03:21

אני לא נוהג לעשות זאת.

למען האמת, מעולם לא עשיתי זאת.

מעולם לא כתבתי פוסט כשאני מודע שאני אפרסם אותו רק בעוד יממה לערך. תמיד זה היה באותו הרגע, בלהט ההרגשה, עם התחושה.

רוב הפעמים שדעתי הייתה בהירה וצלולה, כמו עכשיו, העדפתי שלא לכתוב אף על פי זאת. אמרתי לעצמי שאני אכתוב לאחר מכן אבל כאותן מספר הפעמים שזה קרה, כך גם הגעתי למצב שבו אני לא יודע מה לכתוב ברגע של התחלת הכתיבה. לכתוב על מה שחשבתי, מחשבות, עמוקות או רדודות ככל שיהיו, או לכתוב על חיי כפי שסיגלתי לעצמי. לדבר על מה שעובר עלי, לרוב על הדברים המצחיקים.

בין אם המחשבות נצחו לבין ההומור, מעולם זה לא היה מראש.

כעת, אני מאמין שאסור לי לא לכתוב.

לפני מס' שעות לא רב ישבתי מול צג המחשב, לפני שהחלטתי מה ללבוש ליציאה של היום ולאן ללכת. ישבתי כשאני לא יודע מה לעשות, כשאני פשוט בוהה בצג. תהיתי לעצמי למה המחשב שלי לא נותן לי לראות שמגיבים לי לבלוג ובפלאפון אני כן יכול, אך לא התעמקתי בזה. בהיתי כשאני באותה הרגשה מוזרה שאני לא יודע מה המקור שלה.

מסיבה לא ברורה הרמתי משולחן המחשב שלי מרקר וגם ערמת מדבקות, מלבנים כמו אלו שכותבים עליהם את השם במפגש זה או אחר. לא ידעתי מה אני עושה אבל נתתי לתת מודע שלי, או לכוח שהניע אותי, לפעול. לא עצרתי את עצמי. בנחישות ובתזמון מושלם, כאילו הדבר נקבע והיה ידוע מראש, כתבתי מילה.

באנגלית. פשוט, אפילו מאוד.

בשנייה הכול התברר שלי.

זהו זה.

זאת ההרגשה הזו. מזה הכול נובע.

Lost

כל כך פשוט שמעולם לא חשבתי על זה.

תמיד, לכל אורח חיי, הייתה לי נקודה אחת שקרקעה אותי ונתנה לי תחושה טובה.

בין אם זה היה הזמן אצל סבא וסבתא, לבין ההדרכה והפעילות בחוגי סיירות ובין התקופה שקיימתי במחזוריות קבועה את מפגשי עם האלים.

כעת, אין לי דבר כזה. ולא שמתי לב.

מעל פני השטח החיים שלי טובים יותר. אני לא רב עם ההורים שלי כמעט, יש לי חבר מעל שנה, אני במסלול קצונה.

אבל מתחת לפני הדברים חסרה לי הנקודה הזאת, היציבה התמידית.

כי את בויפרנד, אני לא רואה כמו שהייתי רוצה לראות וזה לא קבוע כמו שהיינו רוצים שזה יהיה, למרות שזה נראה כך לפעמים.

אין לי כבר כמעט זמן ללכת לבקר את סבא וסבתא, בדיעבד, כשאני מפרסם כעת את הפוסט אני אחרי שיחה עם סבא. הוא התקשר אלי לשאול אם אני ברוגז אתם כי כבר שלושה שבועות לא הייתי אצלהם.

הזמן תמיד נראה לי לחוץ כל כך. אני תמיד חוזר לצבא בתחושה שלא הספקתי כלום בסוף שבוע זה.

אני כבר לא רואה את האלים כמו שהייתי רואה. זה חסר לי כי הם הפכו למעין אבן יציבה בחיים שלי, אנשים שמילאו אותם, מילאו תפקיד חשוב בשמחה שלי.

ובנוגע לצבא, אני לא רוצה להתחיל בכלל לדבר.

כי עד כמה שמסלול הקצונה שלי מקסים, זה מתסכל באותה מידה.

כי אני לא יכול להרגיש חייל. אני לא יכול להרגיש את הנוחות, אני לא יכול להתמקם. אני זמני. אני סיפוח.

אני אתחיל באמת לשרת, אני אתחיל באמת להרגיש חייל, אני באמת אוכל לנח, רק אחרי שאהיה קצין. וזה קורס של 7-8 חודשים. ויש לי עוד חודש וחצי להגיע אליו. וכבר עברו ארבעה בערך.

ואני סובל שם כמו שמעולם לא סבלתי. ואני עובר שם התעללות כמו שמעולם לא עברתי.

מעולם לא הרגשתי כל כך מנוקר ולא שייך. ובטח שזה לא היה בגלל "דבר טוב".

