כשאני שזוף ומעט שרוף,

כשלחיי צבועות באדום של צריבה, התיישבתי בסלון בשישי בערב.

מעין ארוחת ערב מאולתרת. אנו לא משפחה של טקסים וארוחות.

ישבו הוריי, אחותי ואני.

ארוחה קלה לפני שאני יוצא.

בדרך כלל גם אליה אני לא מגיע. אני לא מבלה עם משפחתי יותר מדי. אני לא רוצה.

כשאני בבית אני תמיד יוצא.

מזמן הפסקתי לאכול אתם סביב אותו שולחן.

הטלויזיה דלקה ברקע, והחדשות החלו.

לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה, לא היה משהו מעניין.

עד שהגיעו לדבר על המצעד.

שם נשמתי נעתקה.

הראו תמונות. וזכרתי את שנה שעברה. גם אז זה היה כך.

לבי התמלא תקווה שגם הפעם המצלמה לא תפסה אותי.

אין יותר מביך מלשבת עם המשפחה כשאתה מופיע במצעד הגאווה ללא הרצון לשתף אותם בחייך.

לא הופעתי. כשסיימו לדון במצעד בחדשות שבתי לנשום.

אבא שלי העלה הערה, "מדהים עד כמה המדינה שלנו נאורה בנוגע להומואים בעוד היא כה קשה עם הדת".

הרגשתי, כמו כבר הרבה מאוד זמן, שאבי מנסה לתקשר אתי. גם אם זה ברמזים.

גם אם זה שהוא בא לפני שנתיים ושאל אותי.

אני לא רוצה לתקשר אתו.

אני לא רוצה לתקשר עם אף אחד.

אני רוצה שקט.

אני רוצה שיניחו לי.

הם לא שמים לב שלאט לאט אני נעלם מהמשפחה? הרי אפילו לאכול הפסקתי בבית.

איבדתי את האמון בבנים.

אני לא רוצה למצוא עצמי שוכב אתם. זה כבר לא מעניין. זה לא מספק אותי.

עוד לא מצאתי את האחד שיתן לי ההרגשה שיש משהו מעבר,

וגם יוכיח זאת.

אני מדוכדך.

וזה לגיטימי.

זו הירידה האפלה אחרי עלייה כה חדה.

קורה לכולם.

הפסגה זו נקודה שרק יורדים ממנה.

מילא.

אני עוד צעיר, כך אומרים.

אני נאה, כך אומרים.

אני חכם, כך אומרים.

יש לי פוטנציאל.

אולי עוד יהיה משהו. מתישהו. איכשהו.

שגם יחזיק.

שוק, הלם.

השתתקות, מבוכה, תהום, נפילה.

חשכה.

ומזל שהיה אלכוהול ואשראי.

בראשון בצהרים קיבלתי הודעה מאחד הקצינים שיוצאים בערב לאחד הפאבים.  מגניב.

לעיתים נדירות זה קורה ומאחר ואני מבצע בסיס סגור כאשר הרוב עושה פתוח אני מברך על כל יציאה כזו.

כשהשעה הגיעה לבשתי חולצה וג'ינס שהבאתי אתי על פי תחושה 'שיהיה לי מה ללבוש אם אי פעם נצא'.

לצערי אלו לא היו מיטב מחלצותיי כי באמת שהייתי בטוח שבחיים זה לא יקרה. מילא.

ישבנו בפאב 5 קצינות, קצין ואני. אותו בחור הוא החבר הכי טוב שלי בבסיס.

בכלליות אין לי חברים בנים. היה לי עד לא מזמן חבר ילדות שהיינו כמו אחים אבל בשל מקרה שלא אוכל לסלוח לו דרכנו נפרדו.

כך נותרתי לבד עם בנות בחיי, והוא.

אנחנו מכירים כבר מעל לשנה, יצאנו מספר פעמים ואפילו בילינו בהגנ"ש יחד שבוע על שפת ים המלח.

תמיד הרגשתי בנח לידו. תמיד צחקנו יחד גם על רמיזות הומוסקסואליות. אין לי בעיה עם זה.

אני מרגיש בנח ולכן אני לא מסתיר דבר. אני לא מעכב את עצמי. אני לא עוצר את עצמי.

במיוחד לא בחברת חברים.

לא שאני אדם שיוצא בשלטי חוצות ונורות ניאון אבל בהחלט לא קשה לפספס זאת. או כך לפחות חשבתי.

מסיבה לא ברורה בזמן האחרון אנשים אומרים לי שזה לא כזה ברור, שיש על מה לתהות במיוחד אם לא יודעים מה לחפש.

 כל מקרה,

ישבנו שם, צחקנו, שתינו נהנינו. אז הוא שאל אותי בגיחוך אם בכלל אי פעם עשיתי משהו עם בנים.

עניתי לו כתמיד במלוא האמינות.

