קלישאה מסובכת, בלתי מובנת ומבולבלת.

ישבתי על הבר והברמן שפך בפני את סיפור חייו, חביב ונחמד אבל בשביל קיום הקלישאה הדבר היה אמור להיות הפוך, וזה לא קרה.

לא שתיתי הרבה. לא שתיתי הרבה זמן. לא אכלתי ממש אתמול וכך יצא שאני רווי אלכוהול מכוס קסטיל רוז' וצ'ייסר פייג'.

אבל אני מקדים את המאוחר.

יצאתי, נסעתי, שילמתי, ציפיתי, חיכיתי, הגעתי, הזמנתי, ושקט.

דממה חסרת קסם של יובש המעלה עובש.

אמרו לי להמתין, אז המתנתי. המוזיקה לא הייתה טובה, לא זרמה, במיוחד לא לריקודים.

עברו עוד מספר דקות וראיתי את אחת הבחורות שהכרתי במקום הזה במהלך השהות שלי בו. ניגשתי להגיד שלום ויצאנו החוצה. כולם היו בחוץ. המוני אדם.

הם נכנסו, המקום התמלא ולפתע המוזיקה נפלאה.

קופצנית, מלבבת, מרגשת, מרקידה, עליזה.

חיוכים, חיכוכים, ליטופים, התנגשויות, שתייה,

ואני בצד.

כי באתי לבד. שקול יותר. לא מתרגש יותר מהמקום החדש שגיליתי, כבר רגיל אליו.

הוא כבר לא קסום אלא שגרה.

אני לא אדם שמסתדר עם עצמו לבד בחברה. אני חייב שהחברה תהיה אתי, אתמול היה רענון טרגי לעובדה זו.

ישבתי לבד על הבר, ישבתי לבד בצד,

והמקום המה. להיות מוקף בכל כך הרבה אנשים ולהרגיש הכי בודד שבעולם.

נסגרתי בתוך עצמי וחתמתי עצמי בחיוך מונה ליזה. ניתחתי, חשבתי, שפטתי, העלתי על המוקד.

חשבון נפש לא פשוט.

להיות בעיר לא שלי, ללא חברים ולצפות בכולם מאושרים. לא חכם. כלל לא.

נהנתי מהמוזיקה אז מתחתי זאת עד שיצאתי משם וחזרתי לנסיעה של שעתיים וחצי עד לבית. ניסיתי להיזכר מה גרם לי להגיע לשם בכלל, בחישוב מהיר הכסף שבזבזתי על ההגעה משולש על ההוצאות המקסימאליות שלי על שתייה.

ובעצם, זו הפעם הראשונה שאני יוצא משם ללא מספר או בחור.

איבדתי את הריגוש. הגעתי ממקום אחר.

קלישאה הפוכה, על הברמן. והייתי זקוק לה כפי שהיא הייתה אמורה להיות. להוציא, לספר, לשתף. מה הולך שם. בחברון. כי זה עולם אחר, וכל מה שרציתי זה פורקן שלא הגיע.

לעמוד באמצע הרחוב ולחכות לו,

לשחק בפלאפון ולנסות להיראות הכי לא תלוש שיש, הכי לא הומלס שיש, הכי עסוק,

ולהיכשל.

להרגיש מטופש, לצפות באנשים החולפים על פני, להתעצבן כי אף אחד לא עונה לאסמסים בזמן, לבדוק עצמי מליון ואלף פעם לפני ושוב להבטיח שלא אקדים בפעם הבאה שאצא לדייט.

להבטיח ולדעת שלא אעמוד במילתי שלי, תמיד אני מקדים.

תמיד אני ממתין. תמיד אני מאבד סבלנות בציפייה מורטת עצבים.

ובאיחור קל של 5 ד', שלי נראה כנצח,

הוא מופיע.

בחיוכו הממכר ובתנועות קלילות מהפנטות.

שלום-שלום ואני מחייך. יש פוטנציאל.

אז יושבים לקפה, ומדברים על העולם. השיחה זורמת והוא מצחיק אותי כמו שאני מצחיק אותי.

ככל שהזמן נע הוא מוצא חן בעיני יותר ויותר.

מסיבה לא ברורה אני מוצא עצמנו הולכים לאורך החוף, לקול רחש הגלים.

אני שונא את החוף, אני שונא את הים, אני שונא את החול והמלח.

אך הדבר נעלם כשאני צופה בו ומתמכר לרגע.

ממשיכים לנוע, ממשיכים לחיות, ממשיכים להרגיש את הזמן חולף בין האצבעות.

מגיעים לדירה, למרות ההצהרות.

וצחוק גורר צחוק גורר נשיקה, גורר ליטוף, גורר גיפוף גורר מיטה.

והבגדים יורדים והכלים עולים.

וכמו כולם גם הוא גונח.

