כאנשים רבים גם אני לעיתים חוטא ורואה דרך ארוכה כאילו היא אינה ברת סיום.

במיוחד כשאני נמצא בחצייה, כשקשה לי ואני לא מסוגל אפילו לתאר לעצמי את סופה.

אך כמותם, גם אני מרגיש אצילות נפשית כשאני ניצב כשנייה לפני סיום הדרך. כשאני יודע בוודאות שאת אותה דרך, זוועתית ככל שהייתה, אני מסיים.

כעת אני ניצב בפני מצב זה.

עוד כשבוע.

שבוע ואני מקבל את סיכת המ"מ שלי, אני מסיים את פרק היסוד שלי בקורס הקצינים. אני יוצא מבה"ד 1. עוזב אותו בתקווה שלעולם לא לחזור לאותו מקום ארור שכל כך סבלתי בו.

ולא מבחינת הקורס אלא, כמעט כמו תמיד, בגלל האנשים. ולא כלל האנשים אלא מספר ספציפי בצוות שלי. קומץ מסוים שהלך אחרי בחור מסוים שהייתה לו משיכה מסוימת למין מסוים והוא התחיל לפני זמן לא רב עם דאמדאם מסוים.

ואותו דאמדאם מסוים לא היה מוכן לרדת לפסים אישיים, ולא היה מוכן לאיים על אותו בחור באאוטינג כי זה בכלל לא יעלה על הדעת.

ולפיכך אותו בחור מסוים שהוביל קומץ מסוים הוציא תסכול מסוים על היותו בארון עמוק, מסוים, על דאמדאם מסוים וגרם לו יותר מדי פעמים לשאול את עצמו אם כל הסבל הזה שווה את הכל.

בזמן זה, אני לא רוצה לנבור בעבר שכלל אינו עבר אלא רק שבוע שעבר, אני רוצה להמשיך הלאה. לסיים את הפרק הזה בחיים שלי בחיוך, בקצת הרגשה טובה ולא כמו שניסו אותם אנשים, לרמוס אותי.

ולמרות זאת, אני חייב לציין שהיו גם נקודות אור. כמו הבנות שבצוות שלי. שאוהבות אותי ומעריכות אותי עד אין קץ, במיוחד בגלל מי שאני. כי שם, באמצע קורס אינטנסיבי שאינך רשאי להביע כל אות שבירה או ריסוק עצמי, ואתה רחוק מכל דבר המוכר לך שנותן לך אהבה, אתה חייב למצוא איזושהי תמיכה, והיא הייתה בהן. בנות מקסימות שאני אשמור אתן על קשר.

מלבד זאת, ישנו בויפרנד. שהוא לא תמיד הבין אבל תמיד תמך. גם כשהיה קשה, והיה, כי אני לא הייתי יציב. כי החיסרון בכל דבר תומך ולחוש תחת תקיפה מתמדת בלי יכולת התגוננות ובלי מקום שקט, שלא לדבר על החדר שלי, ערערו אותי.

דבר נוסף שאני חייב לציין זאת העובדה שישנם אנשים, שכלל אינם מכירים אותי ובכל זאת חשים מחויבות לתמוך בי.

כך, גיליתי אתמול. היה לי צוער זמני של זמן אשר בו יכולתי לעשות מה שאני רוצה, לכן פתחתי את המייל של הבלוג. היה לי שם מכתב, שנשלח לפני ימים מספר. באותו מייל אמר לי בחור מרהיב אחד שאני חייב להחזיק מעמד. לסיים. כי זה הסוף. ולמרות שקשה ורע לי אני צריך לנשום עמוק ולדהור קדימה.

זו דחיפה. זאת תמיכה שלא ציפיתי שתגיע מהכיוון הזה כלל, והיא בכל זאת הופיעה. מעין קריאת תיגר על הרוע שהיה לי בקורס.

אותו מייל, מכתב, קריאה, מילא אותי. חיזק. יותר ממה שאותו אדם יוכל אי פעם לחשוב.

אז תודה.

אמרו לי בצוות, יותר נכון ניסו למקד את תשומת לבי, בנושא מסוים הזרוע בתוכי ומפריע להם.

ניגשו אלי וטענו שאני מדבר בשפה גבוהה מדי.

אני.

נו באמת, אני?

אמרו לי שאני מדבר בשפה הרבה יותר גבוהה מאשר הכתיבה שלי, כשאני חשבתי אחרת.

הם הביאו לי דוגמאות.

מתברר שאני אומר יותר מדי "יחד עם זאת", משתמש ב"גושפנקא" וישמרני סנטה אוצר המילים שלי כולל גם "מאידך גיסא".

