אני שונא את זה.

אני שונא את עצמי כי אני זה שעושה את זה.

אני מרגיש חרא של בנאדם, אחד שצריך להשמיד. לא מישהו שראוי למישהו או למשהו.

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. זאת לא הפעם הראשונה שאני מצטער שזה קרה. זאת לא הפעם הראשונה שאני אומר לו את זה. זה לא תהיה הפעם האחרונה שאני אענה בשלילה.

אני צריך אותו.

אני צריך שהוא יהיה לידי.

אני יודע שהוא שם בשבילי, כל הזמן. אבל זה שם.

זה לא פה, זה לא במרחק שליחת יד.

זה קשה, וגם זאת אני יודע.

אני לא חי באיזו פנטזיה, אני מודע לכך שהמציאות לרוב לא נותנת לך לעשות את כל מה שאתה רוצה.

ובכל זאת, אני לא יודע עד כמה אני אוכל לקבל את זה.

עד מתי אני אוכל להמשיך ולראות את הכול חולף לידי, לראות את כל ההזדמנויות ולהיפרד מהן כאילו איני רוצה בהן.

זה כמעט ואינו בר שינוי, העובדות עומדות בפני עצמן.

זה שהוא לא מגיע זה לא כי הוא לא רוצה אלא כי הוא לא יכול.

הוא כבול בהתחייבויות קודמות. הוא כבול בארון, הוא כבול בחיים שלו.

אני, אם לומר את האמת, נמצא בקצה חייו השניים, המשניים, המוסתרים.

אני יודע שכשהוא אתי הוא אתי ב100%, אבל אני מקבל את ה100% האלה רק פעם בשבוע לזמן מוקצב מראש.

ואולי בעצם,

אני הוא האשם.

ואולי המציאות.

והערבוב של הכל רק גורם לי לחשוב שאולי עדיף לו בלעדי, למרות שיש לשמור על הס תמידי כי הדבר הזה בלתי מתקבל על הדעת.

האמת האחת והיחידה, הקביעה האבסולוטית הבודדת שעומדת בפני עצמה בקשר שלנו ולא עומדת באף ספק, היא העובדה שאנחנו לא רוצים להיפרד. שום כוונה.

ואולי עובדה זו, היא מה שמכאיבה לי.

אנחנו נמשיך להיות בקשר. אני אוהב אותו. אני מאוהב בו. אני לא רוצה לעזוב אותו.

אבל אני צריך שהות אתו.

אני צריך להעביר לילות אתו.

זה לא משהו מוגזם, אלא פעם בתקופה מסוימת, כשיש הזדמנות. והן לא רבות.

ובכוונה לא אמרתי שאני רוצה להעביר אתו לילות, בשבילנו זה ברור מאליו.

אני צריך להעביר אתו לילה כי כשזה לא קורה, אני מרגיש שמשהו ביחסים שלנו חסר. פרק מסוים שצריך להיות בסיפורנו.

אז כשהוא לא בא,

אני מרגיש רע. אני לא יכול להראות זאת לאנשים כי אז הם ירגישו רע. אז אני מדחיק ושמח ומקפץ ולפני שאני שם לב אני נצמד למישהו ומחבק אותו כל הערב. מטריד ומציק.

האלכוהול זורם לדמי כאילו אני תמיד שותה, כשבעצם הפעם האחרונה ששתיתי הייתה בפעם הקודמת שהוא לא בא, בפורים.

ועם קצת סחרחורת הדברים נראים טוב יותר, ועם קצת ריח של וודקה והעובדה ששתיתי יש לי מעין גושפנקא להתנהגות שלי,

וככל שהערב מתקרב אני נגעל מעצמי יותר. וככל שהזמן חולף אני לא יכול להפסיק. אני נכנס עמוק מדי להצגה שהעלתי במופע של חיי,

מופע זול מבחיל ומגעיל של מילוי מקום.

מחפש חיבה במקומות הלא נכונים, אצל אנשים שנותנים בי אמון ולכן נותנים להתקרב כך אליהם,

מכניס אותם לסיטואציות שאינן פרייות בשבילם.

"ואולי הוא סתם שיכור וכך הוא תמיד מתנהג"

זה לא בסדר.

אבל אני לא יכול להפסיק כי אני צריך את החיבוק הזה, במיוחד אז כשאני רק חושב על זה כל הזמן.

מה הייתי יכול לעשות עם בויפרנד ואני לא כי הוא לא פה.