"כן, היה לי חבר מעל לשנתיים".

פה חל תפנית. בעיקר בפניו. החיוך נעלם. גם שלי.

"תפסיק", זאת המילה המהדהדת בראשי לאחר חילופי מילים מועט.

הבנות שמו לב לירידת האושר ועליית המתח. לדאון שנפל עלי.

הוא גם.

הוא כלל לא הבין. הן גם לו.

פעם ראשונה בחיי שקיבלתי סטירת לחי. פעם ראשונה בחיי שאני חש חבטה בקיר בטון כשאני מדבר על הנטיות שלי כשאני חש בנח.

אני יודע לצנזר את עצמי, אבל מעולם לא חשבתי ששם, בקבוצה הזו, אתו, אני צריך לשתוק. להסתיר חלק כל כך מהותי מעצמי.

בכל זאת, אנחנו היינו חברים טובים מאוד, הוא תמיד נתן לי את תחושת הנינוחות עם מי שאני.

כנראה ש'dont ask, dont tell', תפס לחלוטין אתו אבל  אף פעם לא חשבו לספר לי.

 הבנות הסתמסו אתו, ניסו לעודד אותי.

יצאתי מהדאון. שתיתי.

לא היה לי נעים פתאום. חשתי כאילו נפלתי לאמבטיית קרח.

הרגשתי שגם הוא מצטער על איך שהדבר יצא, הוא שאל אותי אם אני בסדר.

אז לא, אני לא בסדר.

אחת הקצינות ניגשה אלי שחזרנוו לבסיס ואמרה לי לנשום, "יש אנשם פרימיטיבים, אין מה לעשות".

מעכשיו תמיד אשקול שוב לפני שאהיה אני.

כי מתברר שזה לא משנה.

לא משנה שהיינו חברים.

לא משנה שכל יום אכלנו יחד צהרים.

לא משנה שהיינו יוצאים כל הזמן.

לא משנה שאנחנו כבר שנה חברים טובים.

לא משנה שתמיד צחקנו על זה.

לא משנה.

כי אני הומו.

להתעורר כשהשמש מחממת את פני יתר על המידה, לנוע בחריקה צורמת לצל ולפקוח את עיני לשעון.

צהרים.

לקחת נשימה עמוקה ולהריח את שאריות הבושם הנותר על גופי.

להרגיש את הצמא שבגרוני.

לסגור את הטריס ולשוב לחשכה, לשוב לקרירות, לשוב אל מתחת לשמיכה עירום ולהריח שוב את עצמי.

לישון עוד, ועוד. עד שאקבל צלצול נוסף,

עד שאקבל הודעה נוספת.

והיא מגיעה, זמן לא רב לאחר מכן.

פגישה לצהרים.

להתרומם מהמיטה ולנשום עמוקות.

הבושם כבר נגוע בחלל החדר.

בתקרה, במיטה, בספרים, בבגדים.

הכל נוטף ריח מתיקות ממכרת.

מתארגן, מתנקה, מתלבש, מתבשם, יוצא.

הזמן חולף בין פלרטוט לצחוק ואני שב הביתה,

רק בשביל להתקלח שוב, להתארגן שוב, להתלבש שוב, להתבשם שוב ולצאת שוב.

ושוב צחוק, ושוב פלרטוט.

ועוד חבר לפייסבוק,

ועוד הודעות, ועוד מספרים.

עוד בחורים.

עוד קצינים, עוד משוחררים, עוד חיילים.

והשיחות אל תוך הליל ורק בזריחה שלמחרת אני נרדם.

לא נשארתי מספיק זמן בבית בשביל לכבס, והייתי בו ימים, חופש.

במקום לכבס קניתי בגדים.

במקום לבשל יצאתי למסעדות.

במקום להתמודד ברחתי.

צחקתי, פלרטטתי,

חייכתי עם שפתיי היפות,

קרצתי עם עיני הירוקות.

נהנתי מתשומת הלב, נהנתי ממשיכת האנשים אלי כעשים אל האש.

הבחורים לא הפליאו, לא היה משהו מיוחד.

כל אחד בתורו, מקסים ככל שיהיה, נעלם.

אך הפעם לא היה לי זמן להיות מתוסכל, כבר הייתי בדרך לאחר.

מחר אשוב לצבא. אשוב למדים. אשוב לעבודה שהזנחתי,

אשוב למציאות.

אותה מציאות שגזרתי עליה בדידות כל עוד אני לא יכול לטפל בעצמי.

אותה מציאות שאחרים חושבים שהיא נוראה.

אותה מציאות שאני מנותק ממנה כבעל פיצול אישיות.

כי אני מאושר ושמח ויוצא ועליז,

אך בין עיני הירוקות שיותר מדי בחורים אוהבים נמצאת אותה מחשבה שקובעת כי אמות לבד.

והמדים? המדים רק מדגישים את צבעם.