לא ידעתי שעל מנת שאני אהיה קצין טוב יותר אני צריך להוריד את איכות השפה שלי,

שאני כלל לא רואה אותה גבוהה.

נ.ב

אני מצטער שהפוסטים האחרונים שלי לא מצחיקים. כשתקופה כזו עוברת עלי, כשאני חש צורך לבטא יותר את הצד הרציני של חיי בבלוג ולא את הפן ההומוריסטי בו, אני דוחף את עצמי להתנצל.

בשל זאת, אני מצטער.

אני אמור לישון עכשיו. עוד פחות מ4 שעות אני צריך לקום ולנסוע, חזרה לשם, לצבא. לקורס הקצינים. לצוות שלי. לאותה חבורת בנים, לחדר.

למקום שנותן לי את ההרגשה הכי רעה בחודשיים האחרונים.

יותר מן הבית, שזה חידוש מרענן.

אני כל כך מודה לסנטה שיש לי בצוות גם בנות, שאוהבות אותי, שתומכות בי, כי אני באמת זקוק לתמיכה הזו.

מזמן לא הרגשתי את הבדידות הזו כמו שאני מרגיש עכשיו.

מזמן לא הרגשתי את האכזבה הזו מהאנשים ממני, כמו שאני מרגיש עכשיו.

מזמן לא שמתי לב לחוסר העניין של האנשים החשובים לי, בי.

מזמן לא שמתי לב שאני מאבד כל כך הרבה אנשים בשל חוסר הבנתם למצבי.

ישבתי השבוע וכתבתי מכתב לבויפרנד בזמן שיעור מ"פ. לא כי השיעור לא היה חשוב, לא כי הוא לא עניין אותי, לא כי לא תפסו אותי.

כי הייתי צריך. כל אני בסבל. יותר מן הרגיל, ואני... אני איש למוד סבל. גדלתי לתוך סבל והתקיימתי בסבל כל כך הרבה זמן אבל בזמן האחרון נראה וכאילו אפסו כוחותיי ואני מפסיד לו.

הכוחות הפועלים עלי מתגברים כשמאידך גיסא הכוחות הטובים פוחתים או משנים את צביונם ומפנים את עורפם כלפי.

אני עייף, מותש. מנטלית כמעט ונשברתי.

רק לעיתים רחוקות אני מוצא איזו פיסת דשא ירוקה בכל המסע הזה, פיסה שנותנת לי קצת אור וממלאת אותי בכוחות להמשיך הלאה, למרות שתמיד זה לזמן מועט.

אנשים לא מבינים, לא רוצים, לא מנסים. מכיוונים שלא חשבתי שזה יכול להגיע.

וכול השאר נראים כאילו לא אכפת להם, כאילו להם לא קשה, כאילו זה רק אני.

והחשיבות של הקצונה בעיני...

אני לא יכול אפילו לשבת ולתאר את זה. ניסיתי במכתב לבויפרנד. המכתב הראשון שאני כותב לו בכתב ללא טיוטות וכשזה לא קשור למאורע שמח.

להיות קצין, למרות שכבר הסטטוס שלו בעיני החברה ירד בשנים האחרונות,

להיות בבית הספר לקצינים,

לאור מה שעבר עלי, לכל אורך חיי, זה... זה דבר כמעט ובלתי נתפש.

כי זה אני. זאת הילדות שלו. כי זה המקום שממנו באתי.

כי זה להיות ילד מוכה שרבים מלילות ילדותו הסתובב ברחובות ללא מקום לישון בו. זה להיות אותו ילד שעבר כל כך הרבה התעללויות פיזיות ונפשיות שהוא כבר הפסיק לספור.

אותו ילד שעד החטיבה היה בתוך שככה זה בכל הבתים והכול תיקני אצלו בבית.

אותו ילד שההורים שלי נתנו לו אינספור פעמים את התחושה שהיה עדיף שהיה מת, ואפילו אמרו לו מספר פעמים ללכת ולבצע זאת.

אותו ילד שעכשיו הולך להיות קצין.

למרות מה שעבר ואולי בגלל מה שעבר.

אותו אחד שכמעט ולא יכול יותר כי הוא לא מוצא אף מקום מפלט לרוקן את הכל. כי הכל מותנה בזמן. אפילו עם בויפרנד אני מרגיש שאני רק הורס כי אני אף פעם לא אומר את הדבר הנכון בזמן הנכון.

נזק מהלך, מגפה שחורה שרק פוגמת והורסת.

