חמישי שעבר יצאה הפלוגה שלי להגנת ישובים בחטיבה מרחבית בנימין, הנמצאת באזור יהודה ושומרון ומוכוונת על העיר רמאללה רבתי.

הוצבתי עם עוד 3 מצוערי הפלוגה בגבעה קטנטנה חמודה כזו כמו של פיסטוק.

טוב, אולי קצת הגזמתי. היינו ביישוב הכי גבוהה באזור. 770 מ' מעל פני הים. יישוב דתי. מקום חמים. אנשים חביבים.

הוקסמתי.

הנוף היה מרהיב. אף על פי שהשמירות הן אך ורק בפטרול שחוזר על עצמו במשך 4 שעות ואין שום צל, לא שקעתי בדיכאון.

אהבתי את קול צחוק הילדים הנישא באוויר. היישוב צעיר יחסית, הוא מלא בטף שרוב היום משתולל בגן הילדים הנמצא במרכז היישוב, ובשעות אחר הצהרים הצחוק מתפזר על פני שאר היישוב.

המילים: "הנה חייל!" המלווה בצחוק של פעוט כמעט ושווה ערך לדרישת שלומי מפי הוריי הילדים.

המקום ירוק, חי, פורה. כמעט ומוקף כפרים ערביים כשממזרח לו מתפרסת ומתרחבת רמאללה.

בהתחלה, כשמתאם אבטחת היישוב עם הצבא אמר לנו לפרוק את הנשק לכיוון מזרח, חשבתי שאיכשהו זה מתקשר לדת אך לאחר חישוב מהיר של שנייה הבנתי שירושלים אינה מזרחית לנו.

כשזזתי קצת וראיתי את פאתי העיר רמאללה הבנתי.

בצד המערבי של אותו יישוב אשר ברכת "ברוך ה'" מעתרת את ברכת הבאים אליו רואים עד הים.

בהתחלה כשעשו לנו סיור הקשבתי בחצי אוזן והחלטתי לא להאמין, עד אשר אני ניצבתי שם בשמירה הראשונה שלי ונשמתי נעתקה. ראיתי את אשקלון, אשדוד, ת"א, חדרה.

הלילות, היו מרתקים. בכל פעם שראיתי אור אינו מובן המרחף מעל לת"א הייתי סקרן להבין מהו ולאחר מחשבה, קצת ארוכה האמת, הבנתי. מטוסים נוחתים. טסים בקו האופק, מעל הים, ומשווים מראה של אור הנע ונד מעלה ומטה.

אני לעולם לא אשכח את הלילה שאני ואחד הצוערים ירדנו משמירה והלכנו לפרוק את הנשק. פרקתי והסתכלתי עליו.

אני: "אתה מודע לכך שכשאתה פורק את הנשק כשהמחסנית שלך עדיין בבית הבליעה זה בעצם נקרא 'טעינה'. נכון?"

בשישי התחלתי להקיא. התחילו כאבי בטן. הם התגברו והתלוו אליהם דקירות שעם הזמן החלו לעלות מעלה עד מתח לסרעפת. כאבים אשר הקרינו את עצמם אל החזה שלי וגרמו לי להשתנק כשאני לא מסוגל לנשום או לתפקד, אלא רק להתקפל בכאבים.

אתמול התעוררתי בצרחות. הרגשתי כאילו מישהו דוקר אותי.

אחד הצוערים נבהל וישר עלה בקשר מול פלוגת המילואים הנמצאת בתחתית ההר. לאחר 10 ד' שני חובשים הגיעו אלי ובדקו אותי. הם פינו אותי אליהם מטה, למוצב.

לאחר חצי שעה הגיע רופא. בדק וחקר. הפנה אותי לבית חולים. חשש לכיב כיבה.

התפלאתי מהיעילות, מהזריזות. זה לא הצבא שאני מכיר.

בשל זאת, ראיתי איך פועלים המפקדים שלי. כשהודעתי למפקד שלי שצריך לפנות אותי הוא אמר לי לחכות והוא יפנה אותי.