הבעיה שהאלכוהול כן לוקח חלק, הוא כן משפיע, הוא רק גורם להכול להיות יותר נוראי.

ובסוף,

בסוף אני בבחילות.

נזכר איך העברתי את 24 השעות האחרונות,

ומבין שאני אידיוט.

כשאני מצטער, כשאנשים כבר שמים לב להתנהגות המרוחקת ומדוכאת שלי, אני אומר שאין מה לעשות. אני אומר את האמת.

אני אומר שזה מחסרונו.

והם, בצער אמיתי או לא, מנהנים בראשם להבנה ואומרים שיהיה בסדר.

אבל זה לא בסדר.

זה הכי לא בסדר.

אני לא אמור להתנהג כך.

ואפילו שאני מפחד להגיד את זה, ואפילו שאני מת מפחד מההשלכות של הדברים האלו,

אפילו כשאני רק רוצה להתעורר מהסיוט הנוראי הזה ולהגיד לעצמי שאני בעצם חולם ואני לא באמת חושב על זה,

אולי עדיף לו בלעדיי.

לא משנה מה זה יעשה לי.

לא משנה אם יישבר לי הלב או לא.

אולי הוא כבר התפתח והוא מוכן לעבור למישהו אחר.

הרי בסך הכל, מה אני אם לא איזו פסולת אנושית שחיה במרדף מגוחך אחרי רגשותיה של האהבה וחיבה?

אני רוצה למחוק שורות אלו.

אם היה לי את הכח הייתי מנפץ את צג המחשב, במקום שכתבתי את דברים אלו.

אבל אולי באמת,

אולי אני לא שווה אותו.

ואולי הוא צריך לעזוב אותי.

אני לא יכול להמשיך לכתוב. אני לא רוצה להמשיך לכתוב. אני לא רוצה להמשיך לחשוב על זה.

אני רוצה שהסיוט הזה ייגמר. אני רוצה להפסיק לחשוב שאני צריך למות. אני רוצה להפסיק לחשוב שאני חרא, למרות שאני יודע את זה.

אני לא רוצה שישבר לי הלב. אני לא רוצה להמשיך לבכות כמו עכשיו.

אני אוהב אותו.

אני צריך אותו.

ואם הוא לא אותי?

רציתי לעשות פוסט מיוחד, בשבילו. ל7 חודשים שלנו.

היה לי רעיון וכבר שכתבתי בראשי את דברי.

זה לא הגיע לכדי מעשה.

ניסיתי לתת לעצמי את הגושפנקא להפריד את שאר החיים שלי ולכתוב רק לו ולי... בפרהסיה.

לא הצלחתי להביא את עצמי למצב הזה.

זה התחיל בכך שאמרתי לעצמי שאני הוסיף שני ציטוטים שולטים של פום פום, מהשהות שלי אצלה ומשם זה המשיך הלאה.

זה הוציא את כל האוויר מהפוזה. זה לא היה יוצא פוסט אהבה טהור כי אני לא יכול לנתק את עצמי מכל נתיביי חיי, אני לא יכול להתרכז רק בדבר אחד. אני מפוזר מחשבתית ואני לא מפסיק עם זה.

לכן, בהחלטה גרועה, וויתרתי על הרעיון. לא כתבתי כלום.

הפוסט האבוד יישאר במחי, ארוז מבריק ומוכן לשימוש. באח"י, כמו טנקי ההיסטוריה של צה"ל.

אני אוהב אותו. ואני מוקסם ממנו ואיני מסוגל להפסיק ולחשוב עליו,

אני לא יכול שלא לשבת ולחלום עלינו, על דברים שאנו לא יכולים לעשות.

כל הזמן מדמיין סיטואציות ודברים שאני רוצה לעשות אתו, שאני חושק לעשות אתו, כשאני מתעלם בנאיביות מופגנת מהארון שעוטף אותנו.

אני לא יכול לעשות את זה יותר. אני מתאכזב.

לא ממנו, לא ממני, מהסיטואציה. מהעובדה שאנחנו פשוט לא יכולים לעשות את זה.

זו יכולה להיות המחשבה הכי טובה עם הרעיון הכי מרהיב, וזה לא יעזור.

ייזרק לביבים כי אנו כלואים בפחדים שלנו.

אמרו לי שאני מדכא, הפוסטים שלי פשוט נועדו על מנת לשבור את נפשותיהם השמחות של העליזים. לא נכון. זה מטופש להגיד דבר כזה.

אם כתבי, הנלעגים, מדכאים נפש כלשהי, זה לא אני. זה היא. הזרע היה קיים באותו האנוש, אני פשוט הצבעתי עליו.

