לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


בין הבריחה, ובין ההסתרה, בין ההכחשה, ובין התמיהה, בין הפחדים, ובין השאיפה, ישנם חיים. החיים שלי.

Avatarכינוי:  Dum Dum Philosophy

בן: 36





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צמרמורת מקפיאה


להרגיש את השמש מחממת את עורפך, את צווארך ואת כל כולך. להרים את הידיים גבוה לשמיים ולחבק את העננים שנמצאים אי שם. להרגיש את המוזיקה זורמת בעורקיך, פועמת ונותנת קצב לנשמותיך.

לרוץ בשדה ירוק, רק כי אפשר. להתגלגל, להשתולל, לזעוק מאושר.

לשכב על הגב ולראות עננים. לבנים רכים.

רוח נושבת.

לבנים גדולים.

רוח נושבת. לבנים מלאים, כמו פוך מצומרר, להתכרבל.

רוח נושבת. כבר אין שמיים תכולים, יש רק עננים. גדולים ועבים וכעת כבר אינם לבנים, אפורים.

ועוד משב רוח והנה כבר ישנם הברקים, הרעמים- השמיים זועמים.

טיפות הגשם ממהרות מטה לקול תרועת המלחמה, הסופה מתחילה.

 

לא משנה עד כמה אני אהיה מאושר, היא תמיד תהיה שם. היא תמיד תהרוס.

אני כמו ילד קטן שנפל לו כדור הגלידה על הרצפה והוא צופה איך הוא נמס.

 

צעקות, צווחות, ריבים.

כולם שותקים.

שוב צעקות, שוב ריבים,

והם לא מגיבים.

אתה אוכל את זה ואת זה ואת זה. אתה צריך להפסיק לאכול, אתה שמן!

היא צריכה ללכת פעמיים בשבוע לסופר, כי אנחנו אוכלים. ואני אוכל יותר מכולם, ואני שמן יותר מכולם, ואני אסבול הכי מכולם.

תחפש לך בית אחר.

האוכל בבית הוא ליופי ולא לאכילה.

 

שוב הכול חוזר. התאבדות היא אופציה כל כך קלה.

אבל בויפרנד.

אז אני אפסיק לאכול. ואם אוכל אז אקיא. ולא רק שאני אגיע לרף התחתון של הBMI אני אהיה תת משקל.

ואז אולי היא תעזוב אותי.

אז אולי היא תיתן לי לנשום.

אז אולי היא לא תגרש אותי עוד מהבית.

אז אולי אבין שזה לא הפיתרון.

אז אולי אני אגסוס.

אז אולי כבר יהיה מאוחר מדי וכל מה שהיא תראה זה את קבורת בנה.

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 5/4/2008 04:15   בקטגוריות אומללות, אמא, מותי., אי שפיות, אנורקסיה, אני והוא, בולמיה, ביסקסואלים, בעיות אכילה., גייז, גזענות, דיכאון, הפרעות אכילה, הרהורים, ורק רציתי לחיות, זעם ותוכחה, מוות, נטיות התאבדותיות, נאיביות, עצבות, פחד וחרדות, פילוסופי, פילוספיה, אהבה ויחסים, ביקורת, סיפרותי, פסימי, שחרור קיטור  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הר, אתה מסתיר את מוחמד.


אני אוהב את סבא שלי. הוא תמיד יושב זקוף קומה ומדבר רק כשצריך. כמו כל אדם בגילו הוא אינו מברבר על כל שטות ולפעמים שתיקותיו ארוכות. אך כשהוא פוצה את פיו יש להקשיב בשל החוכמה העמוקה שנמצאת בדבריו. לאחרונה הייתי אצלו כשמקרה כזה קרה.

סבא: "זלדה!

         אני לא מוצא את הגרביים!"

 


אתמול בויפרנד בא אלי. לקחתי אותו לצוקים, להראות לו את הנוף המרהיב של הים בעת השקיעה. אין לחקות את רחש הגלים אשר מתנפצים על הסלעים, אין להביא תמונה כה מושלמת של צביעת הכחול-ירוק הנוגה של הים ע"י הקרניים הכתומות של השמש. אין למצוא אף גוון של סגול שצובע את השמים באותה העת. אווירה רומנטית מהסרטים, מבוטאת לכל מי שרק רוצה. תחושה קסומה נכנסת בצופה של אותה השעה, תחושה מדהימה שאין לה אף אחת אחרת, כאילו הטבע ביטא בכל כוחו את רגשות המאוהב.