רק כעבור 4 וחצי שעות רכב עם מפקד קורס הקצינים, הסגן ומפקד נוסף הגיע. הם לקחו אותי וסביבות 2 בלילה הגענו לצריפין, אסף הרופא. מפקד הקורס שאל אותי אם אני מעדיף לישון וללכת בבוקר לבית החולים ועניתי בחיוב.

לא הצלחתי לישון ממש מהכאבים אבל זה נתן לי מנוחה, כשאני מודע לכך שלמחרת אחרי בית החולים אני חוזר לשמירות.

בבוקר פיניתי את עצמי לבית החולים. לקחתי מדי א' מחבר שלי כי שלי נשארו ביישוב הצופה על רמאללה.

הייתי כמחצית היום בבית החולים. עברתי סדרת בדיקות שרק שללו דברים אך לא גילו מה יש לי.

מה שהרגיז אותי במיוחד הייתה העובדה שכשהעירוי שהחדירו לי נגמר, אף אחד לא "סגר את הברז" והרי בטבע אין דבר כזה וקום כאשר אפשר למלואו, ולכן הדם שלי התחיל להישאב אל שקית העירוי.

לא מחזה מרנין במיוחד, ספציפית לעובדה שאני המטופוב (מפחד מדם).

כשיצאתי מבית החולים וחזרתי לבסיס חשתי לא טוב.

לא בשל העובדה שלא מצאו מה יש לי והכאבים פסקו, אלא בשל העובדה שלא שמתי לב שהרופא נתן לי שני ימי ג', מנוחה בבית. אם הייתי שם לב לזה הייתי רב אתו. לא היה לי ספק שאני חוזר להגן על הישוב החביב שמצאתי לי.

כשביקשתי מסגן מפקד הקורס ללכת לרופא היחידה לבטל את ימי החופש הוא הסתכל עלי במבט עקום ואמר לי ללכת לאחסן את הנשק ולצאת הביתה.

יש נקודה טובה אחת בכל הסיפור הזה- אולי אני ארזה קצת.

מוזר לי עכשיו.

המצב רוח שלי אינו מוגדר. אני לא מצליח להגדיר אותו.

מצב שונה לחלוטין מתחילת השבוע ובעצם עד היום. .

אני כבר לא מוצא את עצמי נמצא פה. אני כן חושב על לכתוב, אני כן צריך להוציא, במיוחד בתקופה האחרונה שעובר עלי כל כך הרבה וחסרים לי מקומות לרוקן את עצמי,

אבל אין לי זמן, וכשיש זמן אני בוחר לנצל אותו בדרך אחרת.

אני מניח שהמוטיב הכי מרכזי בקורס הקצינים זו העובדה שאין זמן. למרות שכעת בהשלמה,

כל מה שאני שומע זה שאני לא אמור לחשוב שיתנו לי זמן. שאף פעם לא יהיה. זה אינו חדש. מה שחדש זו העובדה שלא משנה להם שלא נישן כל הלילה.

אני לא מנותק מהמציאות. אני יודע שכשאני אהיה בתפקיד, כשתהיה לי מחלקה, אני גם לא אוכל לצפות לשינה מרובה ומנוחה מרהיבה. אני לא משלה את עצמי, אני יודע שיתכן ובכלל המצב יהיה קשה יותר. ההתמודדות והדילמות. התפקוד בתור קצין, בתור מפקד מחלקה אינו קל. המתח לא ירד, הדריכות לא תעלם, אין לקוות לחופשה.

לפעמים אני שואל את עצמי אם הכול שווה את זה. ברגעים הקשים, בהם אני באמת נמדד, שאלה זו עולה. כי לכולנו קשה רק שאני לא בטוח באיזו רמה זה לשאר.

אני מניח שלכולם החברים נעלמים. לאו דווקא מבחירה אלא בשל העובדה המרתקת שבמשך חצי שנה אנחנו יוצאים הביתה רק פעמיים בחודש, במקרה הטוב. ובמהלך הימים עצמם אנחנו לא מסתובבים עם טלפונים. אנחנו לא אמורים. אין באמת זמן לדבר עם אנשים. אין באמת זמן לנהל תקשורת סדירה עם העולם החיצוני.

