גיליתי שאני נהנה, ואולי אפילו יותר מדי, מעצם העובדה שהבסיס שלי נמצא בלב שומקום.

אני אוהב את המדבר. התגעגעתי אליו, לא ידעתי עד כמה.

פתאום, עכשיו, אני רואה את החיים שלי ביתר פרופורציה. יותר נכון אני רואה עד כמה שגיתי בהם, במהלך השנה וחצי האחרונות. ואולי לא שגיאה אלא יותר דרך חיים שאני לאו דווקא רוצה לדבוק בה.

הפכתי לעירוני מדי. נטשתי את הטבע, מפאת חוסר זמן. השתקעתי יותר מדי בלימודים שלי וכשהם לא היו, השתקעתי בטיפוח חיי החברה שלי. שזה דבר טוב בפני עצמו אך כשחושבים על זה שכעת אני מכיר את ת"א יותר מדי טוב לטעמי, ואם אני אשווה זה יהיה כמעט כמו ההיכרות שלי עם נחל היהודיה, זה לא נותן לי תחושה מרנינה כ"כ.

זה נטישה מוחלטת לדבר שפעם היה המרכז בחיי, וכאילו המסגרות ו"מסלול החיים" השתלט עלי.

כי כעת, הכול כאילו כבר נקבע מראש, ואם אני אכשל אז אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.

זה התחיל במכללה, ממשיך לצבא, היציאה לקצונה, הקצונה, הקבע, המשך הקבע, וזו דרך ישרה וברורה שנקבעה ע"י אנשים שהם לאו דווקא אני, ואולי יחד אתי, אך רק מאחר והם חושבים שזה יהיה טוב בשבילי ואני צעיר מדי ובור מדי כדי להבין את הכול ולחשוב אם זה באמת משהו שאני רוצה.

כי איך באמת אני אמור עכשיו לדעת מה יעשה לי טוב ב... 10 השנים הבאות?

ובפעם הראשונה שחזרתי מהבסיס, נסיעה של שלוש וחצי שעות עד ב"ש, אמרתי לעצמי שאני אשן חלק מהזמן, ובחלקו השני אני אלמד לקצונה.

ולשנייה הרמתי את ראשי מהאוגדנים שלי וצפיתי בנוף הנפרש כלפיי. מדבר. מקצה אופק אחד לשני, ללא כל משהו אחר שממלא את הנפח העצום הזה.

ואהבתי את זה, אז אמרתי לעצמי שאני אתן לעצמי 5 ד' מנוחה ואהנה מהנוף. זה נמשך במשך שלוש שעות. לא יכולתי להעתיק את עיני למקום אחר.

וכשכולם מגיעים ומצוברחים בגלל הכלומנקיות של המקום, בשל החול בשל החום בשל הרוחות שמעיפות אבק לכל מקום,

אני מרקד ומקפץ לי. מרים את הראש לשמיים צופה בשמש וקורץ לה.

ויחד עם זאת,

אי אפשר שלא לראות את הצלקות האדירות שהצבא משאיר על השטח.

רוב האדמות חרושות מנסיעת רק"מים וטנקים, תרמילים זרוקים פה ושם, הטבע מושמד.

זה מצער אותי כל פעם מחדש. במיוחד כאשר נוצר מעין טורנדו קטן, מה שקורה כל הזמן, אשר נותן לי את התחושה שאמא אדמה מנסה בכל כוחה למחוק את עקבותיהם של מכונות ההרס שמרסקות את אדמותיה.

וזה לא עוזר. בכלל לא.

אני צריך לחזור לטייל.

אבל אין לי זמן. הכול כ"כ לחוץ. הכול מקובע.

איך קרה שאני הגעתי לחיים האלו?

מעולם לא דמיינתי את עצמי יושב באיזה משרד בראש תאדיר שמגלגל מליונים,

אז למה פתאום אני מתחיל כך?

והסופ"ש הזה במיוחד,

מחזיר אותו לאחור.

כאילו ואומר לי שכל ההשקעה שלי, כל ההקרבה שלי, לא שווה כלום.

ואין לי זמן ואני צריך להספיק כל כך הרבה, לרוץ לפה ולשם ולראות אותה ואותה לדבר אתה ואתו ולבסוף אני חוזר ביום ראשון לנסיעה הארוכה הזו, שנראת כמו נצח, זו שלוקחת לי 7 שעות, כשאני מרגיש שלא הספקתי כלום.

ועושה רשימות לדברים שאני צריך להספיק כשאני חוזר הביתה. אבל אני חוזר רק ב10 בלילה, ושישי זה יום כ"כ קצר כך ששוב אני לא מספיק כלום.

