חזרתי למקורות שלי.

למרות שאני בתחילתו של אחד הקורסים היותר קשים ואיכותיים בצה"ל שבהם דורשים ממך את המיטב ואת כל כך ומעבר לכך.

כי אני לא יכול לתת לעצמי לאבד את כל כולי. כי אני חייב לשמר חלק מעצמי, גם אם הוא קטן עד מאוד. גם אם הוא רק תזכורת של מה שאני הייתי פעם.

אז הוצאתי פטור זקן.

לא כי הגילוח פוצע אותי.

לא כי לא יפה מגולח.

לא כי הזקן הופך אותי ליצור יותר מרהיב.

אלא פשוט כי אני עצלן.

כי להקדיש פעם ביומיים בשביל לגלח אותו, מציק לי.

כשניגשתי לרס"פ וביקשתי ממנו את הפטור, הוא הסתכל עלי במבט מבולבל והעביר לי יד על הלחי בחיוך מטופש.

"גודל לך בכלל משהו?"

כן. אי לכך ובהתאם לזאת באתי לבקש את הפטור. פשוט זה לא גודל בכזו מהירות שיש גם צורך בפטור.

קיבלתי את הפטור ביום חמישי שעבר, אחרי שכבר התגלחתי.

בראשון, אחרי סגירת השבת, הפלוגה ואני יצאנו לשבוע שטח. כשהתחלנו להקים את המאהל התרוצצתי בין כל מיני מקומות כשבאחת הריצות שלי שמתי לב ששני המ"מים שלי עצרו במקביל אלי, מסתכלים ומדברים.

עלי. כי כל העולם סובב סביבי.

אז עצרתי גם וחכתי שאחד מהם ייגש אלי, ואכן זה קרה.

מ"מ: "דאם דאם... יש לך פטור לזקן?"

אני: בגאווה, "כן".

מ"מ: "ממתי?"

אני: "מה22, יום חמישי אם אני לא טועה."

מ"מ: "טוב... אבל אתה יודע... זה קצר מדי..."

הסתכלתי עליו במבט מבולבל והעברתי יד על המיני זיפים שהיו היכן שהזקן שלי היה אמור לגדול.

אני, בחיוך מבוכה: "מה? לא. פשוט זה לא גדל."

המ"מ בהה בי. חייך, ופשוט התפוצץ מצחוק.

הו, כן. הדוגמא.

אחרי שעתיים, המפקדת שלי גם עצרה אותי. גם על ה"זקן". ובכלליות, חמש אנשים שונים בדרגות שונות עצרו אותי על זה.

מה, מה לעזאזל אני אמור לעשות שזה לא צומח? ואני לא מבין, הרי יש בי גנים פרסים. כמו גם גנים תימניים. איפשהו. שם עמוק, מתחת לכל המעטה הפולני שלי.

למרות הפוסט שכתבתי שלשום, שאני מאמין שהוא רב חשיבות, כתבתי אותו כמעט כמו תמיד, לעצמי.

וכמעט כמו תמיד, הוא לא זכה להערכה כזו או אחרת במיוחד לא מעצמי בשל העובדה שהוא לא זכה להערכה מאחרים.

וחבל, כי אני צריך הערכה.

כלשהי.

משהו.

משהו שהוא לא רק ביקורת בונה או נורא מכך, שתיקה לאור המצב.

כי אני לא יכול לתקן את מה שאני לא מודע אליו.

ואני אוהב אותו. ואני מתגעגע. ואני מפספס ושוכח, ללא כוונה.

לא מעלים עין אך לא חושב עד הסוף.

פוגע ומיצר חורים אדירים.

יש כל כך הרבה מה לשנות בי, לבנות, לשפץ ולסייד.

אבל אולי אני רעוע מדי.

בבית, אחרי סגירה של שבת בבסיס ושבוע של שטח.

אני מלא מרץ ועם זאת מותש. אני מלא רעיונות ועם זאת חסר מוטיבציה ליישמם. יש לי את כל הזמן בעולם ועם זאת הכול כל כך לחוץ.

אני בראש העולם ויחד עם זאת ואולי בשל זאת, אני אותו אפס קטן שלא מבין דבר, מפספס הכול ואינו מתפקד כרצוי.

רואה ומנתח ומבקר ועובד ולא בורח מאחריות, מגדיל ראש ומראה בגרות הנותנת לי שבחים מהסגל הבכיר.

שטותי, מקפץ, לא זהיר, שמח, עליז, לא שם זין אלא מאושר.

לדאבוני הרב עוד לא קלטתי.

כי אני מאושר מדי.

אני אחד ה-אנשים היותר מאושרים שם.

שם.

בקורס ההכנה לקורס הקצינים.

ולמרות הדברים והאחריות שנותנים לי, למרות הדברים שאני עושה ולא עושה, למרות הדרך הארוכה שעברתי,

אני לא קלטתי. ואני לא יודע אם אי פעם אקלוט.