חצי שנה שאני מנותק לחלוטין ממה שהולך במדינה, בחברה, במשפחה.

אני חי בבועה.

בועה שעולה מעלה ומותירה אותי לבד, בודד. כמפקד.

הדילמות, הלחצים, הבעיות והקשיים של חיי הפרטיים מפריעים לי. אני לא יכול להרשות לעצמי להתמודד אתם כי אין לי זמן. כי בכל מקרה בפן המקצועי שלי, בפן הצבאי של חיי, יש בעיות אחרות.

אני לא יכול להתמודד עם  הכול. אני מניח את חיי בצד ומתרכז בצבא.

וגם בו יש בעיות וקשיים.

החיים שלי מתנקזים לכדי מלחציים מנטאליים שמוחצים אותי למוות.

אני לא מרשה לעצמי להימחץ.

בדיעבד, כשחשבתי על זה השבוע, הגעתי למסקנה המרהיבה שהאישיות שלי השתנתה לחלוטין.

אני אופטימי. מובהק. רואה ירוק, אור, חייכן, סאנשיין.

כי אני לא יכול אחרת. כי אם אני לא אבחר לחייך ולא להתעלם, אני לא אהיה.

אני יכול להגיד שקשה לי, אבל אני יכול להתמודד עם זה. אני יכול להתמודד עם הכול.

אני יכול להגיד שאני לא בנוי לכך, אבל זה מטופש במיוחד שאני בקורס שבונה אותי. ובכלליות, אני תמיד אבנה וכעת אני רק מחכה לעוד דברים בונים על מנת לפתח את עצמי. לצמוח ולגדול.

אני יכול להגיד שאני בדיכאון אבל זה לא זה.

זה השהייה של האופטימיות שלי. מעייפות? אולי. מנטאלית? אני מניח. כי אני כבר רגיל. אני רגיל לישון 4 שעות בלילה.

אני מסתכל קדימה. אני מפסיק לחשוב כחייל. אני חושב כקצין.

כקצין אני לא יכול להרשות לעצמי להיות שפוף. אני לא יכול להיות עייף. אני לא יכול להיות הדבר הכי נחמד שבעולם ואני לא יכול להיות דיכאון מהלך.

אני לא יכול להיות כל כך הרבה דברים.

אני צריך להיות מעין דמות ערטילאית שמישהו פעם ניסה לתאר. דמות חיה ונושמת.

לא.

לא חיה. קיימת. מתפקדת. פוקדת.

לאבד המון בשביל לא לקבל כלום. בחירה. בחירה שלי.

נכונה בכלל?

הוא בדיכאון. קצרה ידי מלהושיע.

אני אוהב אותו. אני לא יכול לריב אתו. אני לא יכול לכעוס עליו.

כשאני פוגש בו, כשאני מסתכל עליו, אני נמס. אני מאוהב בו עמוקות.

אני לא יכול לתת לו תחושת ביטחון, למרות שאני בצבא. למרות שאני עוד שנייה קצין. בגלל שזה לא אישי, זה לכלל המדינה. אני לא יכול לתת לו את תחושת הימצאותי, כי אנחנו נפגשים רק פעמיים בחודש.

אני לא זמין לו. אני רחוק ממנו. כל כך. עוברים עליו דברים ואני נמצא הרחק.

אני כבר לא בקיא בכל מה שקורה אתו. אני בבועה שלי. אני תקוע בזמן. אצלי אין זמן- תחושת הזמן החולף נעלמה.

הוא שם. בעולם האמיתי. חי, נושם, חווה, משתנה. נפגע.

בלעדיו אני לא בטוח שאני אשרוד. הוא חוט הקישור שלי לעולם. הוא הסלע האיתן שלי. זה שאני חושב עליו כשקשה לי, זה שממנו אני שואב את כוחי.

אני לא בטח שכך זה גם לגביו.