ומותשת.

אני כל כך רוצה השבתה.

אני לא אשקר אם אני אגיד שבזמן האחרון עלו לי מחשבות על המוות. על הטוהר והרוגע שבו. במיוחד עם אותם אנשים שגורמים לי להרגיש כל כך רע. עם אותם אנשים שגורמים לי על לפרוש בכלל מהקורס, למרות כל מה שהוא מייצג בעיני כי אני פשוט מתחיל להרגיש כחלל של רעל שרק מחכה להתמוססות הקרומים המפרידים.

מתישהו,

האם אי פעם,

זה יסתיים?

תהיה לי מנוחה?

אני ארגיש נינוח?

לישון....

כל כך זקוק למנוחה.

אתו.

לישון אתו.

וזה לא יקרה.

אני אפילו לא קרוב לסיום.

יש עוד השלמה.

ואז היקלטות ביחידה.

ותפקוד...

והוכחה עצמית....

ולא.

לא מנוחה.

לא עכשיו.

לא לעולם.

ישמרני סנטה שמישהו יעשה את הדבר הארור הזה במקומי,

שדים צמאי דם, הפסיקו לנגוס בבשרי.

שבוע זה, השבוע האחרון שלי בהכנה, היה אחד השבועות הכי טעונים שהיו לי אי פעם.

בראשון הגעתי כהרגלי לבסיס והתחלתי לתפקד כרגיל. להתרוצץ בין אנשים ולוודא שכל אחד ואחד יודע את החומר שהולכים להיבחן עליו, מגדר תפקידי כקה"ד (קצין הדרכה).

לקראת הצהרים החילו שוב וועדות. וועדות הדחה. סבב שני.

בהלם טוטאלי קיבלתי את ההודעה שגם אני צריך לחכות בתור לוועדה שלי.

על מה בדיוק? אין לי אף נכשל. לא בבר- אור (מבחני "כושר" אך לאמתו של דבר מבחני נחישות) לא בחומר המקצועי, ובטח שלא בחומר החינוכי- מורשתי. הרי אני הוא הקה"ד.

כשעמדתי מחוץ למשרד המ"פ יחד עם שאר הנכשלים הרגשתי לא בנח. והם, הם בכלל לא הבינו מה לעזאזל אני עושה שם.

הגיע תורי ויצאתי. ביותר שוק ממה שהייתי.

ידידה שלי שעמדה בחוץ וחיכתה לתורה הסתכלה עלי. חיוור בעל עיניים גדולות. אדם שעוד לא קלט מה הרגע עבר עליו.

היא: "דאם דאם, מה קרה? שמענו את הצרחות של המ"פ עד לפה".

אני: "אני... אני עולה לוועדת הדחה אצל מפקד ביה"ס. ההמלצה החד- משמעית של המ"פ היא הדחה".

היא: "מה?! אבל איך?! על מה?!"

ואלו בדיוק השאלות שהדהדו בראשי.

כשישבתי שם, החיוך שלי דעך בשנייה וכל הדם שבראשי חזר ללב, במהירות מרהיבה עם כל מה שאמרו לי. המפקדת, המ"מ ולבסוף המ"פ. נתנו לי את ההרגשה הכי נוראה בעולם. מזועזע ומצומרר לא הבנתי מה הם רוצים ממני.

הם חיפשו סיבה להדיח אותי. בהתחלה זו הייתה הבריאות שלי, שבשבועיים האחרונים לא הייתה במיטבה מאחר והייתי חולה והקראתי 4 פעמים ביום. אבל הבראתי. המ"מ אמר שהפסדתי הרבה תכנים. כשהוא מתכוון אך ורק לניווטים. ניסיתי להסביר לו, כמו שהוא כבר יודע, שאם כבר, זה החומר שאני הכי טוב. יש לי ניסיון של 7 שנים ואני יודע לקרוא מפה ושטח בצורה מרהיבה. לא מתרברבת. אני פשוט יודע זאת כי זה נכון. אני אפילו לא אגזים אם אני אגיד שאני יודע לנווט יותר טוב מאותו מ"מ, שבלחץ יש לו ניסיון של שנתיים. של "פעם ב..." ולא כמוני מתוקף היותי מדריך.

המ"פ אמר שלא הראתי מספיק נחישות, בשבוע הניווטים בשטח שהייתי בו. כי לא השתתפתי בו. במיוחד לא כשיצאתי לניווטים והתעלפתי. וכשנשארתי בשטח אחרי שהרופא הביא לי ג'. וכשקפצתי עם כולם בהקפצה והמ"מ אמר לי לשבת בצד. ולא הראתי מוטיבציה ללמוד. כשהסתננתי לאוטובוס לניווטי הלילה והמפקדת שלי הייתה צריכה להוריד אותי ממנו בכח.