כי זה שונה בשבילי. כי זה לא מכשול בשבילי. זה לא אתגר. זאת תחנה בדרך. תחנה שאני פשוט מאושר בה.

אני פורח ומזמר ואפילו שקשה אני ממשיך הלאה. אני קורס ונופל וקם וממשיך כאילו לא קרה דבר.

אני לא חושב על עצמי אלא יותר על אחרים.

אני מאכזב ופוגע, בעיקר בעצמי.

כי לא קלטתי.

כי אני לא מספיק רציני. בפני עצמי. אם תשאלו אחרים, הם יענו לכם תשובות אחרות. מבחינתי, אפילו לא התחלתי למצות את ההכנה הזו והנה עוד שנייה היא נגמרת.

ואני שמח שם, לעיתים. ואני מאושר שם, לפעמים. אני מקפץ מחייך ונראה עליז, כשנראה שלכולם נגמרו הכוחות.

אני שם בשביל כולם, אבל מפריד אותי מהם. אני עוזר להם אחד על אחד, אבל צועק על כולם. אני חביב המפקדים אך מאכזבם ובעיקר את עצמי.

כל יום, כל שעה, כל דקה, מתארכת ונראת כנצח. כל יום אני מתעורר וחושב שאני כבר חודשים נמצא שם כשבעצם באותו הבוקר הגענו.

זה קשה ומעצים, זה מחזק ומכשיל, זה עוזר וגורם לרגרסיה.

הכול מנוגד, כרגיל אצלי. הכול מתנגש, כרגיל אצלי. הכול מפוצל לשניים, כרגיל אצלי.

קורס ההכנה לקצונה שאני נמצא הוא אחד האינטנסיביים שיש. לא כי אנו לוחמים, להפך האמת. מלבד עוד בה"ד אחד בארץ אין מקום שאפשר להשוות בין הקורסים. אצלנו הכול קפדני, נוקשה, לחוץ. סלקציה תמידית, בחינה תמידית, הלשנה תמידית.

בכל מקום, בכל זמן, הכול רואים, הכול יודעים, מפילים.

בקורס זה הפלוגה שלי אמורה לנהל את עצמה, ברמת העיקרון. בשביל זאת ישנם תפקידים המאוישים על ידנו. אותם תפקידים מתחלקים לשתי קבוצות. האחת, קבוצה מתחלפת הכוללת מפקדי צוותים, מפקדי מחלקות ומפקד פלוגה. כל שבוע יאייש את התפקיד אדם אחר.

הקבוצה השנייה היא קבוצת תפקידי הרוחב. תפקיד שאדם אחד מאייש לכל אורח ההכנה והיא כוללת שישה אנשים. קל"ג (קצין לוגיסטיקה), קמ"ן (קצין מודיעין), קא"ג (קצין אימון גופני), קב"ט (קצין ביטחות), קמב"ץ (קצין מבצעים) וקה"ד (קצין הדרכה). מאחר וזה קורס לימודי התפקיד הכי משמעותי הוא הקה"ד. מלבדו, ישנו הקל"ג שהוא חשוב בגלל הדאגה הכללית לכלל הדברים שהחניכים צריכים.

שני תפקידים אלה הם קורעי תחת, טובעניים וקשים. השאר, כמעט ואינם באים לידי ביטוי. בכל הנוגע לסגל הרוחבי לכל הפחות. ברור שמפקדי הצוותים, מחלקות והפלוגה הם חשובים וטובעניים אך הם רק זמניים.

שבוע שעבר, בחצי שבוע הקליטה והמיון שלנו הסבירו לנו על כך ואמרו לנו שאם יש מישהו שרוצה לאייש את אחד התפקידים הוא יכול לבקש והם יתלבטו בנוגע לכך.

אני באתי וביקשתי את תפקיד הקה"ד בעיקר בגלל העובדה שיש לו יותר זמן קהל מול החניכים בין אם זה במבנה מחלקתי או פלוגתי.  אחד הפחדים הנוראיים שבי הוא פחד קהל. מבחינה פסיכולוגית זה הפחד שנמצא בראש הרשימה של האנושות. אנשים מעדיפים למות, שזה הפחד השני, מאשר לעמוד מול קהל. גם אני כזה.

לאור זאת חשתי צורך להיות הקה"ד כי בעיקר אימונים יכולים לתת לך להתגבר על פחד זה.

ביום ראשון הודיעו לי שמונתי להיות הקה"ד. התפקיד הראשון שמאיישים. הייתי המאושר באדם. הכול נראה לי כוורוד ויפה. גם העבירו אותי צוות וקיבלתי את המפקדת שאני הכי אוהב כי אני מכיר אותה כבר חצי שנה והיא אותי ובכלליות האנשים שם טובים. המדריכה הראשית, היא זו שהסבירה לי והעבירה לי את התפקיד. אמרה שהיא נורא שמחה כשאני באתי וביקשתי את התפקיד כי בין כה הייתי מאייש אותו. באחד הכנסים היא כבר ראתה אותי ובחרה בי בשבילו.

