חמישי היה אחד הימים היותר מעניינים ומלאים בחיי, בזמן האחרון.

ללא כל צל של ספק, הוא היה אחד הימים הארוכים בשנה האחרונה.

בהשוואה אליו, שבוע המלחמה שעברתי בהשלמה, ובעצם ההשלמה כולה, היא כאין וכאפס.

בסיום הפוסט הקודם סגרתי את החלון בהרגשה רעה. נוראה. כזו שמשחיתה נפשות.

ואכן, התוצאות היו שהחלטתי להשחית את עצמי. בחרתי בראשי בדרך קיצונית, מסוכנת אבל כה קוסמת ומלהיבה שבטוח הייתי מצליח בה.

לא הצלחתי אפילו להתחיל ליישמה וכבר גיליתי את מה שכבר ידעתי.

חמישי...

יום קסום.

התחיל בביקור חסר תכלית בבסיס הישן, כשמטרת ביקורי לא הייתה קיימת בשל כשל מערכתי.

המשיך בארוחת צהרים מרהיבה מלווה בשיחה מלבבת אף יותר עם אחד מחברי הטובים והמשיך בהתייבשות אינסופית בעזריאלי. אף על פי שזה נתן לי זמן לקרוא את ספרי האהוב.

משם נסעתי לבויפרנד.

הפעם הפגישה הייתה שונה. אינה מחורצת בתהומות ענק ואף משונה לחלוטין לפי ראות עיני. חשתי כחייזר בעולם אחר.

שמחתי.

ההרגשה התמקמה והפנמתי אותה.

חום. בית.

זה היה שונה ולא צפוי לאור פגישתנו האחרונה. אם זיכרוני היה בוגד בי הייתי יכול להישבע שישנו פער של חודש בין שתי הפגישות ולא יומיים.

הפגישה ההיא, זו ששרפה וצרבה, הייתה גחמה. של כל אחד מאתנו. מעין פריקת סכרים לא מבוקרת.

היסודות קיימים. המבנים גם. הכל קיים וחי, נושם. רקום בעור וגידים.

סך הכל, זה מלא אבק.

מובן לחלוטין. גם החדר שלי מלא אבק בשל אי הימצאותי בבית.

תודה לסנטה. זה כלל לא הרוס.

לאחר הבילוי המרנין אצל בויפנרד נסעתי לב"ש, לאחת החברות הכי טובות שלי.

יצאנו למסעדה.

היה שם משהו. סיום פואטי, אירוני, להחלטותיי..

לעיתים קרובות מדי אני שוכח מי אני, מה אני.

אני שוכח שמוחי חרף. אני שנון וחד ואני יודע להשתמש במשחקי מילים כשם שסייף יודע לדקור בחרבו.

אני שוכח גם שאני איני כעור כמו שאני חושב שאני. שאני אפילו נראה טוב. שלא לדבר על הזמנים בהם אני על מדי א'.

אני שוכח כמה אנשים סחפתי אחרי. אני שוכח כמה אנשים רצו בקרבתי בשל מעלות אלו שבי.

אני שוכח שאני מושך.

אני שוכח עד כמה חזקה משיכתי כשאני מסתמך על שנינותי, מוחי.

כה קל לי לשכוח. כה קל לי ליפול למרה.

כה קל לי להרגיש רע, לא מושך.

אני צריך רק ניצוץ חיובי אחד וכבר עיניהם של האחרים דולקות אחרי. בנים ובנות כאחד.

וזו התוצאה של חמישי.

לקום בבוקר ולהרגיש שאני לא שווה כשבסיום היום אני יותר ממולח מגדולי הפלרטטנים בהיסטוריה האנושית.

ביטחון, זהו שם המשחק. בייחוד כשאני לא עשיתי משהו אקטיבי על מנת להפוך את הקוטביות שלי.

החלטתי,

ללמוד, להתאמן ולהיות אלוף במשחקי פיתוי. לפתות אותו.

לא הערכתי נכון.

הנתונים עמדו מולי. ניתחתי, חקרתי והסקתי מסקנות. בטיפשותי הילדותית בחרתי שלהתעלם מן התוצאות הניצבות מולי יהיה הדבר הנכון לעשות.

כילד קטן ומאוהב לא רציתי להאמין, סובבתי את ראשי לצד השני והמשכתי הלאה כאילו הדבר אינו קיים.

ובכן, זה קיים.

הזמן עשה את שלו. התקופה.

7 חודשים שהבחור כמעט ולא רואה אותי, כשאני לא יכול להיות זמין, שאין לנו את כל הזמן שבעולם לדבר על הכל,

מרחיק. פוגע.

מערכת היחסים שלי מנופצת.

בעיקר בגלל שאני תקוע.

הייתי תקוע.

באותה בועה שהזמן לא זז בה.

הבועה של הצבא, של קורס הקצינים.