לאחר כל הצעקות שחטפתי מכל אחד מהם, כשאני בשוק כי מעולם לא ציפיתי לזה, הם סיכמו את הנושא בכך שאני לא מספיק בשל בשביל בה"ד 1. כאן חל מפנה. בנושא זה הסכמתי אתם.

אני לא אדם מצטיין ולא פרפקציוניסט אך כשידוע לי שאני יכול להוציא את המיטב שבי בנושא מסוים, אני עושה את הכול ולא עוצר לרגע. אמרתי, שאני חושב שהם צודקים. שאני מאמין שהם צודקים. כי הרגשתי את זה בעצמי. ולא בכלל השטויות שהם אמרו לי אלא בשל העובדה שאני לא הבאתי את המיטב שלי. לא מימשתי אפילו חצי הפוטנציאל שלי בהכנה הזו בגלל שחליתי.

המ"פ עצר אותי וצרח עלי. לא התאמתי את עצמי לתוכניות שלו. הוא האדים וצווח על כך שאנחנו מכירים כבר חצי שנה ותמיד נלחמתי, תמיד היה לי את הברק בעיניים, ועכשיו אני מוותר לעצמי.

לא נכון. הוא מכיר אותי. הוא יודע שאני ביקורתי. במיוחד כלפי עצמי. אני מהאנשים שיכולים למלא בשנייה רשימה של מליון תכונות שיש לשנות בהם ולהיתקע ברשימה של התכונות הטובות.

בטעם רע ובקולות שכול הבסיס שמע הועפתי מהמשרד שלו לוועדה עליונה יותר.

למחרת, בוועדה, לא רק הסגל האישי השתתף. החדר הכיל 6 אנשים שכל אחד בתורו קטל אותי אחד אחרי השני. עם עוד דיבור ועוד הבהרה המוקד שלי רק הלך וגדל והנה הגיע תורו של מפקד ביה"ס שהוא בוודאי ידליק את האש.

כששאלו לתגובתי, הגבתי באותה הדרך שהגבתי אצל המ"פ. ושוב, הרסתי לו את התוכניות.

אמרתי שאני מודע לעצמי. אני עולה הרבה יותר מהר מהסגל על הפגמים שלי. אני מודע לפגמים שלי והפגם הכי גדול שלי, שבגללו אני נמצא כאן, זה הפחד קהל שלי. ודווקא בגלל זה ביקשתי לקבל את תפקיד הקה"ד. כי יש לו יותר זמן קהל. וכן היה שיפור, לא מקצה לקצה אבל שיפור. עם זאת אין להשוות אותי לאנשים אחרים כי כל אדם ואדם מתמודד עם הפחדים שלו בדרך אישית לו, זה אינדיווידואלי לחלוטין. מה גם שרק ניסיון וזמן יפתרו את הבעיה הזו. שוב ושוב לעלות מול אנשים. טיפול קוגניטיבי.

בנוגע לשאלה מה קורה אתי עכשיו, אני יכול לענות בכנות שאני כן יכול לסיים את ההכנה. אני כן יכול לסיים את בה"ד 1 ואני כן יכול לסיים את ההשלמה החיילית. יחד עם זאת, זה יהיה אך ורק במצב של "טוב". כי כרגע אני במצב טוב, ולא כמו שמציגים כאן. אבל אני לא אדם שמסתפק בטוב. אולי אני לא הכי בשל בעולם, לפי דעת הסגל, אבל בשבילי זה משהו אחר. אני לא רוצה לסיים את המסלול שלי ולהיות קצין כשאני יודע שיצאתי אל הדרך שאני לא במצב של מצוין. שאני מצטיין. ואני לא מדבר על מצטיין של תעודות אלא אני מדבר על מצטיין בפני עצמי. לדעת שהגעתי למלוא היכולת שלי ושמימשתי את מלוא הפוטנציאל שיש בי.

הוועדה הסתיימה בכך שמפקד ביה"ס אמר לי, כמו כולם בעצמם, שאני בוגר ושאני מודע לעצמי. בשל זאת, הוא מקבל אותי להכנה הבאה.

יצאתי משם מחיוך ושמח.

בערב, לאחר ארוחת הערב, במקרה עברתי ליד משרד המ"פ. המ"מ שלי היה שם.

מ"מ: "הו, יופי. דאם דאם חכה פה רגע".

