"בין הדברים שיכולים לייאש אדם חושב היא העובדה שהלא- הגיוני הוא הכרחי עבור המין האנושי." (פרידריך וילהם ניטשה)

לרוב רגשות הם לא הגיוניים. האנוכיות והאגואיסטיות של האנוש גורמת לי צמרמורת.

יותר מכל אני כועס על עצמי, בתור חסיד של ניטשה יש להלקאות אותי על ששכחתי את הרעיון הבסיסי ביותר- אין עניין לאדם מלבד האינטרס שלו.

איך יכולתי לחשוב שהכול פועל בדו צדדיות בעולם הזה? הרי הוא לא אידיאלי.

אם אני השתנתי אין זה אומר שהעולם גם כן.

אתמול ב2 בלילה דברתי עם בויפרנד. שמעתי בקולו הנסדק את הנאיביות ששלטה בי.

"איך שלא הבנת זאת עד עכשיו?", אמר.

איך באמת העזתי לחשוב שהאדם ימצא בי עניין כאשר מענייניו אינם בי?

האדם מגדר טבעו אינו יצור ברור. הוא שולח את מיטב רמזיו על מנת לגרום לאנוש להבין, בתחינה שקטה של צער.

כרונוס אמר לי שאני איני כשאר האנשים. לא כולם מסוגלים לקרוא אנושיים כמוני.

אני לא מסוגל להבין זאת. זה בא לי כל כך בקלות, לקרוא את כולם. לראות בין השורות מה אנשים רוצים שיראו רק בלי להציג זאת לראווה. איך אנשים אחרים לא מסוגלים?

ואולי אני מיוחד בכך כי עד היום לא פגשתי מישהו שיכול לנתח כמוני.

בויפרנד אמר לי שאני מסוג האנשים שקל להיפתח אליהם, ככל הנראה כי אני משדר אמון. אפילו לאנשים הקשים ביותר הצלחתי לחדור, כמעט וללא קושי.

אמרו לי שישנם אנשים שלא יודעים מה לעשות. זה לא כי הם לא רוצים אלא כי הם לא יכולים. הם עומדים מול המראה ולא יודעים איך להגיב.

איך זה שאני תמיד יודע מה להגיד?

למדתי.

אני כן מיוחד. אני קורא ומנתח ולא כולם מסוגלים לכך. אני על פסגת הר האולימפוס, לבד.

אולי אתרחק, אולי אקפא, אולי אקפיא אולי אשתוק ולא אדבר.

כפיות טובה אינה עושה לי טוב.

ואף על פי זאת, זה האופי שלי. כשיזדקקו לי אני אהיה שם. לא משנה מי ולא משנה כמה הוא פגע בי. גם כשיתכן שיפגעו בי שוב, וככל הנראה זה יקרה. על זה הרה בוכה עלי. על זה אני עונה "אבל זקוקים לי."

אני אמשיך להיות שם בשביל כולם, אני אמשיך להיהפך לאוויר שלא יזדקקו לי יותר.

כי כמו שהאופי שלי אינו ישתנה, כך גם של האחרים.

אני כבר שלושה ימים מנסה לשנות שיר, אבל האתר היחידי שאני מכיר דפוק. חבל.

על מנת להדפיס את ספר הפרויקט שלי הייתי צריך לנסוע רחוק. שם היה הכי זול.

מה שטוב הייתה העובדה שבאותה העיר עצמה גר בויפרנד. אי לכך ובהתאם לזאת אמרתי לבויפרנד שיתכן ואני אתקשר אליו בפאניקה כי אני אלך לאיבוד.

קמתי בבוקר מוקדם ונסעתי לת"א ומשם לקחתי אוטובוס, הייתי אמור לרדת בצמת מסוימת ולקחת משם עוד אוטובוס. הכל היה טוב ויפה, עד שהגעתי למסקנה שאני מכיר את הארץ הרבה יותר טוב מכל אדם אחר, וירדתי בצמת לא נכונה.

כשבדקתי את כל התחנות שהיו קשורות לאותה הצמת ולא מצאתי את התחנה של הקו שהייתי צריך התחלתי ללכת ברגל לכיוון העיר. באמצע הדרך הייתה לי הארה.

יא טמבל קנית חופשי יומי!

אבל לא נורא. היה חם, היה מגעיל, אבל זה בסדר כי אני שורף קלוריות. כשאני ממשיך בדרכי צפיתי בכל המכוניות שנסעו בכביש לידי ולא עצרו לי לטרמפ. לא שרציתי, אבל תמיד ישנה הפנטזיה הזו שמישהו שאתם מכירים יעצור לידכם ויסיע אותכם, נכון?

