בארבעת החודשים האחרונים הרגשתי כאדם המחזיק תורן בספינה חורקת בלב ים אכזר וסוער.

חשתי את התנודות שלא פעם ולא פעמיים ניסו להעיף אותי מן הספינה.

הגשם הקפוא נחת על גבי כגושי קרח הנוגעים בכוויה, הרוחות אשר העיפו את נשמתי ממני והלאה, ואיכשהו גם את ראיתי.

בלב הים, בלב סערה, עם ספינה רעועה ותורן חורק עמדתי לי שם אצילי וגאה. אחזתי אנושות באותו העמוד שפעם היה הכוח המניע את הספינה, אך כבר זמן רב שלא מחובר אליו כל מפרש, כדי להיות שם, להוכיח לעצמי שאני יכול. אני לא נכנע, אין למה להיכנע. יהיה טוב.

חייב להיות טוב.

כי בכל זאת, אני עדיין על ספינה. ולמרות שרע לי והגורל נורא, אני צף ומתרומם מעל פני הים.

אפילו שאין שום קרן אור אני יכול לדמיינה בראשי ולחייך,

חיוך אשר יתמלא מי סופות ומי ים.

המלח יאפוף אותי וכמעט ויהפכני לניצב אנושי אשר עומד שם, מחזיק מעמיד, מחזיק בתורן.

לא מוותר.

עכשיו הספינה טובעת.

עכשיו אני לא יודע אם לוותר, או לא.

זה משנה כלל?

אני זוכר שבטירונות שלי, רחוקה ככל שהיא לא הייתה,

סמלת המחלקה שלנו עשתה לנו פעילות לפניה הסוף. היא פיזרה על הרצפה עותקים של עמודים מספר שאני לא זוכר את שמו וביקשה שכל אחד יבחר קטע שהוא נקשר אליו, ולאחר מכן יסביר אותו.

וחבל שאני לא זוכר את שם הספר, וחבל שאני לא זוכר במדויק את הקטע, כי זה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו.

מטרידה אותי קצת העובדה שאז כבר התחברתי אליו. כאילו לפני חצי שנה אני כבר קבעתי את גורלי בנוגע ליום ההולדת שלי.

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה?

או שפשוט בתת מודע שלי הבאתי את עצמי למצב הזה כי אז אני ארגיש יותר בנח עם עצמי? עם העצב הזה והרגשת הקורבן המסכן.

אני לא יודע.

אני לא הכי מאושר עכשיו.

במיוחד לאור העובדה שאני השמנתי ולכבוד יום ההולדת כל החצ'קונים שלא היו לי חודשים החליטו לצאת.

ואני יודע שזה לא מפריע לבויפרנד, להפך, הוא אפילו מאושר מזה. הוא אוהב שאני אוכל. הוא אוהב אותי לא משנה אם יש לי חצ'קונים או לא. הוא אוהב אותי איך שאני בא, עצבני או לא.

אני אוהב אותו. הוא יותר מחמוד. הוא מקסים.

אבל לעזאזל, שילמד כבר לעשות מסאג'.

אולי כדאי שאני אפסיק לאכול וזהו.

אני חושב שפספסתי חלק גדול מהרעיון של "להתבגר".

לאן כולם נעלמו?

ובעצם,

אולי זה אני שנעלמתי.

נעלמתי למערכת שאני כלל לא מבין אותה ובכל זאת אני מתחייב אליה בכל רוחי.

אני סובל בה בגלל המיקום, האנשים, והוויתורים שאני עושה לעצמי בגלל שזה "זמני".

כל כך זמני שבמשך חצי שנה אני הופך ליותר גרוע מכל יצור אחר שאני מכיר. יותר סדיסט מאותו בחור שמתעלל בי נוראות וגורם לי לרצות למות.

מעולם לא הייתי מזוכיסט אבל הנה הוכחתי אחרת.

אני עוצר את עצמי, אני מעלים את עצמי, אני מתעלל בעצמי.

מעלה חיוך ואומר שהכול יהיה בסדר. שוכח כל פעם מחדש מה עברתי בליל אמש במעין תקווה מטופשת שזה לא יחזור על עצמו. וזה חוזר.

אני צועד בנתיב שאולי בכלל לא אעבור אותו והכי נורא שאני בונה את החיים שלי על כך שאני אעבור.

אם אפול, ישמרני סנטה, כבר לא אהיה אני.

הפטריוטיות, ההקרבה, הרצון לעשות כל שביכולתי למען המדינה, האישיות שכרגע נמצאת בתוכי,

תכלה כלא הייתה.

ובמקום להתמכר לאותו כאב אכזר ולשעבד את עצמי אליו, אני אעשה את הכול על מנת לעזוב אותו. לנטוש. כי האכזבה תהיה גדולה מדי, כי ההקרבה העצומה שאני נותן מעצמי לא תהיה שווה את הכאב העצום שאני עוצר בתוכי.

אני עדיין עומד באמצע טורנדו כשאני רואה את הדברים חולפים לידי במהירות מסחררת, ואני לא יודע מה לעשות אם לעשות ומתי לעשות. לא נוקט מספיק צעדים, לא עושה מספיק דברים,

מאבד את הכול.

אם אמשיך לעמוד כאן, שום דבר לא יישאר.

ואין לי לאן ללכת. אני לא מסוגל לזוז.

יצאתם פעם עם החברים, חבורות שונות של אנשים, ושמתם לב שאף אחד מאותם האנשים, אבל אף אחד, לא מקשיב לכם?

איך כולם משתיקים אותכם למרות שאתם ידועים כדברים? למרות שאתם מתעקשים?

זאת לא הפעם הראשונה, אבל זאת הפעם הראשונה שלקחתי את זה כל כך עמוק בלבי כי הייתי זקוק נואשות להוצאת הדחפים מתוכי. ושום דבר.

היש דבר כזה חבר אמת?

מישהו זוכר אותי?

כי כמעט ואפילו אני שוכח מקיומי,

ואולי אפילו, כדאי ואף עדיף,

להיות כמו מליוני הדברים הנשכחים?

לתת להיסטוריה לעשות את שלה,

להפוך להיות חלק ממנה.