כששבתי מן העולם הזה וחזרתי אל האזרחות, פעמיים בחודש לערך,

תמיד התייחסתי לכך כאילו לפני שנייה הייתי שם. לא ייחסתי השפעות לזמן שחלף, למרות שזה היה שבועות.

חייתי ביקום מקביל שהזמן בו אינו זז ואלו הוא, בחיר לבי, רץ בעולם משלו. עולם שרוב הזמן לא נכחתי בו בגלל המגבלות.

לא הייתי אתו בסיום תקופה חשובה של חייו ובפתיחת תקופה אחרת, חדשה.

לאחר אתמול, אני מרגיש שאנו מנותקים יותר ממה ששיערתי בחלומותיי הגרועים ביותר.

הוא יותר מלא מרוצה ממני.

אנו כבר לא רואים את הכול באותה הזוית, לכל אחד יש השקפה שונה על הכול והצרה היא שאנו לא משתפים אחד את השני ובכך רק זורעים בלבנו הרס וחורבן על היחסים שלנו. כל אחד מתחפר במחשבותיו וחושב שהאחר טועה, שאינו פועל כשורה.

זה מעציב אותי. אין דרך אחרת לתאר את ההרגשה הזו.

יגון עמוק שמשפיע עלי.

אני לא מתכוון לוותר על זה, אני לא אתן לזה לגווע.

אני יודע שזה כמעט כמו להתחיל מחדש. לאחות את כל הקרעים.

הבעיה שאין לו זמן אלי.

אין לו זמן בשבילנו.

אין לי את הזמן לנסות ולאחות.

ההזדמנות נוטפת לי מבין הידיים.

בקרוב, אם לא אטפל בכך, זה יהפוך לשגרה.

אפורה ודיכאונית שסופה מוות לאהבה.

הו, ישמרני סנטה,

איך קרה שממחשבות וכוונות כל כך טהורות של קורס הקצינים ניצתו תוצאות כה הרסניות?

סדומאי, אנוכי. נפש אסורה המהלכת על פני פלנטה זו.

חיתוך מצב.

* 4 שבועות לקבלת דרגת הסגן- משנה.

* בעיות גב שלא נפתרות.

* חשש לכיב כיבה.

* חור מתחת לברך שמאל.

* הפצת שמועות בבסיס עלי. שאת זה אני עוד מסוגל לקבל כי אני זה שעשה שטות ובחר להיות פתוח וכנה עם הפלוגה בנוגע לזהות המינית שלי. זה בסדר כל עוד זה קשור אלי. אני מקבל את העובדה שאני נשרף בשל כך.

אך זה ממש לא בסדר כאשר מפיצים שמועות ואומרים שאני אמרתי אותן. כשזה פוגע באנשים אחרים. כשזה פוגע באנשים חשובים לי. כשזה פוגע במ"מ של ההכנה. כשזה מנתק את הקשר בנינו.

כשאני מבין שאני לא יכול לדבר עם אנשים בפלוגה כי זה המצב שאני מגיע אליו.

* בדידות בשל אי ההבנה של חברי, ושלי, למצב הנתון. קורס הקצינים. רבים האנשים שאינם מספיק בוגרים בשביל להבין את ההשלכות של הכול. שזה לא שאני לא רוצה להיות אתם בקשר אלא זה שכמעט  ובלתי מתאפשר לי. אין לי זמן להתקשר אליהם. אני חוזר פעמציים בחודש הביתה לשישבת ואין עלי פלאפון במהלך השבוע.

יהיו האנשים אשר יגידו לי שבשל זאת אינם שווים הם לי, אך זה לא מותיר אותי עם חברים אלא משאיר אותי לבד. כשאני זקוק להם.

* ההורים שלי חזרו לסורם. אני לא מסוגל להיות בבית. אני כמה לחזור לצבא ולא לצאת ממנו. אני לא מתכוון לחזור בעוד שבועיים הביתה. אני אמצא לי איפה ללון ואם לא אז אני אעדיף להישאר בבסיס.

בנוגע לטקס סיום קורס הקצינים, אין לי שום רצון שהם יכבדו אותי בנכחותם.

* אני לא בטוח עד כמה אני רלוונטי יותר בחייו. הוא סיים פרק. אני אוהב אותו. הוא אותי. אני חושב שהוא מאושר. אני מרגיש שהוא מאושר כשאנו יחד. השאלה היא, כמובן, אם זה רלוונטי. אם אני לא צריך לשחרר אותו כדי שהוא יגדל ויתפתח. אני לא רוצה.

חשבתי בזמן האחרון יותר מדי על להתאבד.

שקלתי זאת יותר מדי פעמים. יותר מפעם אחת.

אני לא בתקופה טובה.

קשה לי מנטאלית. אולי יותר משאר האנשים שנמצאים אתי בקורס כי יש את הפרמטרים שקיימים בחיים שלי ולא בשלהם.

אני יודע שאני יכול להחזיק מעמד יופי.

אני לא יודע אם אני רוצה.

המוות יאה לי.