ואולי כל התסביכים שאני נמצא בהם, אינם כאלה. העומק שאני נותן לעצמי אינו קיים ואני פשוט קיום סתמי, אחד ככל השאר. אינו מיוחד, אינו חשוב, סתם.

עובר דברים כמו כולם, לא משהו שמייחד רק אותו.

אני לא יודע לאן אני הולך עם כל זה.

אני אמור להמשיך ולנבור בנפשי עד אשר אמצא פיתרון או משהו שנראה כדומה לזה?

שוב אני תחת העלטה הקסומה של כיסופיי השינה, רק לשכב כגוויה ולהקשיב לעלים נושרים, אחד אחר אחד כמו כל תקווה.

כשהייתי אצל פום פום שמענו מוזיקה, כשאני שוכב על המיטה עייף, ביקשתי ממנה לשים את Whisper של Evanescence שמחתי שאיני יכול להתקשר לשיר הזה. אני כבר לא אחד שרק נמצא שם, אם אזעק בויפרנד יענה לי. בעצם, אני לא צריך להרים את קולי מלחישה חרשית. הוא יהיה שם עם חיבוקו החם. כבר איני צריך לברוח, כבר איני צריך לפחד שיעזבו אותי, אני יודע שהוא תמיד שם, צופה, מחכה, ממתין, רוצה להיות אתי כמה שיותר ומוכן לעשות את הכל למעני.

לעולם אני לא אוכל לקלוט עד כמה הוא אוהב אותי.

אני שונא בנות.

אחותי מחזירה אותי כל כך קצר שזה מטריף אותי.

אני צריך לספק כל גחמה ולענות על כל מענה שלה, בו ברגע.

ולא, היא תקח את הפלאפון שלה.

אתמול היא עשתה את זה, ורק בגלל שהייתי עייף כי בדיוק חזרתי מת"א אחרי כמה ימים אצל פום ורק רציתי שקט. נמאס לי מהקריזות שלה. נמאס לי מהעובדה שהקשרים שלי עם העולם מותנים במשהו שאין לי,

אני צריך להתחנן ולזחול על המרצפות על מנת שהיא תביא לי אותו, למרות שהיא בכלל לא משתמשת בו. וזה לא משנה מה אני עושה, אם היא בקריזה היא פשוט תיקח לי. והיא כל הזמן מחטטת בו, ואני כל הזמן צריך למחוק את ההודעות מבויפרנד.

אני חייב כסף. אני חייב לקנות לעצמי פלאפון. אני צריך שהצבא המפגר ייתן לי הקלות, אוף המערכת הזו כל כך דפוקה!

אני לא רוצה לסיים בנימה פסימית.

לכן אני אצטט לכם שני ציטוטים של פום פום בזמן שהיא שפוכה מתה, מתנהגת כמו שיכורה בזמן כשאנו חוצים את העיר שלה.

אני: "את מתנהגת כמו שיכורה"

פום: "אבל אני לא מסריחה מאלכוהול.... אני מסריחה משומנים!"

וטראח הבאתי לה כאפה.

בהמשך הדרך, ששקלנו האם ללכת לאכול היא אמרה שהיא שמנה.

אני: "לא, את לא. אני שמן."

פום: "לא, אתה לא שמן."

אני: "אני אחושרמוטה שמן!"

פום: "לא נכון!" נעלבת.

       "אתה לא שרמוטה ואתה לא שמן"

        חושבת

      "בעצם, אתה כן שרמוטה. אני קוראת בבלוג שלך."

הלוואי וסנטה יחלק לכם לזניות

"שיקרתי שאמרתי שהכול כל כך נפלא

                                                   כי שום דבר בעצם לא היה נכון..."

בזמן האחרון שולטת בי התחושה שאסור לי לכתוב כאן דברים שהם אינם בגדר הומור מובהק. אנשים לא אוהבים את זה, אנשים לא מגיבים על זה, אנשים בורחים מזה.

אלו שלא, מבקרים אותי על זאת. קוראים לי פחדן טיפש וחסר תועלת.

תמיד בזתי לאנשים שאינם מסוגלים לכתוב את דבריהם בבלוגם בשל קוראיהם.

תמיד אהבתי את אותם האנשים, שהרי הם ניחנים בחברים ויש להם מספיק אינטליגנציה שאומרת להם שיש דברים שלא צריך להגיד על מנת לשמור על הקשר.