קיצר רציתי סקס.

כשאנו מתיישבים חשים את הרוח הנעימה על עורפנו ושפתנו נושקות, שמענו קולות. הפסקנו. ילדים.

שוב נשקתי לו כשאני שואל אותו אם הם באים. הוא עונה שרק אחד, והוא כבר הלך. נשארים בתוך ההרמוניה הקסומה של השעה כשענינו עצומות ושפתנו נושקות.

ואז קבוצת האידיוטים הופיעה.

אחד אחרי השני עוברים אותנו, כשאחד שואל לאש לשם הצנעת העניין שמצאו בנו.

בויפרנד מתפוצץ מצחוק ומתקפל. הם חושבים שהוא יורד לי.

אני בוכה כי זה לא נכון ומודיע להם.

הם חוזרים ומתיישבים אתנו.

שעה שלמה ישבנו כשאנו מחובקים והם חוקרים. בויפרנד אהב את תשומת הלב. אני הייתי ממורמר. זה אמור להיות הזמן שלנו, לא של "יוווו הנה הומואים!".

ובכלל, מה לעזאזל קבוצת ילדים בני 14 עושה שם, מה הם לא יודעים שלשם זוגות הולכים?!

אחרי שעה זה הספיק לי ואמרתי לו שאנחנו הולכים. בדרך שאלתי אותו: "איך זה להיות מתוסכל מינית?"

בויפרנד: "כאילו שאתה לא יודע."

העיקר הוא אומר שאני הביץ' מבנינו.

 


הבייבי שלי סוף סוף מדבר.

למדתי אותו קבוצת מילים שתמיד לומדים אותה ראשונה, בכל שפה.

המנחה משום מה לא התלהב כל כך ושאל אותי מה יקרה כאשר הוא יצטרך לדבר עם המנהלת.

אמרתי לו שהיא תיווכח באוצר המילים המגוון שלו.

מלבד זאת, הוא ושאר האנשים התחילו לדבר על תרגילי כושר וכל מה שנוגע לכך כמו מה צריך לאכול ואיזו התעמלות עושים.

אז מה כבר יכולתי לעשות?

הדבר הכי קרוב לספורט אצלי זה לפקוח את העיניים בבוקר.

לכן לימדתי את הרובוט שלי לקלל^^

עכשיו צריך ללמד אותו ללכת.

 


בזמן האחרון אני  מוקף יגון.

אני לא יכול להתעלם מכך.

אם מישהו זקוק לי, אני אהיה שם בשבילו.

במיוחד בגלל שכשאני הייתי צריך שיהיה אתי מישהו, לא היה.

אז זה עולה. עולה הרבה. וזה זמנים ונסיעות.

אז במקום לקנות בגדים אני נוסע. כי זה יותר חשוב, וחוץ מזה יש לי בגדים. רק שהם לא טובים עלי. אז לא נורא.

אני בכל מקרה מתגייס עוד שלושה חודשים, וממתי דברים ללבוש זה משהו חשוב כמו חיי אדם?

 


אוף. רציתי לכתוב פוסט מצחיק לתחילת החודש, אבל אני אוגר יותר מדי דברים. אני, עד כמה שמפגר זה יכול להישמע, עמוק מדי. אני לא יכול להתעלם.

הגעתי למסקנה שיהיה לי הרבה יותר קל לשנות את העולם כולו מאשר את האישיות שלי.

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 2/4/2008 23:06   בקטגוריות אומללות, אושר, אי שפיות, אני והוא, ביסקסואלים, גייז, גאווה, דייטים, דיכאון, הומור, הרהורים, חלום אופורי, מכללה, סרקזם, צחוקים, ציטוטים, ציניות, שנינות שכזאת, אהבה ויחסים, ביקורת, בית ספר, פסימי, שחרור קיטור, צבא  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המח הוא האיבר השני בסדר העדיפויות שלי


אתמול השכמתי קום (לפני התרנגול הטורדני של השכנים. לא שהוא היה מצפצף כמו קומקום של פעם אבל מילא, אני בכל מקרה לא סובל אותו. הוא אמור להיות על האש לא על האדמה מנסה לעופף לו. איפה העמותה הפולנית "תנו לילד שניצל" כשצריך אותם?) והחלטתי לנסוע לפום פום.

תפסתי את עצמי וזרקתי לתוך מונית שנסעה בעיקרון בסדר, רק שחבל שישנם חוקים בעולם שסותרים את דרך ראותו של הנהג.

