אין לי זמן לכתוב, וחבל.

תכננתי לכתוב הרבה.

במיוחד לאור העובדה שממחר לא יהיה לי כל כך זמן לכתוב.

פתאום חמשת החודשים האחרונים נראים כאלו עברו בשנייה.

אבל הם לא.

וסבלתי בהם יותר מאשר כל חיי, ולא גדלתי על עלי דפנה.

זה משתנה.

הכול משתנה.

הכול צריך להשתנות.

במיוחד הדרך שבה אני רואה את עצמי.

אני צריך להרגיל את עצמי להיראות בעיני עצמי כקצין, ושאר החבר'ה תלך אחרי בעניין זה.

ממחר אני מתחיל את קורס הקצינים שלי.

ציפיתי לו בכיליון עיניים.

אני מלא ציפייה.

צר לי על הפוסט פרידה הקצר הזה פשוט עוד פחות מ7 שעות אני צריך להתייצב ואני צריך להספיק לישון.

תכננתי להגיע לפני 8 שעות הביתה אבל הצבא הוכיח לי את טיפשותו חוסר גמישותו וחוסר אכפתיות אדיר.

אבל לא משנה כי לאותו בסיס נוראי אני לעולם לא אחזור.

בהצלחה לי.

וסליחה שלא יכולתי להיות אתך לבד היום. באמת שרציתי אבל לא יכולתי כי לא הספקתי.

אין לי זמן.

ואני יודע שהחצי שנה הבאה גם לא תהיה קלה אבל אני בטוח שנצליח.

אני יודע גם שבזמן האחרון תפסת אותי מביט בך בחיוך ושאלת לפשרו כשאני עונה לך שכלום.

אבל זה לא כלום. זה ההפך. זה הכול. זה אותו חיוך ומבט של נחת ואהבה. של סבא זקן אשר רואה את נכדיו משחקים בשמש החמימה ביום קייצי בשדה.

זה מבט של אהבה טהורה.

אני אוהב אותך.

אני מנסה להיזכר, אף על פי שזה היה כל כך רחוק שאני כמעט ולא זוכר איך זה היה. בדיוק כמו שהמדים שלי כמעט ואינם זוכרים את צבעם המקורי בשל הפז"מ הכ"כ רב שיש לי.

ניסיתי להיזכר בטירונות שלי.

ואז זה עלה על פני השטח, הזיכרונות הציפו ומחשבה אחת מרתקת: "דאם דאם, התגייסת לפני חצי שנה, תרגיע".

ובכל זאת, אני לא יכול שלא לתהות לעצמי למה הטירונים מתנהגים כטירונים. אני מניח שזה משהו פסיכולוגי ולאו דווקא בשל הפז"מ. כמו הטירונים של שריון. כמו הטירונים שאני מכשיר.

הם פשוט, וישמרני סנטה שאני אומר זאת אבל, חתיכת קרש. אפילו לא חטוב מספיק ויפה.

אז אני לא מבין איך ולמה הם הגיעו לשריון, הרי, אם אתם קרש, אתם מגיעים לגולני- לעץ האם שלכם.

אני מעולם לא הייתי פעור כמו שהם פעורים. ובפעור, למי שלא מבין, אני מתכוון בהייה ילדותית עם עיניים גדולות כשאתם מדברים אליהם בעברית די ברורה ומצפים שהם גם ימלאו את ההוראות האלו.

זה כאילו שיש לי עכשיו עשרות תינוקות שאפילו ללכת לא יודעים.

קרה השבוע שלקחתי קבוצה ללימוד והם איכשהו הגיעו למצב שבו מדברים על הפז"מ שלי. ואני לא אוהב שמדברים על הפז"מ שלי. כי לא משנה מה הגיל שלי, לא משנה ההשכלה, לא משנה ההכשרה והמקצועיות, מבחינת פז"מ אני גדול מהם בחודש. כלומר אני ממש צעיר. כל כך צעיר שהמדים שלי מסריחים מצעירות כמעט כמו שלהם.

והרי, אם אין ממש הבדל של פז"מ, למה שהם יקשיבו לי? אני לא הייתי מקשיב לעצמי.