עם המשך השבוע הבנתי עד כמה נוראי זה. האחריות היא אדירה. אני אחראי אישית למעבר המבחנים של כל הפלוגה, בגדול. תחומיי האחריות שלי ממלאים מכליות שלמות של דרישות ועבודות. אין לי רגע של שקט. כשיש הפסקות, אני בישיבות. כשאין, אני מתרוצץ בבה"ד. רודף אחרי אנשים וחונך חדשים. ההפסקה היחידה שיש לי היא חצי שעת ט"ש וגם בה אני לא מספיק כמעט כלום.

בשיעורים, אני עושה את העבודה שלי ולא מספיק ללמוד. בזמן הלמידה עצמית, אני מלמד אנשים אחרים או עוסק בנושא זה או אחר. בארוחות אני במקרה חוטף איזה נשנוש וכבר רץ למקום כלשהו.

זה קשה, זה מאתגר, אבל זה יכול לגרום לי לפריחה כל כך אדירה שזה מרהיב.

יחד עם זאת, ודווקא בשל זאת, אני יכול ליפול הכי חזק בזה.

כי יש כל כך הרבה עבודה ופלוגה שלי היא אחת הגרועות. השאננות הורגת את כולנו, החוסר אכפתיות ואי שיתוף הפעולה. אני לבד מול פלוגה שלמה. אם אני אתחיל לעשות כאן רשימה של דברים שאני צריך לדאוג להם בכל יום, 5 דפים לא יספיקו לי. אני לחוץ רוב הזמן ונמצא בחוסר זמן, יותר מהרגיל. ואין לי בעיה עם זה כי אני יודע שכשאני אהיה קצין אל לי לצפות לשינוי. כי מכאן, הלחץ רק יתגבר ועד כמה שאני אתאים את עצמי אליו יותר מהר כך יהיה יותר טוב.

הבעיה העיקרית שלי היא העובדה שהדבר שהכי חששתי ממנו, שבגללו לקחתי את התפקיד, לא נעלם. וכן, יש לי זמן קהל בכל יום. ואני לא מתפקד טוב, בפורום הפלוגתי. בין אישית אני מצוין. אני נח, נחמד, חם, דואג, עוזר. אך כשזה מגיע לעמוד מול 80 האיש של הפלוגה בשימון שמירה (מעין מסדר כוננות על כל הפק"לים- אלונקות, מכשירי קשר תיקניים, ג'ריקן מים וכוננות אישית של כל חניך) אני חושב יותר מדי. אני לחוץ יותר מדי. אני לא מעביר את הדברים נכון. אני מבדיל ביני לבניהם. אני אומר "אתם" במקום "אנחנו". אני לא יוצר קשר עין כי אני חושב יותר מדי על טכניקות מסירה. בהמשך, זה אמור לבוא לי טבעי.

אבל עבר כבר שבוע. ושום דבר לא השתנה.

בחמישי הייתה לנו שיחה פלוגתית, סיכום של השבוע. תיכננתי נאום אך כשבאתי לעלות לבמה מפקדת הפלוגה השבועית אמרה שיש לתת נקודות שיפור ושימור. לא הכנתי דבר כזה, לא הייתי מוכן לזה וכבר עמדתי על הבמה. אמרתי שטויות, וירדתי. בדרך ראיתי את המ"פ שלי. הפרצוף שלו גרם לי להרגשה הכי נוראה בעולם. היה לו מבט של "מה הוא עושה כאן? לא רק שהוא לא צריך להיות הקה"ד אלא הוא כלל לא צריך להיות קצין".

לאחר מכן הוא הפסיק את השיחה וצרח על כולנו.

היום לפני שיצאתי הביתה דיברתי עם המדריכה הראשית. היא אמרה לי שאני לוקח את הדברים יותר מדי קשה ויותר מדי אישית. המ"פ פשוט יצא מכליו בגלל ניהול הפלוגה עצמה, ככלל, לא אישית. וכול עוד היא לא באה ואמרה לי שאני גרוע, אסור לי לחשוב כך.

אז אני אשתפר.

ואני אעבוד.

ובניתי תוכנית עבודה.

ואם אני אצטרך לעשות הכול לבד, יהיה כך. כי את העבודה יש לעשות. בין אם יש תמיכה ושיתוף פעולה ובין אם לא.

יצאתי מהשבוע הזה מדוכא, חסר כוחות, מתוסכל, בעל רגשי נחיתות וחוסר ערך.

ביקורתי מדי, קשה מדי, חריף מדי.

טוב,

באסה.

כי ביום ראשון אני אגיע עם מלאי רעיונות ומצבור דברים שהכנתי בבית. אני מכריז מלחמת חומרה על הרושם שנוצר עלי עד כה.