כשהגעתי לארלוזרוב, הלכתי לתחנת הרכבת. מה כבר יש לי לעשות ברחוב עצמו?!

כשהגעתי לתחנה המיועדת לפום עמדתי נפעם. כל כך הרבה חיילים. עם כלים טובים עליהם.

כל כך טובים שכשניסיתי להיכנס לאוטובוס הם שברו לי את העצמות. אז פספסתי אחד.

כשהאוטובוס השני הגיע, החלטתי שבחיים אני לא אפספס גם אותו רק בגלל שכל צה"ל צריך להגיע לאן שאני מגיע. ומה יכול להיות כל כך נורא בלהיות מוקף בחתיכים?

שיש בנות. וכולם בלי יוצא מן הכלל גבוהים ממני. ולכולם בלי יוצא מן הכלל יש נשקים. ושכמובן שדווקא אני אתקע בי שתי בנות.

הרגשתי שוב בכיתה ז' כשכולם נדחפים לאוטובוס רק שבפעם האחרונה שאני הייתי כ"כ קרוב לוגינה נולדתי. ובפעם האחרונה שאני בדקתי, אני לא שש להיכנס לשם חזרה. אז מה פתאום דוחפים לי אחת כזו בין הרגליים?! וגם מאחור?!

דאמט, למה פתאום העולם החליט להיות מקורי? למה מכול הצדדים יש חיילים חתיכים עם כלים ורק אני נדפק בין בנות?! מה זה הבידוד הזה?!

כשעליתי על האוטובוס הבחנתי שאני האזרח היחידי שם. לא הייתי בשוק. בקרוב גם אני אהיה כזה.

חייל. לא אוטובוס. אני מקווה לא להיות אוטובוס. למרות שמצד שני סוף סוף יכנסו אלי (אחמ בויפרנד).

הנסיעה עצמה עברה בסדר. היה יותר נחמד אם החייל שישב לידי לא היה נוחר, אבל לא נורא.

כשירדתי מהאוטובוס נשמתי עמוקות והרגשתי טוב, עד שחייל מאחורי דחף אותי ואמר לי לזוז מהיציאה.

ירדתי לשירותים. כלומר במדרגות לשירותים, לרדת לשירותים זה נוראי. במיוחד שם. הכל כל כך מטונף ומגעיל שזה מזכיר את המח החולני של משה קצב.

כשעליתי חזרה שמח וטוב לב קיבלתי יריקה על הנעל. אותו אדם אצילי לא חשב שאני הופיע לו שם, משום מקום. במעלה גרם מדרגות עמוס אנשים. הייתי רוצה לפוצץ אותו אבל הוא היה גדול ומפחיד, אז אמרתי לו תודה על הרוק המשובח שנח לו על הנעל שלי, והלכתי לפגוש את פום.

פום: "היי" כולה חיוכים וידיים פתוחות לחיבוק

אני: "אוכל!"

ממש פשוש. אבל אחרי שעתיים וחצי של נסיעה, הייתי רעב.

תפסנו מונית ונסענו לבית קפה. בתוכו נברנו שעות בתפריט וזאת כדי שאני אמצא משהו שהולם אותי- הרבה אוכל בהכי פחות כסף. אז השוותי מחירים וגודל מנות ולבסוף החלטתי על ארוחת בוקר. פום לקחה סנוויץ' מעפן וברד. התיישבנו לשולחן כשאני חג סביבה על מנת למצוא את המיקום האקוסטי הטוב ביותר על מנת שכל המקום ישמע את הקול המרנין שלי.

כשהייתי באמצע הארוחה פום החליטה שאחרי שהיא הוציאה את כל תוכלת הסנוויץ' ואכלה חצי ממנו, היא שבעה. זה נראה לי ממש לא הגיוני לכן הפצרתי בה להמשיך לאכול.  מאחר ולא הפסקתי, גנים פולניים, היא פשוט שיחקה ב"שאריות" (אי אפשר לקרוא לזה שאריות, זה היה יותר סנוויץ' אחרי שהיא אכלה מאשר מלפני) והרסה את הכל על מנת שאני הפסיק. אז הפסקתי והמשכתי לאכול.

כשסיימנו שקלנו את האפשרויות לאן ללכת, מאחר והפעילות המועדפת עלינו נפסלה מראש בשל תקרית נוראה שקרתה כאשר ארס היה אתה.

