה שאט אט צבר תנופה והפך לממשי. ידעתי את החומר בצורה מרהיבה והעברתי אותו בצורה ברורה. כלל חיילי המחלקה, כולל הקצין שאותו אני אמור לחנוך אישית, הבינו והפנימו. חשתי גאווה.

כשיצאתי מהשיעור הייתי אחד היצורים הכי מאושרים בעולם וידעתי שאני הולך להינות מהתפקיד הזה.

ביום השלישי, לפני שיצאנו לתרגל את המחלקות בשטח, עלינו למטבח בשביל לקחת מזון לעצמנו. שיהיה. כי אין דבר כזה יותר מדי.

אחד הקצינים מהסגל התקשר לאחר, שהיה בסופה אתי. אותו קצין שאל היכן אפשר להשיג קרח והקצין שלידי, ענה לו. בחוכמה רבה, "שם!", כשהוא מצביע.

חשבתי על להסביר לו שבטלפון רק שומעים ולא רואים, אבל החלטתי שכך זה מבדר יותר.

בערב, מאחר וסיימנו את האימון מוקדם, שוחררנו לביתנו. הגעתי ב2200 אבל הייתי כל כך עייף שמעבר להיות קצת על המחשב לא עשיתי כלום.

הוחלט למחרת להגיע ב0900 לבסיס, כפי שהמפקד קבע.

אני וקצין נוסף הגענו באוטובוס ב0800 והיינו בשוק מכך. לאחר מכן התברר שכל הסגל, למעט המפקד, הגיע עד 0830 כשכולם היו בטוחים שהם מגיעים ראשונים וכל השאר יאחרו.

מה שכן, מישהו אחר איחר בשעה. המפקד. איזו דוגמא אישית מלבבת.

לאחר שהמפקד הגיע יצאנו לתרגיל הגדודי המשולב. שטח ההיערכות שהוחלט עליו נקבע במגרש חנייה של מעיין או נביעה, מה שגרם לתנועת מכוניות אזרחיות שוטפת ושיטוט מבקרים ותיירים.

לאחר זמן מה הגיע אוטובוס מלא בתיירות. הקצין שהעברתי אתו את החניכה לקח אותי, הצמיד אותי אליו והשקיף אל עבר הבחורות כשהוא מצביע על משהו מעליהן.

"תהנהן ותעשה את עצמך כאילו אני מלמד אותך משהו חשוב".

מבצעי משהו.

בסיום התרגיל ביום חמישי בצהרים, לאחר שלא ישנתי כמעט 36 שעות, יצאנו הביתה כשאני לקחתי את עצמי ישירות לחתונתה של דודניתי, במדים. וכל זאת על מנת שאני לא אאחר.

על מנת למנוע מעצמי את הנוכחות במדים מלאים הצלחתי לשכנע את בן דודי המשרת ברמת הגולן גם להגיע במדים וכך שנינו בלטנו כמו שתי בתולות חסודות בים של זקנים חרמנים.

לפתע שמתי לב שהמוזיקה אינה משנה ג'אנר. ניגשתי לכלה ושאלתי אותה למה כל המוזיקה מזרחית.

"דאם דאם יקירי. נכון שאתה אוהב לאכול כאילו אתה איש אצולה ונימוסי השולחן שלך זה מפה ועד הילד הטוב שמסתובב בירושלים, אבל אתה אינך אשכנזי שלם. להזכירך, אתה נמצא כרגע בצד התימני של המשפחה".

לא הספקתי להגיב מאחר ובדיוק בסיום דבריה נכנסה לרחבה רקדנית בטן שנתנה את השואו של החיים שלה. מצד אחד חשתי הקלה שכן כל עיני האורחים ירדו ממני ועברו לאותה בהמה מלבבת,

אבל מהצד האחר חשתי חלחלה בלצפות בקימוריה מטלטלים באין משגיח לכל עבר בתלבושת מינימלית לחלוטין.

אותה רקדנית מרהיבה הכניסה כיסא לרחבה והניחה את הבעל הטרי עליו כשהיא, כמובן, מלהטת עליו.

עניתי ביובש לדודניתי הכלה הטרייה, "זה לא אמור להיות לפני שהוא הופך לבעלך?"

היא חייכה אלי ולאחר שנייה הצטרפה לריקודי הרקדנית.

כשמאסתי בהצגה זו יצאתי עם בן דודי לעשן. הוא אקטיבי ואני פאסיבי. חילוקי תפקידים מצחיקים. כשנחנקתי ראיתי את הדור הקטין של המשפחה אשר בא להתייעץ עמי בענייני הצבא.

אמר לי צעיר אחד שאמרו לו שהוא לא ילך לקרבי אף על פי הפרופיל הגבוהה שלו. שאלתי למבחנים הפסיכוטכניים שעוברים בצו הראשון והוא ענה לי שיכול להיות שהוא זילזל בהם. בחנתי אותו ועניתי, "טוב, אתה תמיד יכול לבקש להגיע לגולני. כמו שאני רואה, אתה הסטיגמה המהלכת שלהם".

