"למה אתה לובש לבן?"

"כדי שלא יראו אם אני אמצוץ להם אחרי הבחינה."

כשאני חושב על זה, הפעם האחרונה שלבשתי לבן הייתה כשהייתי קטן, וגם אז זה היה החיתול.

אבל מה לא עושים בשביל פרזנטציה?

אז היא הלכה בסדר. סוג של.

ערס: "אנחנו בנינו רובוט אוטונומי-"

בוחן: "מה זה אוטונומי?"

ערס: "..."

בוחן: "אוטונומי, כמו למשל שנותנים לחבל ארץ מסוים אוטונומיה, או כמו פה אם יתנו לפלשתינאים."

ערס: "אפשר בבקשה לענות אחרי המצגת? תודה."

ומזל שהבוחנים נהנו בחיוב, כי מה לעשות, הערס טמבל.

סידרנו את זה כך שאת רוב החומר אני והדוס נעביר לבוחנים, והערס רק את ההתחלה.

כשהדוס החליף את הערס בהצגת הפרויקט ניגשתי לערס, לקחתי אותו לאחור והסברתי לו מה זה רובוט אוטונומי.

מרכז הפרויקטים שלנו הפסיק את ההצגה וביקש מאתנו לא להפריע.

חציל מטומטם.

כשהגיע תורי להציג אז הצגתי בצורה מרהיבה. לא הייתי לחוץ כמו שחשבתי שאני אהיה ודיברתי ברור.

חבל רק ששכחתי לנשום ואחד הבוחנים נאלץ לבקש ממני להפסיק מאחר והוא לא אוהב לראות אנשים מכחילים מולו.

כשסיימנו הם שאלו את הערס מה זה רובוט אוטונומי, הוא קרטע. אני הרחבתי.

כששאלו את הערס שאלה, הוא ענה. אני הרחבתי.

זרקו שאלה לאוויר, אני עניתי.

חכתי בציפייה שישאלו אותי שאלה, לא עשו זאת.

הלוואי וסנטה ידרוס  את החראות האלה!

ישבתי כמעט יומיים ולמדתי.

יומיים!

ואני לא סובל ללמוד יותר משעה למשך 12 שנות לימוד!

תרגמתי 100 עמ' באנגלית, כדי שהדוס גם יבין.

ולא שאלו אותי כלום!

אז הם חושבים שאני שולט בהכול ולכן הם לא שואלים אותי.

מזיז לי ממש.

למדתי? שיראו שלמדתי.

סוף סוף אני לומד משהו ואז בכלל לא רואים את זה?!

גמכן חיים.

כשהם כמעט וסיימנו את השאלות שלהם, אחד הבוחנים הרים את הספר היפהפה שכתבתי על הפרויקט, והריץ את הדפים.

"לא חבל על יערות הגשם?"

ביץ', מות.

"אם לא תנתק את הקשר עם הסבים שלך, אני אתנקם בך."

זה מה שאמר לי אתמול אבא.

הוא רוצה לקצור את הקשר היחידי שלי עם אנשים שבאמת אוהבים אותי.

זה די מובן, זה מהלך אסטרטגי טוב.

הקשר שלי אתם הוא מה שהוביל אותי עד פה.

הם קונים לי בגדים, כי ההורים שלי לא רוצים.

הם מביאים לי כסף, כי ההורים שלי לא רוצים.

הם דואגים לרווחה שלי כשלהורים שלי זה כלל לא מזיז.

הם מה שהשאיר אותי בחיים והם היו הסיבה הכמעט ויחידה שמנעה ממני להתאבד.

על מנת להרוס אדם יש לנתק את מה שמקרקע אותו.

ההורים שלי פועלים בשיטתיות על פי עיקרון זה.

אני לא אנתק את הקשר אתם. אני לא מוכן לכך.

אני פשוט אחכה למהלומה מאבא.

"בינתיים, אני זה ששולט בבית הזה."

הדבר היחידי שאני אקבל מעכשיו זה קורת גג. הוא אפילו לא אמר מיטה.

שום דבר אחר.

אפילו עכשיו, אני פה בלי ידיעתו.

ואם זה לא מוצא חן בעיני,

שאני אעזוב את הבית.

אני לא יכול לראות אותך.

אני לא מורשה לעזוב את הבית.

אני לא אומר לך את זה כי אני לא רוצה להפריע לך.

אני רוצה שתהיה שמח.

לפחות עד סוף החג.

אני אוהב אותך.

מזמן לא הרגשתי כך.

חלול, חיוור, חסר אונים.

בחילה.

לא התגעגעתי לזה.