סוריאליזם:

הייתי היום במצעד. לא להרבה זמן,

אבל בשביל מספיק זמן לפגוש שם את הדודים שלי.

שאלו אותי מה אני עושה שם. אמרתי שאני מחפש את החברים שלי.

כעת, בכל פעם שניפגש הם יסתכלו עלי במבט מוזר, מזווית שונה.

אני גם בטוח שדוד שלי ידבר עם אבא שלי. אני לא רוצה את זה. אני לא צריך עוד תסבוכת בחיי.

בחור אחד בגן מאיר רצה להביא לי "רב- קן". הסברתי לו שאני לא צריך כי יש לי חוגר. הוא אמר לי שזה לכול החיים,

החזרתי לו ואמרתי שיש לי עוד דרך ארוכה בצבא כי אני עוד שנייה קצין.

הוא נכנס לשוק.

"מה יש קצינים הומואים?!"

צחקתי,

עד שהבנתי שהוא רציני.

אז אני נכנסתי לשוק.

שבועיים נוספים עברו על כוחותינו במהלך קורס הקצינים שלהם.

בדגש על כוח-מיוחד-עד-מאוד, "דאם דאם פורס אוף פילוסופי".

השבוע הראשון היה גדוש בלימודים, לימודים, הקפצות, לימודים ואימוני ירי.

בחולות. של ים. שזה מגעיל כי אני שונא את הים.

באחת ההפסקות ראיתי ידידה שלי יושבת כשהקנה של הנשק שלה טובל בחול. הערתי לה על כך והיא הרימה אותו, ניערה, ניקתה, וכהמשך ישיר לשלל פעולות אלו,

החזירה אותו ישירות לתוך החול כי כך היה לה  נח.

לקראת סוף השבוע, חג שבועות מלבב וחלבי, הורידו לנו פקודת מבצע. תרגיל "מלחמה".

מ-ר-ה-י-ב.

היינו צריכים לשבת כל החג וללמוד לאותו תרגיל לחימה חמדמד שאותו נבצע לכל אורך השבוע שיבוא.

כמובן שאני בתור צוער אחראי שמודע לעובדה שבאותו שבוע אני אשמש גם כסמ"פ, דאגתי לישון ולא לבצע יותר מדי פעילויות שיביאו אותי למצב שאני בקיא לגמרי בכל נגזרות הפקודה והמשמעויות שלה.

מה שכן, דאגתי לצאת פעמיים במהלך החג למשפחה שלי ולסעוד את לבי אתם.

בשישי בערב כל הפלוגה התרכזה במועדון וראינו סרט פעולה שאת שמו אני לא זוכר.

מה שמטריד אותי היא העובדה שהרעיון שאני קצין הוטמעה בי וזה מתחיל להנביט פירות. למשל, הייתה סצנה בסרט שממש הפריעה לי.

דאם דאם: "אבל הוא רץ עם תריס (חלק בנשק) פתוח!"

פלוגה: o.O

וכמובן חרדת הנטישה כשאני יוצא הביתה ללא הנשק, ומבטי הנאצה שאני תוקע בנשק שמאחסן לי את אותו. וכמו עכשיו, כשאני יושב מול מחשב. אני לא צריך להקליד סיסמאות!

בראשון יצא הקורס שלי לאבטח את התחנה המרכזית של ת"א. משימה לא חדשה לנו מאחר ועשינו זאת גם כשהיינו בהכנה לבה"ד 1.

כחלק מבדיקת הכשירות שם מבצעים הקפצה. כשהקפיצו אותנו ורצנו עם דילוגים ואטרף של צריחות והסתערות,

רבים היו הטירונים שבהו בנו בגבות מורמות ושאלו לפשר הדבר.

"חימוש. משעמם לנו."

כששבנו לבסיס היו לנו תחקירים על התרגיל ולאחר מכן המשך עבודה עליו. צוער אחד ניגש אלי ואמר משהו על "קושקוש".