תמיד חשבתי שהרגע בו האדם לא יוכל לכתוב בבלוגו, יהפוך אותו לאבסורד מהלך.

אתם לא חייבים לקרוא, אתם יודעים.

אין כאן חוכמה, כמו שאנשים נוהגים להגיד לי.

אין כאן לשון חדה, כמו שאנשים אוהבים להזכיר.

אין כאן שפה צחורה, כמו שכל אחד שיודע עברית יכול לראות.

אני מתוסכל, מדוכא, מפוחד, תשוש, כועס, זועם, מאוכזב, עצוב.

ראיון הפרט שלי הלך טוב. שיתפתי, סיפרתי וכהרגלי שפכתי את התעללות חיי בקור רוח.

משקית הת"ש החליטה למלא לי טפסי חייל בודד. הוציאה לי רשימת מסמכים שאני צריך לשלוח להם ולקחה אותי לקצינה שאני אצהיר בפניה. אמרה גם שיהיה ביקור בית כי זה פרטני אצל כל אחד.

יצאתי מהלשכה וחשתי איך לפתע החוסן שהיה לי והביטחון נעלם.

התחלתי לרעוד וחשתי בחילה. הסתובב לי הראש וראיתי שחור.

מה לעזאזל עשיתי?

מעולם לא הוצאתי את זה לגורם חיצוני, שגם יכול לעשות עם זה משהו.

הבושה עלתה וצבעה את פניי באדום עז. החום הסחרור ואי האכילה גרמו לי להתיישב על המדרגות מחוץ ללשכה.

אני לא יכול לשלוח את המסמכים. אני חייב להכשיל, מספיק הייתי מטומטם וסיפרתי לה הכול.

יהיה ביקור בית. הביקור בית יכשל. יראו את תלוש המשכורת של אבא וירימו גבה, ישאלו והם ישקרו.

כשהגינה ירוקה לאף אחד לא אכפת מה הולך בתוך הבית.

זה שההורים שלי לא מכלכלים לא ישנה לצבא דבר, אם הורי יגידו שהם יכולים לכלל. במיוחד עם המשכורת של אבא. אז מה אם הם לא מתכוונים לכך והם מתנכרים לי?

אני לא רוצה להיכלא לסיטואציה שבה הביקור נכשל ואני נשאר לעמוד לבד מול זעמם.

אני מפחד לפתוח את תיבת פנדורה, אני לא מספיק כוסית בשביל זה.

"התבונה האנושית היא חרב פיפיות מסוכנת." (מישל דה מונטן)

אני מאוכזב, יותר מעצמי והפגיעה שיצרתי אצלי (למרות שקרוב לוודאי שהדבר נעשה למעני), מאשר מאחרים.

אני צריך להפסיק להאמין ביחסי גומלין שוויוניים. ידידות כנה יש רק בסרטים, אני מניח.

נפגשתי עם טלי היום, לפני שעתיים בערך. הוצאתי עליה את כל התסכולים שלי מהכול. ממנה, מאותו אחד שראיתי בו החבר הכי טוב שלי, מהצבא, מהלוויה, מהכול. כול מה שהעיק עלי יצא עליה. היו צעקות, היו צרחות. התעלמויות, שתיקות מעיקות ושוב צעקות. בסוף חיבוק והבטחה לעתיד טוב יותר. ספרתי לה על ההלוויה. ספרתי לה שבכיתי כשראיתי את סבתא שלי בוכה. עלו לי דמעות כשסיפרתי. אפילו עכשיו.

עדיין לא התאבלתי. עדיין לא בכיתי. כשהייתי עם בויפרנד לא חשתי צורך, אבל עכשיו שוב הכל עולה ויחד עם הכל זה כמעט והרסני. אני חושב שאתו לא חשתי אֶבל כי אני מרגיש בטוח ומוגן.

כשחזרתי הביתה, הילכתי ליד הרדוף הנחלים כשאני מעביר את האצבעות שלי על עליו ואז על שפתי. התיישבתי מתחת למנעול הדלת כשאני לא יודע לאן אני הולך, לאן אני אמור, והאם בכלל כדאי לי לסובב את המפתח.

עכשיו, כשאני מסיים את הפוסט אני לא יכול שלא לתהות לעצמי אם אני זה שגורם לעצמי את כל זה.

אני מרחיק ממני אנשים? נותן להם את התחושה שאין הם יכולים לדבר אתי?

אני מבולבל.

אולי לא באמת כדאי לי לגלות מה אנשים חושבים עלי, זה יפגע בי.

למה אני לא טיפש?