כלאחר שנייה עצרה לידי מכונית. הנהג היה סביבות השלושים. הוא הרים את משקפי השמש שלו וסקר אותי מכף רגל ועד ראש. אבל הוא במכונית אז הוא סקר אותי מהירכיים ומעלה, נעצר, המשיך לסקור וחייך אלי.

הוא: "צריך טרמפ?"

אני: "לא תודה"

הוא: "לאן אתה צריך? אני מגיע ל~אין לי שמץ של זיכרון לאן זה היה~"

אני: "ושוב, תודה, זה לא אומר לי כלום, אני אמשיך ברגל."

הוא: "אבל חם בחוץ, בוא, פה קריר ונח" ואז הוא ליטף את המושב לידו.

בשבילי זה היה אות.

אני: "לא לא, זה בסדר." אמרתי והתחלתי ללכת יותר מהר, שזה מטופש בעליל כי כאמור לבחור יש רכב.

כשלא הסתובבתי אליו שוב, הוא הבין את הרמז ונסע.

כשהגעתי לצמת שכן הייתי אמור לרדת בה, הסתובבתי בכל הקצוות שלה כשאני מחפש את התחנה שלי. לא מצאתי.

התקשרתי לבויפרנד.

הטיפשון רק התעורר והיה באופוריה של הבוקר, הוא  התחיל להגיד משהו כמו "אני אוהב אותך" כשהתפרצתי ואמרתי

"אהההההההההההההההה הלכתי לאיבוד ואין אוטובוס ואני אמות ולא יהיה לי פרויקט והעולם חרב!"

כתגובה הוא התפוצץ מצחוק.

קפצתי על הגל ושאלתי אותו אם הוא רוצה להזדיין.

שוב מתקפת צחוק.

אני לעולם לא אתעייף מזה, והוא לעולם לא יפסיק לצחוק עלי כשאני מציע לי. זה מסתדר מצוין לשני הצדדים, אני אוהב לשמוע את הצחוק שלו והוא לא מקבל סקס.

חבל רק שזה משאיר אותי מתוסכל מינית -.-

הוא ניסה לעזור לי.

הוא לא יכול לקלוט שהמערכת של אגד שלחה אותי לתחנה שלא קיימת עם קו שלא קיים רק כדי להחריב את עולמי.

לבסוף מצאתי מפה של העיר והתחלתי לתכנן איך להגיע למקום שאני אמור להגיע. החלטתי לעצור גם נהגי אגד, כדי לשאול. הנהג הראשון אמר קו 5. כשקו 5 הגיע הוא אמר שהוא לא מגיע לשם. כשעצרתי עוד נהג ושאלתי אותו הוא אמר שהוא לא מגיע, והוא לא יודע איך.

שקרן מניאק.

כל נהגי אגד מכירים את כל הקווים שבערים שהם עובדים.

איכשהו הגעתי, כי אני מוכשר. והחלטתי לא להסתמך יותר על אגד. הייתי אומר שגם אגד זה חרא טהור אבל אבא שלי שם.

כשהגעתי לבית הדפוס הם היו בארוחת צהרים, הפתעה, עובדי אגד.

כשחכתי הייתה שם בחורה צעירה מרהיבה שהייתה ממש נחמדה. היא הושיבה אותי ונתנה לי קולה אחרי שהיא שאלה אם אני צמא.

אחרי חצי שעה המנהל הגיע. אמרתי לו מי אני, ואז הוא שאל אם הוא פגש את אבא שלי. לאחר מכן הוא קרא לשני עובדים שלו שגרים בנתניה ושאל אותם אם הם מכירים את אבא שלי. אמרתי לו שלא נראה לי כי אבא שלי עובד במשרדים בלוד.

היה אפשר לחשוב שהוא שכח לשנייה איך נושמים.

"אה, מלמעלה." אמר ובלע את רוקו. זה הצחיק אותי.

הוא טיפל בי יופי. רק חבל שהוא לא כל כך מבין במדפסת סופר מתוחכמת והמעצבת הגרפית הלכה כבר הביתה. מתברר שאותה בחורה נחמדה הייתה המעצבת. הגיוני כי היא לא נראת שייכת לאגד.

אחרי שעה ורבע שאנו מנסים להבין איך הדבר עובד, וכל העובדים כבר יצאו הביתה, החמור נזכר.

מנהל: "אה, יש לי עוד מדפסת צבעונית"

אני: -.-"

כשסיימתי את הכל, נסעתי לעיר. בדרך יותר מסובכת ממה שהגעתי אבל מילא. הלכתי לבית של בויפרנד והתנפלתי עליו. הוא כל כך חמוד. אני כל כך מאוהב.

כשהראש שלי נח עליו, שאלתי אותו אם הוא רוצה לשכב אתי. הצחוק מילא את האוויר ואת אוזני והרעידות של גופו העלו והורידו את ראשי. הוא כל כך מתוק.