עניתי לו ובסוף הוספתי, "כמובן שכל מה שאמרתי עכשיו מיוחס ישירות לעובדה שמה שרצית בעצם לדעת זה על אושקוש."

אני אוהב שצוערים מכירים מונחים ושמות צבאיים על דיוקם.

במהלך אותו היום אחד המפק"צים ניסה להסביר על רכיב מסוים: "שטנגה זה כמו מחבר כזה..."

ברור. כי עכשיו ה-כל יותר ברור -.-

התרגיל נפתח בהקפצה מלבבת ב4 בבוקר לריח רימון עשן. נ-ה-ד-ר. זה בדיוק מה שאני צריך. אחרי שהלכתי לישון ב2 בלילה כי היו לי דברם לעשות בתור סמ"פ הפלוגה, להתעורר אחרי שעתיים מחנק.

אבל נהנתי. כל כך. קולות ירי, צעקות, צרחות, עליה על כלים, זריקת אבנים, אפודים, קסדה ונשק. נוהל אדמה בוערת.

בתחילת התרגיל לא קיבלתי אף תפקיד משתתף ולכן רק ייעצתי לחברי. התגלתי כמח חריף שיכול לתת מענה, הנחתי אבל שזה בשל העובדה שזה לא אני כרגע שנמצא תחת הלחץ של להיות הקצין המתרגל.

באחד הסטים, אחד הצוערים שסיים את קריאת התקלות מדף הסט, התחיל לקרוא אותו מחדש. כמו גאון הדור.

באמצע התרגיל הייתה לנו הפסקה.

שזה נשמע נח ומלבב לאור העובדה שלא ישנו, ירדנו מאפודים והסתובבנו עם קסדה על הראש הזמן כשאסור לנו ללכת.

אבל זה היה רק בשביל שנוכל לתפוס את עמדותינו בתרגיל הארצי של הכשירות ובעצם שימשנו בתור פלוגת הקפצה, פינוי. קפצנו על מנת לפנות את הקורס הכי שמן בבה"ד באלונקות.

התרגיל היה ארוך. הוא נמשך שלושה ימים כשבסט האחרון אני השתתפתי בתור קצין.

בהתחלה לא הצלחתי לשתף פעולה עם הקצין המתרגל השני, מאחר והוא פשוט לא הסכים לכך. אחרי שעה שלא הצלחתי לתפעל אתו דברים הגעתי למסקנה שזו גם ההתנסות שלי וכדאי מאוד שאני אתחיל לעשות דברים.

עליתי בקשר מול הבחור ואמרתי זאת: "משנה צעיר, כאן מנעול. תחזיר את הסרט שאתה נמצא בו לבלוק באסטר."

התרגיל הסתיים בהצלחה.

נו, כמובן. אני הייתי המבצע האחרון.

לקראת סוף השבוע, משמע בסוף התרגיל, הקמב"ץ המתרגל שלנו אמר שהוא הכין לנו פקלון פעילות חבלנית עוינת. מה שאוטומטית גרם לי פלוט: "כן, כאילו באירוע פח"ע אני גם אפתח אותו."

והשבוע תם. כשאני יוצא מהבסיס ב7 בערב.

כעת אני אצל ארס. חמוד הוא.

ואני מתגעגע לבויפרנד. לא כי אני לא רואה אותו. אני רואה. סוג של. בגלל הקורס. אני לא רואה אותו מספיק. ואני אוהב אותו. כל כך.

וכל חוסר תגובה שלו אלי גורמת לי להרגיש רע.

ויש לי בית ריק שבוע הבא, ואני גם יוצא. טוב, סוג של בית ריק. האחיות שלי גם יהיו. אבל לא משנה.

הוא לא יבוא.

אוף.

אני רוצה להשתכר.

איזה מזל שאני לא שותה, אני לא אצטרך להשקיע יותר מדי.

אבל אני לא רוצה לסגור את הפוסט כשאני בדיכאון.

השבוע הערתי לאחת הצוערת שאין לה כוננות.

"אוי, נפל לי שוב כדור". איך אנשים מפילים את עצמם.