וכמו כולם גם הוא מתפתל.

וכמו תמיד אני שמח לראות זאת, לחוות, להרגיש, לדעת.

אני הגורם לכך.

האדם המקסים הזה נע, חורק, גונח, מתפתל, מתכווץ והכל בשליטתי.

הוא עוצר אותי בשביל להסדיר את נשמתו.

מודיע לי כי מזמן לא חש כך ואני אחד הטובים.

אני מחייך.

זה מגדיל לי את האגו, כמו שצריך. תמיד אני מקבל מחמאה כזו.

אני ממשיך והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.

אני מטריף אותו עד כדי גניחת שאגה.

הוא מחבק כשהוא נרגע. מסדיר את נשמתו.

הוא מקסים וחמוד ובאותו הרגע אני מרגיש כאילו אני מוצא חן בעיניו כפי שהוא מוצא חן בעיני.

ושוב הזמן נע, ושוב הזמן מש ואני מחוץ לבניין מתנשק ממנו לפרידה לאחר פעם נוספת.

מוזיקה לאוזניי ואני שם פעמיי לבית.

במונית, כשהשמש זורחת אני נזכר בשבוע שעבר. ובשבוע לפני.

מרגיש מטונף קצת, דביק, זנותי במקצת. מסריח מסקס, מרגיש עוד את טעמו.

הדבר היחידי שאני חושב עליו זה לשוב למקלחת ולהוריד ממני את אותם הניחוחות, הטעמים, להיטהר.

אני מתפכח משכרון הליל.

אני חלול. אני לא מוצא משהו שירענן אותי. שיחזיר אותי לחיים. אני נטול חיות.

אני עובר תפקיד. אני מתקדם בצבא. לאחרונה גיליתי עד כמה אני טוב ועד כמה אני לא מעריך את עצמי.

אני מחכה לרגע הזה שאתחיל את התפקיד.

לא אחזור הביתה כמעט, הדרישות יהיו עצמות. יהיה קשה, יהיה שוחק, יהיה משבר.

אני מחכה לזאת. אולי זה ינער אותי.

אשאב לצבא בלי לחשוב על המציאות.

כי במציאות, לעולם לא אוכל להחזיק קשר אמיתי כשאני בצבא. לא בתפקיד הנוכחי.

רק להמשיך בסדרת הדייטים הראשונים שלעולם לא יעבורו את אותו הרף.

פעם שלישית שאני מתחיל לכתוב את הפוסט.

אולי הפעם לא אמחק.

חודש וחצי של אי וודאות.

חודש וחצי של טלטולים.

חודש וחצי של ריקנות.

חודש וחצי של טפטופי זלזולים לאוזניי.

תמו.

נשמתי עמוק והחלטתי.

החלטתה נוקשה, החלטה קשה. החלטה שמשנה את הכל.

את כל מה שחשבתי, את כל מה שתכננתי, את כל מה שבניתי.

החלטתי להשתחרר.

אף על פי שבניתי את חיי כך שלכל הפחות אהיה בקבע שנתיים.

לצאת לבחוץ, כשאין לי מה לחפש שם.

מעולם לא אהבתי לרבוץ בבוץ, במיוחד שלא נעים לשום מקום.

לכן עדיף תמיד לנוע. למרות שיתכן שבהתחלה רק אשקע קצת יותר.

אני אוהב קירות. עם קירות תמיד ידעתי להתמודד. תמיד ידעתי לרסקם.

אז אני לא מתקדם, אני לא הולך לשום מקום ואני לא מאושר.

אשתחרר.

הגעתי למשרד קצין הסגל שלי לאחר שדיברתי אתו.

הוא היה נעול.

עליתי קומה לחדר הדיונים וציפיתי בהענקת דרגות שהוזמנתי אליה אך שכחתי ממנה בשל הסערות המנשבות בי.

לקראת הסיום קיבלתי טלפון.

נכנסתי לשוק.

כשכולם התפזרו ירדתי יחדיו עם קצין הסגל למשרדו והוא הגיש לי טופס קיצור שירות.

הסתכלתי עליו וקראתי את ההשלכות הלא כתובות עליו.

אולי יאשרו לי. אולי יאשרו לי להשתחרר. להפר חוזה, להחזיר כספים. אלפים. עשרות אלפים. והייתי מוכן לכך.

למצוא את עצמי בלי כלום.

לקחתי עוד נשימה.

"לא, אני... אני לא צריך את זה. אני צריך טופס הארכת שירות".

כל מה שהייתי צריך לעשות זה לחכות רק עוד 5 דקות.

בירכו אותי בשיחה. התקבלתי לתפקיד שהתראיינתי אליו.

נבחרתי על פני 7 אנשים אחרים.

אני נשאר בצבא. לפחות לעוד שנה וחצי.

מה ש- 5 דקות יכולות לעשות.