ואכן, הוא כזה.

בהמשך הערב ניגש לשולחני לברך אותי על דרגות הקצונה דודו של אבי. חייכתי כלפיו והייתי מנומס. לא הייתי עוקצני ולא תקפתי אותו.

למרות שאותו אני לא מסוגל להבין. למרות שאף על פי שהוא לא מודע לכך, הוא סולד ממני. הוא שונא אותי. הוא רואה בי אויב ותועבה.

אמי סיפרה לי באפטר שהיה לי בשלישי.

הייתה לו בת. יש לו בת.

לסבית.

הוא הדיח אותה מהמשפחה. הוא אסר על המשפחה ליצור אתה קשר. הוא קיים עליה מנהגי אבלות וכמעט והתגרש מאשתו כשגילה שהיא שומרת עם בתה על קשר.

כזה עיוורון אדוק בדת.

לגרש את שארי בשרך מביתך ולהרוג אותה רק כי היא לסבית.

אני חש זעם ובושה כלפיו בו זמנית.

עמדתי שם עם הווסט עלי והרגשתי מוזר.

בעטתי באבן וסידרתי את הנשק עלי.

נכנסתי למטווח ואחרי כולם. סריקת נפלים והעמדת מטרות. לפי הספר.

נתתי תדריך לכולם ושוב הרגשתי שמשהו מציק לי.

חילקתי אותם לקבוצות, מקצים.

הקבוצה הראשונה נשארה במטווח כשהשאר יצאו החוצה. העברתי להם תדריך בטיחות ותדריך ספציפי למקצה שהם הולכים לעבור כעת. לאחר מכן הם בדקו את מספר הכדורים במחסנית ונעמדו מול המטרות. חילקתי והבהרתי לכל אחד מהי מטרתו שלו.

זזתי לאחור וצעקתי את רצף הפקודות להכנסת המחסניות ולדריכת הנשקים,

כניסה למצב ירי.

קפאתי.

לאחר זמן מה אחד החיילים פנה אלי, "המ"מ? מה עם פקודת 'אש'?"

לא יכולתי לתת אחת כזו.

התגובה האחרונה בפוסט האחרון שלי פנתה אלי בשאלה, תהיה,

האם שמעתי על הפיגוע בתל אביב.

פירשתי אותה ככעס כלפי, כאילו אני מבין היחידים שלא כתבו על כך כלום. כאילו הדבר אינו נוגע לי או שאיני מוצא בו דבר מה חשוב.

זעמתי על התגובה הזו.

יותר על עצמי מאשר על הכותב האנונימי שלה.

איך אני יכול לשבת ולכתוב, לנסות ולבטא מה תחושותיי והרגשותיי מפגיעה זו בנו?

ואני מתכוון בנו מאחר ואנו קהילה. כל אחד הרגיש איך הלב צונח לו כששמע על כך. בין אם הוא קשור לקהילה ובין אם לאו.

גם ליבי צנח כששמעתי. אף על פי שאני לא קשור לקהילה. לא "מעורבב".

גם אני ניסיתי להדחיק ולא להתמודד, כי איך אפשר?

איך אפשר לקלוט שיש מישהו שבעולם הזה שרוצח אנשים רק בשל שנאה טהורה.

זה תמיד נראה לי כל כך רחוק. לא קרוב. כלל לא.

וכשזה פגיעה בילדים זה הרסני. ההרגשה הזו, של לנסות ולהבין מה עובר בראשו, מה מידת השנאה הזו כלפינו, יכולה להרוס את מחשבתו של אדם בריא ברוחו.

אני לקחתי את זה יותר קשה ממה שחשבתי.

אבל לא הבחנתי בכך.

לא היה לי מושג עד כמה עמוק זה הגיע לתודעתי עד אשר עמדתי שם במטווח נבוך מכך שאיני יכול להעביר אותו מאחר וכל מה שחולף בראשי זה צרחות ילדים.

אף אחד לא יודע מה עובר עלי. במיוחד לא בבסיס.

אפילו החבר שלי אינו מודע לכך. קשה לי להשלים עם זה. קשה לי להתמודד. אני לא יודע מה לעשות.

ניסיתי לדבר על זה עם החבר הכי טוב שלי שגם הוא לא מתפקד הכי טוב שבעולם אבל זה לא אותו הדבר כשזה בטלפון כששנינו לא יכולים להיפתח לגמרי כי שנינו נמצאים בסביבה צבאית, ועוד בבסיס חדש.

עוד לא הייתה לי ההזדמנות לעמוד מול הנושא הזה. כשאתם בצבא די קל לברוח מהמציאות אם היא אינה מוצאת חן בעיניכם.

לא.

כרגע אני חלול עם מבט נבוב שלא יודע איך לאכול את זה.