כשאתם מתחילים לרוץ, היכן שתמיד כולם מתחילים, אתם תמיד מוקפים באנשים.

כשאתם כבר רצים, עוקפים ונעקפים, הצפיפות יורדת.

כשאתם כבר רצים מעבר לגבולות, למקומות שמעולם לא הגעתם,

אל תתפלאו אם אתם לא מוצאים איש סביבכם.

רצתי על קו החוף דרומה, מדי.

יותר מדי מחשבות. יותר מדי תסכולים, יותר מדי אכזבות, יותר מדי כעסים.

כשPompeii של E.S. Posthumus מתנגן לי באוזן על עוצמה מקסימאלית כמעט ולא ניתן לעצור אותי.

ככל שמהירות הגרגירים הנרמסים תחת כפות רגליי גדלה,

ככל שהתנגדות האוויר כלפי גדלה,

ככל שהדופק שלי עולה,

ככל שהזיעה ניגרת ממצחי,

ככל ששרירי מתאמצים יותר ונותנים את הטוב ביותר שלהם,

ככל שהכאב גדל,

ככל שהנשימה מתעתקת,

ככל שהעולם סביבי נעלם בתוך אנדרלמוסיה של חושים מבולבלים,

כך תהפוכות ומסקנות ראשי מורצים אל תוך ליבי ושם מבצעים את הלחימה הגדולה.

סך הכול לא רציתי שהזיכרון האחרון שלהם ממני יהיה אותו מצב אחרון שהם עזבו אותי בו,

בוכה.

הרי, זה מסתיים. התקופה הזו. צבא מנתק יחסים.

המסך ירד והתמונה האחרונה היא טרגדיה בוכייה.

בהתחלה וויתרתי, אחר כך נלחמתי. אני לא אהיה פומפיי.

גם אם זה אומר שאני אהיה לבד כשהכול מוכן לבואם של עשרות.

תמיד יש לי חבילת טישו בתיק, כזו שנשארת שם תמיד, ללא ייעוד ספציפי.

היום ב10 בלילה, לערך, התחלתי להשתמש בה כאילו חיי תלויים בה.

עכשיו, הסתיימה לי החבילה השלישית.

אין לי יותר.

יש למישהו להביא לי?

מצחיק שאני כלוא וכבול ללא אפשרות חנינה.

כואב לי האף.

צורבות לי העיניים.

נראה לי שעברתי את הגבול ויעמידו אותי על המוקד.

אני לא מצפה שמישהו יבין.

אני אחת מטעויות הה'. אני בזבוז טרגי ובכייני של גוף אנושי אשר משתמש באוויר.

כל מה שחשבתי, כל מה שהאמנתי, במיוחד בכל הנוגע לאישיות שלי שהיא הדבר היחידי שאני גאה בו,

זאת אחת השגיאות הכי מטופשות שאי פעם התקיימו משחר האנושות.

ישנה מילה אוניברסלית אשר מתארת אותי במדויק, אידיוט.

לעזאזל, אני נכנס עמוק מדי ויש צו איסור פירסום.

אני לא יודע מה לעשות.

הכל כל כך שגוי, הכל לא נכון, לא משנה מה אני חושב, חשבתי או אחשוב. לא משנה מה אעשה, למרות שאין מה לעשות.

אני צריך אישיות חדשה.

אני חוזר לשם, לשבוע אחרון.

אני לא רוצה שזה יהיה שבוע אחרון. אני נהנה שם.

אני אחזור לאותו הבסיס, ואם אני אצא לקצונה אז בכלל אבלה בו קרוב לשנה,

אבל זה לא יהיה אותו הדבר. לא אותה המסגרת, לא אותם המפקדים.

אני חוזר לשם, כשהאצבע שלי עדיין חתוכה וכל מגע בה מכניס אותי לכאבי תופת.

אני חוזר לשם, כשהברך שלי עדיין כחולה ותנועות מסוימות משתקות אותי.

אני חוזר לשם, כי אני אוהב את זה.

להגיד שאני "מורעל" על צה"ל יהיה מטופש, אני עוד לא באמת יודע מה זה צה"ל. מה שכן, אני כן מורעל על הקורס שלי. זו תקופה שעומדת להסתיים, כשאני בכלל לא רוצה או מוכן.

אחריו, החיים מתחילים.

הטירונות ובעזרת סנטה קורס הקצונה.

ואם לא אפול, אז הקורס יהיה רק מזכרת רחוקה ממה שפעם חשבתי שיהיה תפקידי.

עוד לא יפלו עלי דברים ששוקלים עשרות קילוגרמים ואני עוד לא אוכל לקרוע לעצמי את האצבע, כי היא מפריעה לי במהלך תיקון רכיב מסוים.

אחרי שבוע זה תהיה לי חופשה של שבועיים.

אני צריך אותה.

אני צריך להשקיע בה בבויפרנד.

אני לא יודע עד כמה הוא מאושר אתי, כרגע. שנינו עוד לא רגלים לכך והאמת שהתנאים לא נותנים לנו למצות את הכול.

עם כל הקשיים שהיו לנו, נוסף עוד אחד. הוא אינו מכשול, הוא לא מונע, אבל הוא כן הופך את הדרך להרבה יותר קשה.

אין לי שום צל של ספק שגם בו נעמוד והאהבה שלנו תוכיח שלמרות הכול היא חזקה וקיימת.

אבל לעזאזל, זה לא יכול להיות קל יותר?

האם לא הוכחנו מספיק?

אני לא רוצה להתעורר בוקר אחד ולהבין שהוא לא לצדי רק כי הייתי מותש מדי מהצבא וחלון הזמן היחידי שלנו נעלם לגמרי.

השבת לא עושה לנו טוב. אני שונא אותה.

אני אוהב אותו. גם כשאני לא הכי מראה את זה, גם כשאני מסיט את ידיו ממני כשאנשים עוברים לידנו, גם כשאנו לא מחזיקים ידיים ברחובות.

אני אוהב אותו בכל מצב.

לכן קשה לי לראות אותו עצוב. לכן אני אעשה הכול כדי שהוא לא יהיה עצוב.

אבל אני לא יודע מה לעשות, והוא גם לא נותן פיתרונות. לו בעצמו אין.

ואולי אנחנו לא חושבים מספיק ואולי אנחנו חושבים יותר מדי.

להעמיד פנים, להיראות חכם, להיראות כריזמתי אבל לא שתלטן, לשמור על הפה שלי, לדבר רק כשצריך, לדבר רק אחרי שחושבים, לעמעם את האישיות שלי, להתחיל לעשות ספורט, להחזיק מעמד כשיהיה קשה, לעשות הכול כדי לרצות את כולם,

להגיע לקצונה.