תודה לסנטה שלפחות אני במדבר,

מקום שלפעמים, כשלא מטרטרים אותך, כשאתה לא עובד,

נותן לך קצת מנוחה. קצת שלווה.

אני אוהב את המדבר.

זה קצת מוזר.

למען האמת,

זה הרבה יותר מ"קצת" מוזר.

לא כתבתי הרבה זמן.

איכשהו, בגלל השינויים בישרא ירדה לי האופציה לעדכן מהפלאפון שלי.

אני מרגיש כל כך מנותק מהעולם.

אחרי שבועיים בצבא אני לא יודע אם אני בכלל באותו היקום.

הכול נראה אותו הדבר אבל העולם זז קדימה כשאני הייתי תקוע איפשהו בבסיס מאחור בלי קשר לכלום.

בשבועיים האלה הבנתי את הלחצים שאנשים נכנסים אליהם כשהם מגיעים לצבא.

גם הייתה לפלוגה שלי שיחה עם הקב"ן והיא האירה את עיני לכך.

כל שינוי של מסגרת, כל שינוי גדול בחיים של מישהו מביא את אותו האדם למצב של לחץ, גם אם הוא לא מבחין בו. זה לאו דווקא צריך להיות מצב של לחץ פסימי עם כל התגובות אלא פשוט מצב שאתה לא מורגל אליו.

אני לא רגיל לא להיות בקשר עם אנשים.

אני התנתקתי מהרבה מהחברים שלי.

לא כי רציתי, לא כי הם רצו, כי זה קרה.

בטירונות אין דבר כזה זמן חופשי, ואם יש אז הוא ממש מוגבל. אני לא יכול לעשות מה שבא לי מתי שבא לי ויותר מכך אני מרגיש בודד.

מילא מהאנשים שאינם בצבא, אבל גם מאלו אשר נמצאים בצבא.

האנשים שהעברתי אתם חודש וחצי, ועם מרביתם העברתי 5 שנים מחיי, נמצאים בפלוגה אחרת.

רק אני, בודד, העבירו לפלוגה שאני נמצא בה כעת. אני מאמין שזה היה משיקוליי לוגיסטיקה, מספר האנשים.

נפל הפור ואני זה שנזרק לפלוגה אשר כולם מכירים שם את כולם ובילו אתם חודש וחצי לכל הפחות.

רק אני אאוטסיידר, רק אני לא מכיר את כולם, רק אני לא יודע אפילו מה השם שלהם.

המפקדים שלנו אינם מהבסיס שלנו. פשוט משאילים אותם לטירונות.

הם אינם מתמקצעים במקצועות שלמדנו ואינם מבינים בכלל איך כל העניין של הקד"צ והעתודה עבדו.

השבוע שלי התחיל הכי נורא שאפשר להיות.

ולא משנה שכבר עבר שבוע וחצי כשאני נמצא שם, ואף אולי ויתכן שזה בגלל צבירת כל המתחים והלחצים בתוכי בלי יכולת של שחרור.

אם הייתי משחרר מתחים, זה לא היה קורה. לא הייתי מגיע למצב שבו הגעתי אליו אבל אני רואה את זה רק עכשיו, בדיעבד, כשבעצם זאת השתלשלות אירועים בלתי הפיכה כי כאמור, אין דבר כזה לשחרר לחץ בצבא. אין לעשות משהו שאינך מורשה לו, אין דבר כזה פריקת לחצים.

העובדה שאני לא מכיר אף אחד, העובדה שאין לי עם מי לדבר, העובדה שאין לי זמן לדבר עם בויפרנד כמעט, העובדה שבכלליות אני מורחק מכולם, העובדה שיש לי במחלקה בחור שרק ממרר לי את החיים וכל הזמן יורד עלי,

העובדה שאני הומו ואני מפסיד שעות שינה בגלל שכוחם של המפקדים בנוגע למקלחות ודברים אחרים נראה כל כך מועט, העובדה שאני לא חלק מהחברה ואני לעולם לא אהיה, העובדה שבודדו אותי ועד כמה שזה ישמע מגוחך, החליטו לעשות עלי חרם,

כל אלו דחפו אותי לעמוד ב11 וחצי בלילה מול המפקדת שלי אחרי שבועיים וחצי של טירונות ולשאול אותה כשאני עוד שנייה בוכה למה לעזאזל העבירו אותי לפלוגה הזו, למה שום דבר לא מסתדר, למה אני כל כך סובל נפשית פה.

היא לא ידעה מה לענות לי.

לא היה מה להגיד לי. ידעתי את זה. ראיתי אותה עומדת מולי כשהיא רואה את המצוקה שלי ולא יודעת איפה לקבור את עצמה מאחר והיא אינה יכולה לעזור לי.