ומתייחסים אלי כך כי אני לא לרמה שלהם, של החיילים עצמם. כי אנחנו לא באותו מישור. הם באים ממקום אחד ואני מאחר. אני מייצג בעיניהם את הבלתי מושג, כי כמעט ובלתי אפשרי לצאת משם לקצונה כי שמים לך רגליים.

אין לי מקום שם.

אין לי מקום בשום מקום כי אין לי זמן להיות במקום שהוא לא הצבא ולהצליח להשתקע בו.

אני אבוד.

מדי פעם ישנו זמן קצוב שהאדם עוצר בו ותוהה לעצמו על תכליתו, תוכניותיו וסוקר את כל תחומי חייו בכל זווית אפשרית.

אדם חזק ובעל אורח חיים בריא מחייך לעצמו וממשיך במהרה הלאה.

אדם שחצן וגאה בטוח שהכול מצוין אצלו וגם הוא, כמו הקודם, ממשיך הלאה בלי להניד עפעף.

אדם יציב וחשבן מחזיק את עצמו במצב סטטי זה על מנת באמת לסקור ולבחון כל נקודה בחייו. הוא מסמן לעצמו נקודות לשיפור ונקודות לשימור.

אדם מעורער לרוב רק מבקר את עצמו ומקשה על עצמו עוד יותר את חריפות הביקורת, מביא את עצמו כמעט למצב של כניעה עצמית.

אדם רוחני נושם עמוק בוחן, סוקר ומציין לעצמו את מסקנותיו.

בזמן האחרון אני חש שפרק זמן זה, שמן הטבע אמור להיות קצוב, לא מסתיים אצלי.

הוא ממשיך וממשיך.

המצב רוח שלי, ההרגשה האישית והביטחון שלי הם אלו שמשתנים. ואתם כל המסקנות וההבחנות.

אני כמעט ולא יודע להגיד את עצמי היום.

כששואלים אותי מה שלומי אני לא יכול לענות בלב שלם.

זה תלוי איפה אני נמצא פיזית בזמן השאלה.

באיזו שעה ביום.

באיזו חברה של אנשים.

זה נע בין אושר אולטימטיבי, כמו אתמול, לבין אימה ורגשות נחיתות וחוסר הבנה לקיומי בעולם, כמו שהיה בליל רביעי.

כמעט ובלי לשים לב הנטיות ההתאבדויות שכבר יותר משנה אין לי, חוזרות.

והכול בגלל בחור אחד שמתעלל בי סדיסטית כאילו הוא המרקיז דה סאד. אף על פי שהוא כלל לא היה מרקיז אלא רוזן.

הנמכת הפרופיל שלי, הרצון לא להתבלט מעבר למה שצריך, האידיאולוגיה של השארת גיליון ההתנהגות לבן ככותנה,

זה מה שחוסם ממני לשחרר את עצמי ממלכוד זה. כליאה זו שהאירוניה שבה היא היציאה הזוהרת שאומרת "קצונה" ואילו השחרור עצמו מן האבדון המהלך הזה, זה בדיוק המעשה ההפוך לכך.

יותר מדי פרמטרים, יותר מדי נוסחאות, יותר מדי אי וודאויות, יותר מדי רגשות, יותר מדי מעשים, יותר מדי אי עשיית מעשים,

יותר מדי.

ואני שם באמצע. מסתחרר מהכול מנסה להספיק הכול, לעמוד בכל הסטנדרטים, לנסות ולהיות יציב כשבעצם אני בדיוק ההפך מכך.

בראשון אני אשבור את המסורת שלי. בראשון אני אקיים את ההבטחה שלי.

בראשון תהיה רעידת אדמה.

אני מקווה שאשרוד.

צריחות שצרחתי נואשת, כואבת,

בשעות מצוקה ואובדן

היו למחרוזת שירים מלבבת

לספר שירי הלבן

נגלו חביונות לא גיליתי לרע,

נחשף החתום בי באש,

ואת תוגתו של הלב הכורע,

יד כל במנוחה תמשש.

תודה לך, רחל.

הגד לי ילד,

מה צופן ליבך?

האם קוראים לך הס ולכן אתה שם פס?

או שקוראים לך רז והוא יקר מפז?

הבא לי דוגמא,

שיר סיפור או אגדה,

מחזה, הצגה או סתם בדיחה גרועה.

להדליק נר ולראות את להבתו היפה מרקדת לקול נשיפותיי הקצובות.

לחייך ברוך ולהבין את רוע הגזרה. את מחשבותיי, מילותיי, מעשיי.

ארסיות נפשי אשר נוטפת מלשוני.

אסור לשחק באש.

ואכבה את להבת הנר על לבי.

ולאותו ניצוץ חיי, נשמתי אפי והתגלות חלומותיי,

לא.

זה לא לך. אל תפגע.

לבי עוד לא שקט מהקטלניות שבו.

אני שונא אותו.

אותי.