מחר הייתי אמור לנסוע עם סבא לירושלים, לבר מצווה.

במקום זה, המשפחה נאספת בצהרים.

בבית קברות.

בן דודתה של אמי לקה בדום לב ונפטר.

הוא כבר הבן השני שנפטר. עכשיו נשאר רק עוד בן אחד מהשלושה.

הכרתי אותו, הוא לא היה עוד קרוב משפחה מרוחק שנפטר ואני לא יודע מיהו.

אמא כבר שאלה אותי מספר פעמים אם אני רוצה לבוא להלוויה.

אני מפחד שסבא שלי יבקש ממני ללוות אותו.

מעולם לא הייתי בהלוויה.

חשבתי שאין לי בעיה עם מוות אבל פתאום אני לא שש לרוץ לבתי קברות.

עם אזכרות, זה בסדר כי עבר זמן מה, אבל לא עם הלוויות.

אני לא רוצה לעמוד שם כשאחות סבי קוברת את הבן השני שלה, אחרי בעלה.

מה נשאר לה?

בן אחד שחי בארה"ב.

אז כן, יש לה נכדים ויש לה כלות אבל לא משהו ממשי מרחמה.

אני נחשב ילד קטן כשאני בורח מהלוויות?

אני מודה שאני מפחד.

אני מפחד, כי אני לא יודע איך זה.

אני מפחד, כי אני לא יודע איך אני אגיב כשאני אראה אנשים נשברים לידי.

אני מפחד שזה לא ישפיע עלי.

עד כה אף מוות לא השפיע עלי.

אני לא רוצה לגלות שאין בי אף רגש,

או גרוע מכך שאני מפוצל רגשית.

בצד אחד להיות הכי חם ואוהב ומצד שני להיות קר ומנותק כאילו אני לא קשור לשום דבר.

היום התעוררתי ב11 וחצי כשאחותי נכנסה לי לחדר והניחה לי על השידה מכתב.

אני: "ממי?"

היא: "מצה"ל."

אני: "צו גיוס?"

היא: "לא, זימון."

אז קמתי מהמיטה.

חשבתי שזה זימון בנוגע לתפקיד מסוים, ישר ידעתי שאני צריך לסרב.

אסור לי להגיע רחוק.

אסור לי להיות חכם.

מאז שנכנסתי לעתודה כיוונתי לזאת.

אני לא רוצה להגיע לפיתוח, אני לא רוצה להגיע לסדנאות.

אני רוצה להיות בדרג הכי נמוך, הכי לא נחשב.

שישימו אותי בגדודים.

כי כשאני אהיה בגדודים, אני אחשב קרבי.

כשאני אחשב קרבי, תהיה לי משכורת של קרבי.

אז אני אצליח להסתדר.

עם משכורת של ג'ובניק אני לא אצליח.

אבל זה לא זימון כזה.

זה זימון למדור פרט.

מי שאחראי על הטבות בשירות, בין השאר חייל בודד.

אני לא יודע איך הם הגיעו אלי, ולמה דווקא אלי ולא לאחותי שגם היא לומדת אתי את אותו הדבר.

אני לא עשיתי כלום, לא פניתי לאף אחד.

אני מתבייש.

בדקתי מה האופציות שהצבא יכול לתת לי.

כלום.

חיילים בודדים מיועד לחיילים בודדים. אני לא בודד.

יש לי בית יש לי הורים והם מסתדרים יופי.

חבל רק שזה לא קשור אלי ואותי הם זורקים לזבל.

לכל דבר צריך מסמכים של הבנק ושל עובדת סוציאלית.

אין לי עובדת סוציאלית, מאיפה אני אפליץ אחת כזו?

אבל אני אלך, אני אדבר. זה לא יכול להזיק.

למרות שאם זה לא יסתדר אז...

יהיה מעניין. אני לא יכול להגיד שיהיה קשה כי אני רגיל לזה.

להעביר לילות בשוטטות מאחר ואין איפה לישון.

ככה לפחות תהיה לי מיטה רוב השבוע.

ואולי כי אני לא נכנע, אז הם ממשיכים.

עוד ועוד סנקציות עד שאני אשבר.

אבל אני לא.

הכול נראה זעיר ומטופש בהתחשב בו.

אז הם מקשים לי את החיים, זה לא מזיז הרבה.

אני עדיין מאוהב בו.

הוא עדיין מאוהב בי.

זו ההרגשה הכי טובה בעולם.

אני מניח שהרוגע שלי מטריף אותם, הקבלה שלי על הקשיים שלהם, החוסר עניין להילחם.

מעין קריאה מהדהדת, 'אני טוב יותר'.

החזקה שלהם עלי הולכת ומתפוררת.

כמו כל אימפריה שמאבדת שליטה על מחוז מרוחק, הם מנסים בכל כוחם.

וכוחם אינו מספיק.

כל עוצמתם נראת כגרגיר חול המתנגש בחומת אבן אדירה שהיא האהבה.

קלישאה?

אז כרגע אין לי מחשב.

בתיאוריה. הינני כאן. לא כל הזמן. רק לעיתים רחוקות משהייתי רוצה, וגם אז לזמנים מוקצבים.

אין לי טלוויזיה.

מה חבל.

אבל בהתבסס על ההיסטוריה של יס, אותן סדרות יחזרו.

ובכל מקרה אני יודע לפרטי פרטים את שושלת טיודור. רק שלא כמו הסדרה, אצלי הנרי באמת שמן.

אני מרותק לבית.

גם זה בגדר התיאוריה.

אני אמצא דרך לפגוש את בויפרנד, אני חייב.

אני לא רשאי לדבר בטלפון.

לא כל כך נורא, בכל מקרה יש לי פוביה ממנו.

היום נוספו דברים חדשים.

הם אינם מתכוונים לתת לי יותר כסף. זה היה הגיוני, אם הם היו נותנים לי לפני.

אמא גם החליטה שהיא לא תביא לי אוכל. אם אני רוצה, שאני אמצא עבודה ואקנה לעצמי.

כמובן שאני צריך לנשק את רגליהם על המיטה שלי.

אבל לא רק שאני שורד, אני אפילו מחייך. אני פשוט חושב עליו.

חבל רק שהקשר שלי עם מעט החברים שלי מתנתק. אני מתגעגע אליהם.

אני לא יודע אם הם מתגעגעים אלי כי הם לא יוצרים קשר. אולי הם לא, אולי הם בכלל לא שמו לב שאני לא שם.

מלבד פום פום, שדאגה להודיע לי שהמחשב שלה מת. חבל רק שלא יכולתי להגיב לה חזרה.

הדבר שהכי מתסכל אותי היא העובדה שיתכן ואני אבוא לחגיגת החצי שנה של בויפרנד ולי עם ידיים ריקות.

אני לא יכול, אני חייב להביא משהו.

ותכננתי, רק שאין לי כסף כי אני לא יכול ללכת לבקר את הסבים שלי ולקבל מהם כמו כל פעם.

החצי שנה, בדיוק בחגיגות העצמאות. 

מה שמדכא, זאת העובדה שהם לא מתכוונים לקנות לי שום דבר לצבא. ואין לי שום דבר.

תרומות מישהו?

מזל שאהבה זה בחינם.