החלטנו לתפוס מונית וללכת למשחקייה. כמו זוג יונים מאוהב שרואה זוג יונים אחר שרוצה לקנות את האולם שהם רצו לחתונה, אצנו להוקי שולחן. שלשלנו את מלוא כספנו והתחלנו לשחק. כרגיל היא כיסחה אותה. כשסיימנו את המשחק בהפרש של נקודה החלטתי לשנות שולחן. משנה מקום משנה מזל, לא? אז כן. בשולחן השני הפסדתי בפער שהיה יכול למלא את הגראנד קניון. עברנו לכדורסל והפעם למרבה הפלא היא לא פגעה לי בביצים ואני לא פיצצתי לה את הפרצוף.

שלמים יצאנו והלכנו לשוק, כי חשבתי שיהיה מעניין. אז חשבתי.

היה שם יותר מפחיד ממטונף אבל זה בגלל שאני לא רגיל להסתובב בקהל ערבי. לא שיש לי משהו נגד ערבים, אבל שימותו.

אחרי שהם יחיו טוב כמובן. אני לא גזען ובכל מקרה הם לא בלונדינים וצריך לשרוף את כל הבלונדינים.

כשהיינו אצלה פגשתי את סבתה החמודה שמתחרה עם אמה על הדמות הנערצת של השנה אצלי. למרות שהן נשים אמיתיות ולא דמויות.

ראינו סרט ואז עוד אחד ואז כבר הייתי צריך ללכת. לפני שהלכתי פום פום אמה ואני התיישבנו ודנו מה לעשות לכבוד הגיוס המתקרב של האוצר הקטן. מאחר וזה לקח זמן, החלטתי לנסוע באוטובוס אחר יותר מאוחר.

והחלטנו שהכי טוב ונח כשמתחשבים בכולם יהיה להיפגש בת"א. אז אלים יקרים, ב-10 לחודש נפגשים וחוגגים לפום.

אהבתי את הדרך חזרה. כולם סביבי ישנו והיה חשוך. אני אוהב נסיעות ארוכות כי זה תמיד נותן זמן לחשוב על הכל, כשלא תמיד חושבים שיש. בזמן הזה מצאתי כבר מה להביא לפום לגיוס וליומלדת שתהיה במאי. עכשיו רק להוציא את זה לפועל.

 


התחלתי את היום ממש רע. נסעתי למכללה על מנת להציג את הפרויקט שלי למרכז הפרויקטים והוא מצידו נכנס בי בכל הכוח. הוא שאל אותי שאלות שאני לא אמור לדעת את תשובתן מאחר וישנה חלוקה בין משתתפי הפרויקט. אבל אף אחד אחר מלבדי לא היה, כך שזה לא שימש כתירוץ למרכז. מבחינתו.

כשיצאתי ממנו לא נותר בי שום זכר להרגשה הטובה שאני סוחב אתי משבת שעברה.

שום הוד ואדר על תפארתו של בויפרנד לא עזרה.

רציתי להקיא. רציתי לאכול ולהקיא. הרגשתי שאני שמן ושאני פסולת אנושית.

ואני בכלל לא מבין למה לקחתי את זה כזה קשה, הרי אותו מרכז פרויקטים הוא מסוג האנשים שיצאו במחקר שאומר שכל שלושה מתוך ארבעה אנשים מהווים 75% מהאוכלוסיה.

זה עבר לי, אחרי שהלכתי לישון על מנת לא לחשוב כך. אני חושב שהבהלתי את בויפרנד, והאמת שהבהלתי גם את עצמי.

אני עד כדי כך לא יציב נפשית, שכל דבר קטן יכול לגרור אותי להקיא?

אני לא מצליח לצאת לצמיתות מהמחשבות האנורקטיות שלי. אני פשוט שמן מדי.

אבל אני לא. ואני רואה את זה, אבל כשרע לי אני כמו עיוור.

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 31/3/2008 22:20   בקטגוריות אומללות, אושר, אי שפיות, אנורקסיה, אני והוא, אתאיזם, בולמיה, ביסקסואלים, בעיות אכילה., גייז, דיכאון, הומור, הפרעות אכילה, הרהורים, זעם ותוכחה, ורק רציתי לחיות, להיות אני, מכללה, סרקזם, עצבות, צחוקים, ציטוטים, ציניות, שנינות שכזאת, אהבה ויחסים, בית ספר, ביקורת, סיפרותי, שחרור קיטור, צבא, פסימי  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
66,885
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , פילוסופיית חיים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDum Dum Philosophy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dum Dum Philosophy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)