דלתות גדולות נפתחות.

הרבה זמן עבר מהפעם האחרונה שכתבתי פה,וכמו כן הרבה דברים השתנו .

הגעתי למסקנה שישראבלוג זה מקום טוב לשפוך הכל ,נותן לגיטימציה למוח לעבוד .

מה השתנה ?בערך הכל .בעיקר אני .אם תרפרפו(ולא כדאי לכם) בפוסטים הקודמים (לא..לא כדאי לכם)תופתעו לגלות אדם שונה מקצה לקצה.לא יאמן איך צורת חשיבה משתנה ומתפתחת עם השנים.

בכל מקרה, כל מה ששמענו על כיתה י"א התגשם, והמרוץ ל20 ביוני מעולם לא נראה כל כך מעייף.

אך עדיין,להשקיע חייבים.אני רואה הרבה אנשים,חברים,משפחה שלא למדו וכל כך מצטערים על זה ,וחושב לעצמי שבחיים לא אעשה את זה לעצמי.עם כל המבחנים והלחץ אין מקום מטפח ומעניק כמו בית ספר,ומלקח של אחרים אני לומד.

עוד מבחן ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד עד שהמוח מתפוצץ ולמרות זאת,אסור לוותר.

ב"רעים"- הישועה היחידה שמחייה אותי כל פעם מחדש,הכל טוב,הכריאוגרף שהיה שנתיים עזב,וטוב שעזב,ומאוד מאוד טוב שעזב.את השנתיים האחרונות בבית השני לא הייתי מדמיין איתו..העבודה מתחילה לחזור להיות אינטנסיבית ומעייפת,כמו שצריך.

בסופו של דבר ,אחרי יום שלם בסטודיו ,הלב מתמלא ,והנשמה צוברת מספיק כוחות להמשיך את השבוע.

לפני שנתיים התחלתי להדריך להקה של ילדים צעירים.להיות מדריך זה הדבר הכי טוב בעולם,לבוא פעם בשבוע מ4 עד 6 ,בהתנדבות ,ולטפח דור חדש של ילדים צעירים ומוכשרים שלומדים וסופגים ערכים שאתה בדיוק סיימת להפנים.

כמו שאמא מלמדת ילד איך לדבר .ככה אנחנו מלמדים אותם איך לרקוד ,ובעיקר איך להתנהג.הסמכותיות ,האחריות,ההנהגה,הכבוד שמקבליםם,ההערצה הם אלה שגורמים לגוף להתמכר להדרכה.

תמימות של ילדים זה דבר נפלא,מוח שנקי מצרות יום יום מטרידות סופג הרבה יותר טוב מפנים בצורה מדהימה.ומצמיח פרות של הצלחה וגאווה.סוף שנה שעברה סיימתי להדריך את הלהקה של הפיצים (קטקטים) ועברתי ללהקה של הבוגרים יותר(ניצנים) אמא אחת מתקשרת אליי נסערת ..ואומרת לי:"אתה חייב להשאר רותם לא הפסיקה לבכות שהיא שמעה שאתה עובר קבוצה,כל הלוח שעם שלה מלא תמונות שלך "

אין דבר יותר מספק מזה ...

מילד שלומד ,מפיק תוצאות,ויודע להעריך.

כמובן שאין סוף לדברים שקרו מאז שהפסקתי לכתוב.אבל את השאר אשאיר להמשך

יום טוב:)