עזרתי לה. כי היא באמת נחמדה ואני יודע עד כמה היא וסגל הפיקוד משקיע בשבילנו.

אמרתי לה שאין מה לעשות. שאני יודע את זה, אך יחד עם זאת בשל העובדה שהיא המפקדת שלי היא צריכה לדעת שאני נמצא במצוקה ואני כמעט ומתרסק לה לרסיסים.

אז אם היא תראה ירידה במוטיבציה, אם היא תראה שאני בדיכאון, אם היא תשים לב, שלא תתפלא.

אחרי השיחה אתה, שנשארה ללא פיתרון, חזרתי למגורים.

לא יכולתי להישאר שם אז יצאתי החוצה, לאחר כיבוי אורות.

כבר לא היה לי אכפת מכלום. הרגשתי כל כך רע וידעתי שרק אדם אחד יוכל להרגיע אותי.

והוא לא ענה.

וכשהוא לבסוף ענה,

רק בכיתי.

ולא הפסקתי. ולא יכולתי.

מזמן לא חשתי את התחושה הסוחפת הזו של "למה אני חי בכלל". זו לא הייתה תחושה שקשורה לנטיות התאבדויות זאת פשוט הייתה תחושה של חוסר אונים מוחלט. של סוג של שבירה, של אפיסת כוחות.

מתחו את הגומייה יותר מדי והיא נקרעה.

עברו על פקודות מטכ"ל, עברו על פקודות מפקדים, עברו על כבוד האדם, עברו על המוסר והאתיקה.

ולבסוף,

כיחיד עם צירוף בעיות שרק לאותו אחד ישנן, מצאו אותי שבור לרסיסים.

עכשיו אני מרגיש יותר טוב. כשהקיטור ירד קצת, כשהלחץ התמעט.

כשהריחוק מהאנשים החשובים לי נראה כמעט ונסלח, בשביל המדינה.

קיבלתי מכתב.

מפקד הענף שמח להודיע לי שהתקבלתי לקצונה ישירה.

בהצלחה לי.

הולי סנטה.

הרגע נכנסתי לבלוג שלי.

כלומר לפה.

וואט דה פאק?

מה קרה לו?

איפה העיצוב התכלת המרהיב והגאה שלי?

לא משנה.

משום מה,

השחור מתאים להרגשה שלי.

אבל קצת חבל לי.

אהבתי את הקודם, חשבתי שהוא קצת ינחם אותי.

מילא.

אין לי אנרגיה.

לכלום.

לא עסקתי באף ספורט היום, אלא אם כן מחשיבים את הטיפוס למיטה ככזה.

אני לא יודע מה יש לי.

זה ספק תסכול, ספק דיכאון, ספק פחד מהשמנה, ספק אתזגרופביה, ספק חששות מהצבא, ספק אכזבה.

אני חושב שזה ערבוב של הכול. אני לא יכול להצביע על משהו אחד מסוים, שנותן לי את התחושה שאני חש כעת.

אני לא עייף, אך יחד עם זאת אין לי כוח לעשות דבר.

אני לא רעב, אך יחד עם זאת יש לי תאווה לחטיפים.

אני לא צמא, אך יחד עם זאת הגרון שלי צורב.

אני חולה.

אני מצונן.

אני לא מרגיש בשיאי בכלל.

אפילו לנשום נראה לי קשה פתאום.

להעלות את בית החזה, ולהוריד חזרה.

עם כל נשיפה לעצום את העיניים, 'זה עבר'.

נדבקתי לE.S. Posthumus, דרמתי, מתאים לי.

אני רוצה שהחופשה הזו כבר תסתיים.

ההמתנה הזו לגיוס, אירוני ככל שיהיה, הורגת אותי.

אני מעדיף להיות שם.

שם, אין זמן לחשוב.

שם, אין זמן לשטויות.

שם, אתה עסוק כל הזמן.

אני צריך תעסוקה. אני צריך לברוח מהשממה הזו, אני צריך לחוש חי.

פתאום הדברים שאנשים אחרים רואים בהם חיים, גורמים לי להתנער מהם.

המוות יאה לי.

והוא, הוא חמוד. ואוהב ודואג ומנסה לעזור לי.

והוא לא רוצה לחשוב על הצבא, ואני רוצה לחשוב רק על הצבא.

והוא לא רוצה שאני ארגיש רע, ואני מרגיש רק רע.

הוא מתוק.

אני אוהב אותו.

אפילו שאין לי כוח לכלום, כשאני חושב עליו כעת, אני מחייך.

זה מוזר שמצאתי לעצמי שיר שאני רוצה שינגנו בהלוויה שלי?