אני אוהב את עצמי.

אני מכיר בעצמי.

אני יודע את ערכי שלי.

מכיר באופי, מעלותיי ומגרעותיי.

אני גאה בעצמי. גאה באישיות שלי. בשנינות, בחדות הלשון, במשחקי מהירות.

אני טוב בכך.

עם זאת אני לא מכיר את החיצוניות שלי.

אני עדין חש כאותו נער מתבגר שמן.

עדין רואה עצמי ככזה ולכן מתקפל כששנינותי אינה על העליונה, מה שקורה לעיתים נדירות.

אני מוכן להודות בעיני הירוקות.

אני מוכן להודות בשפתיי היפות.

אך זהו.

אני לא מצליח לראות את היופי שבי.

אני לא מצליח להאמין שאני שווה.

ובעולם שלנו, הכל סובב סביב היופי.

הכל מתנקז לכך.

בין אם זה הצלחה בקריירה או הצלחה בחיים הפרטיים.

בין אם זה בהכרת חברים ובין אם הכרת בן זוג.

יופי.

כי יופי פותח דלתות.

אם רק הייתי חכם הייתי יכול להתנחם בכך,

אבל אני מרגיש כטיפש. אני לא חכם. אני ממוצע.

נידון לאבדון.

מכוער מטופש שמאוהב באישיות שלו, היחיד מבין בני האנוש וגם המשוחד ביותר.

באמת שלא חכם.

Born to die חודר לתודעתי אט אט,

מפיג את ערפילי הליל ומכניס את מוחי לתחילת תנועת קליטה.

הגלגלים חורקים והלמות נוחתות על ראשי.

חמרמורת.

לאחר שנייה נוספת, כאשר אני מחבר נקודה לנקודה אחרת,

אני מבין שהשיר המתנגן ברקע זה צלצולו של המירס שלי.

במאמץ עילאי, כאשר ידי כבדה כטנק ונעה בחינניות של פיל בחנות חרסינה אני מגשש לשידה בחיפושים אחריו.

לוקח לי זמן, ובחילה מצטרפת להלמות בראשי.

כשאני אוחז בו אני גורר את ידי חזרה אלי ומנסה לקרוא את הצג, לראות מי מתקשר אלי.

אחד הנגדים הבכירים שלי.

זורק את המירס ממני והלאה.

בחילה, תחושת צריבה, כאב ראש אדיר.

חוויתי זאת בעבר.

יותר מדי וויסקי.

בריחה שרק פוגעת בי.

בריחה לאלכוהול עד שהארנק לא יכול יותר לשאת בנטל.

בריחה מחדר האוכל כדי לא לפגוש באנשי הבסיס.

בריחה משיחות, לסנן כאשר אני כבר לא יכול יותר.

כשיצאתי אתמול מהבסיס כיביתי את הטלפונים שלי. הייתי חייב הפסקה.

הייתי מנותק מהעולם למשך שעה ברכבת אשר הייתי יכול לישון בה.

אך עם הדלקתם שתף הצלצולים שב.

וללא הפסק.

אני לא יכול יותר.

זה יותר מדי.

מעולם לא הצלחתי לא לקחת ללב דברים.

זה מרסק אותי.

כשאני בזרועותיך,

כשאני חש את חום גופך עוטף אותי,

כשאני מניח את ראשי על חזך,

כשאני נע עם נשימותיך,

כשאני רואה רק עם עין אחת כי השנייה עצומה עליך,

כל העולם כבה.

אתה ואני ניצבים שם.

מתנחמים בחום גופו של האחר.

אתה גדול יותר, חם יותר, מנחם יותר.

פורק עליך את כל מכאוביי, כל רצונותיי, כל תשוקותיי.

העולם כבה, ואתו הרע.

אתו נעלמות אותן סיבות אשר מדירות שינה מעיני.

אתו אני נכנס לגן עדן, מקור חום ואהבה.

לא זרה לי הסיבה להאחזות בך.

שאלת ה"מדוע" שגורמת לי להרגיש רע רק מתמוססת נוכחותך.

ניסית כל כך חזק להיות אותו האחד,

ניסיתי כל כך חזק לשמר זאת,

ניסיתי כל כך חזק.

ובכל זאת התעוררתי.

השעה 5:00 בבוקר ואני שוב הולך ללבוש את המדים אשר גורמים לי בושה.

ההתלבטות אינה חזקה.

אני מעיף מעלי את הפוך וחושף את גופי העירום לאוויר הקר.

המיטה הזוגית ריקה מלבדי.

שום קור, שום כוויה, שום מכה, שום נפילה, שום דבר אינו דומה לתחושותיי הפנימיות.

חוסר אמון, אכזבה, והבושה... כמות הבושה...

ובאוטובוס כשהברזלים מתנגשים בחלון ויוצרים קול אני שותק.

מביט, ומתאכזב.

אני לא אוהב את מה שהפכתי להיות.

ואין לאן לנקז זאת.

רק בחלומות.