הבעיה אתי שאני נורא נחמד אליהם. שלא כמו כולם אני צוחק אתם, מסביר להם דברים מעבר,נותן להם הפסקות ארוכות יותר ומתקשר אתם מעבר לרעיון של 'מפקד מופקד'. אני לא שומר אתם על דיסטנס למרות שמפרידים בנינו תהומות של ידע. אני לא חושב שכדי לפקד על מישהו צריך להוות עליו איום או ליצור מעין אשליה קוסמית של 'כל יכול'.

אבל אם אני רואה שזה הולך לכיוון של זלזול אז אני הופך את הכל. כמו שקרה לי אתם. והם הרי טירונים. הם לא מבינים כלום. אז אמרתי לאחד מהם שהוא עבר את הגבול ועוד מילה אחת שלו אני אדאג שהוא יישאר שבת. וזה טירונות של שריון. 21 כל זמן. אז לא לראות את הבית חודש וחצי זה קצת חבל.

כל פעם, לפחות טירון אחד שאול אותי, איך מגיעים לתפקיד שלי.

"די פשוט למען האמת. רוצחים מישהו בגלגול הקודם שלך."

וכמובן, שאם אני כבר אחליט להיות מקורי ואתאר לטירון אחד איך משמנים מרגמה במידה הנכונה בזוית כחולה לשם ההומור, אני אפול על הכי דוס שבחבורה.

אז הוא הסמיק ואמר שהוא צריך להתחתן קודם.

ומה סך הכול רציתי? מרגמה נקייה.

מבולבל. בעיקר.

ועם רוע הגזרה, שאפילו כלל אינה ברורה כי מעולם לא אמרו על זה משהו,

ישנה אתנחתא קסומה שנחתה עלי והשראתה עלי רגיעה. העלימה את תחושת ה'Lost' ונתנה לי תחושת שייכות.

וכמו כל דבר בחיי, גם אותו מקום, מלא ברגשות מעורבים.

 אני שמח ועצוב, אני רגוע ולחוץ, אני עליז ומדוכא, אני שייך ואבוד.

חש גאווה על מה שמתברר הוא פאר האכזבה.

אירוני. הדבר היחידי שתמיד אמרתי שאני אוהב בי, הדבר היחידי שהייתי גאה בו, הדבר היחידי שאמרתי לעצמי שהוא אינו יכול להפיל אותי, הפיל. ריסק והשפיל.

האור הפך לחושך.

פעמים רבות חשתי שאני אינו מישהו רגיל. אני שונה. יש לי אישיות שונה, הגישות שלי שונות, אני רואה דברים שונה. גם לטובה וגם לרעה.

אבל שונה. מיוחד. וזה אפילו נהדר, זה מרהיב, במיוחד לאור מה שעבר עלי. זה הפרח עצמו של הגן הנקרא ילדות הזוועה שלי. היהלום שנוצר מכל הלחצים והכוחות שפעלו עלי.

ופתאום, כך מתברר, הוא אינו מספיק. הוא אף מכשיל.

אני.

אני לא מספיק טוב. אני נחות. אני הופך את התוצאות.

מעבר לכל הרגשות שמתחוללים בי, הרגש שהכי מודגש אצלי זו הבושה.

בושה למדינה, לצבא, למשפחה, לעצמי.

בעיקר לעצמי.

לעמוד מול אינספור אנשים ולהגיד להם את זה. לעמוד מול כולם ולהוכיח את הבלתי ניתן לביצוע, וירטואלית.

להיות בין אותם מספר מועט של אנשים שהצליחו.

להפוך לבדיחה.

בושה.

ולא משנה מה אנשים אומרים, לא משנה עד כמה ינסו לעודד אותי, זה לא ישנה דבר.

זה לא יעלים את הבחילה הזו, את רגשי הנחיתות, את העובדה שאני לא שווה. שאני דפוק מדי, מתוסבך מדי, שאני לא מבין עד כמה. ישאירו אותי רק עם תשובה, ללא כל הסבר. ללא כל עזרה.

מבולבל מתוסכל כל מה שאוכל לעשות זה להסתובב עם אותה ההרגשה.

הבושה.