לאחר מספר דקות הוא יצא ואמר לי להיכנס למשרד המ"פ.

המפקדת שלי הייתה שם וגם מ"מ נוסף. עוד וועדה. עוד צרחות, בעיקר מפיו של המ"פ. הוא שאל אותי איך אני מרגיש עכשיו, ועניתי לו בכנות שאני מרוצה. הוא שאל אותי מה יקרה אם הוא יבוא עכשיו ויגיד לי שנותר לי שבוע לשנות הכל, האם משהו ישתנה. עניתי שלאו דווקא. וזו האמת. הוא שאל אותי איך הייתי מרגיש, עניתי שרע.

הוא חתם את העניין ב"בהצלחה" והדיח אותי מההכנה הבאה. זו שעוד לא יצאתי אליה.

אחד החברים שלי בדיוק שמר אז הלכתי לדבר אתו קצת. להפיג לו את שעמום השמירה ולפרוק קצת אחרי כל הוועדות האלו שגרמו לי להרגיש כיצור הכי לא שווה בבה"ד. הוא הוכיח אותי על טעותי. הוא עודד אותי.

המ"פ החל להתקרב וכהרגלי, הצדעתי לו. כרגיל, הוא לא שיחרר אותי. כשלא כרגיל הוא הניף את היד שלו ודפק לי את הצ'אפחה של החיים שלי. קול פגיעת כף ידו על גבי היה כ"כ חזק שהבחור שהיה לידנו היה בטוח שעוד שנייה אני נשפך על הרצפה מת.

מ"פ: "אז בהצלחה לך דאם דאם!" והמשיך ללכת.

שוב בהלם, שוב בשוק. הלכתי חיוור ועם עיניים גדולות לכיתה. שם כל המודחים עלו ונפרדו מכולם. לא הספקתי לספר לאף אחד מלבד השומר, ועליתי גם. קולות המחאה היו גדולים.

מעולם לא חשבתי שהשפעתי על כל כך הרבה אנשים. רוב הפלוגה לקחה את ההדחה שלי יותר קשה ויותר בהלם ממני. התחלתי בבדיחה פוליטית. למרות שלעולם לא מכניסים פוליטיקה לצבא (-.-).

אני: "אז כמו שאתם יודעים ביומיים האלו עליתי ליותר וועדות מאשר אולמרט..."

כולם צחקו מלבד אחת המפקדות שבדיוק הסתננה לכיתה.

"... אז אני עוזב את הבה"ד... לטובת בה"ד 1".

שקט. כל הפלוגה, כמוני בוועדות, בהלם מוחלט.

כשיצאתי התחלתי לערער לי. ומה יקרה אם אסיים ואז יגידו לי שבכל מקרה אני לא יוצא לבה"ד 1? אם בכל מקרה אני לא בשל? אז תפקידי הסתיים? אני לא אהיה קצין? אין מצב.

למחרת כשאני כבר התגברתי, כהרגלי, על כל הלחץ שעברתי ביומיים שעברו, קיפצתי למקלחות לאחר מד"ס מרווה. בדרך, פגשתי את המ"פ.

מ"פ: "דאם דאם, איך אתה מרגיש?"

אני: "טוב מאוד המ"פ". ולא שיקרתי.

מ"פ: "באמת אתה נראה טוב יותר."

ושוב, צ'אפחה שנשמעה ברחבי הבסיס. "אתה יוצא לבה"ד 1".

כי כנראה שהברק חזר לעיני?

לא יודע.

לא שיפרתי כלום. השבוע שאמרו לי שיש לי לשנות דברים הסתיים באותה המהירות שהוא התחיל. רוב הזמן היו לנו מבחנים מסכמים, שהציון הכי נמוך שלי בהם היה 90. אבל זה לא חדש.

בשלישי, אני אמור לצאת עם כולם לבה"ד 1. אני מקווה, שעד אז, התוכניות לגבי לא ישתנו.

ובכל הנוגע למ"פ, אני הכי מעריך אותו בעולם. הוא לקח אותי למקום הכי רחוק שאפשר רק על מנת להצית את היצר הזה שבי, שוב. כי הוא כן דעך קצת בגלל שהייתי חולה.

אתמול, לפני שיצאתי הביתה, אחד מהפלוגה הגיש לי גלופה אישית לחולצה. מלבד אלו של המחלקה והפלוגה.

"מוד"ח". מודיעין- חימוש, חילות ההכנה.

ובזאת, ההכנה שלי הסתיימה. כשאני האדם הכי מודח בבה"ד אי פעם.