כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

ביום רביעי הייתה בגוש קטיף צעדת פסח ובסופה- עצרת ענקית. אז נסענו- סיון, יואל, אביחי ואני דרך הסניף. ת'אמת? יום לפני הנסיעה עוד לא היה לי חשק בכלל לסוע בכלל, ואפילו בבוקר של אותו יום לא היה לי כוח לקום בשביל זה (אולי בגלל שזה היה ב8 בבוקר, באמצע חופש חח..), ועכשיו אני מסתכלת על זה וצוחקת כי היום אני פשוט מתה לחזור ליום הזה! זו הייתה הפעם הראשונה שלי שם...והיה לי הכי כיף בעולם !!

 

אז כמו תמיד, יצאנו אחרי השעה שנקבעה ("שעון בני עקיבא"), התמקמנו באוטובוס הלא-ממוגן שלנו (?!) והתחלנו לסוע לכיון מרכז העיר, שם עלו עוד אנשים וביניהם מתן, מדריך מהסניף, בכתה י', שנכנס ממש לא מזמן. הוא אף פעם לא היה בבני עקיבא פני הכניסה להדרכה אבל בגלל מחסור במדריכים בנים הביאו אותו (הוא אח של חבר טוב של עמית וליאור-מדריך בסניף- והוא בעצמו גם חבר טוב של ליאור). הוא חבר די טוב של יואל וגם של אביחי, אבל לי לא היה איתו שום קשר חוץ מ"היי" "ביי" ו"שבת שלום", לא יותר מזה...הנסיעה עברה ממש בסדר ברוך ה' ולא היה לי משעמם בכלל כי דברתי הרבה עם סיון ושמענו מוזיקה ולפעמים גם יואל ואביחי נכנסו לשיחה =], ואיזה ילד חמודיק שישב מאחורינו תקע את הראש בין הכסאות שלנו והתחיל לשחק איתנו, אז משעמם בטח לא היה לנו...

ואז היתה עצירה ב"יד מרדכי" אז החלטנו לרדת "להתרענן" חח...בדיוק כשהתחלנו ללכת לכיון הדלת של האוטובוס מתן עבר לדבר עם הבנים, אז הוא אמר "שלום ל..", וסיון כבר התקדמה וכנראה לא שמה לב אז חייכתי כזה ואמרתי "היי מה קורה?" "ברוך ה' מה איתך?" "מצויין..אביחי שמור לי על האמ פי אחרת אני אקרע אותך.." חחחח עכשיו כשאני חושבת על זה, זה מצחיק ...התור לשירותים של הנשים היה ארוך ביותר, אבל זז די מהר ברוך ה' אז חזרנו די מהר לאוטובוס והמשכנו בדרכנו לגוש קטיף. בעקרון לא פחדתי מהטיול הזה בכל, אבל ככל שהתקרבנו והיה לי יותר זמן לחשוב עם עצמי התחלתי לקלוט שאני נוסעת למקום ההוא שתמיד מדברים עליו בחדשות, זה שנופלים בו כל כך הרבה פצמ"רים, זה שהיו בו כל כך הרבה פיגועים לא עלינו, והתחלתי לפחד קצת..וכל הכפרים הערביים שבדרך והמחסומים לא עזרו בכלל..אבל חפיף...

התחלנו לעבור ליד כל מיני ישובים, שמות מוכרים שכבר הספקתי לשמוע משי כמה פעמים- עצמונה, גני טל, כפר דרום, מחסום כיסופים..אז אנחנו נוסעים ונוסעים ועוד ועוד מקומות ועוד ועוד אנשים מתאספים בכל מקום ולאט לאט אני מתחילה לקלוט את הגודל של המקום הזה, את החשיבות שלו לארץ ולאזרחים ולתושבים שגרים בו, ואפילו לא. פתאום התחלתי להבין שהמקום (הגדול יותר משאתם חושבים בטח, יש לציין) הזה הוא חלק ממדינת ישראל, מארץ ישראל שאלפי אנשים מתו כדי לבנות אותה וכדי שתהיה שלנו- וככה בקלות שכזאת הממשלה מוסרת חלקים ממנה בלי להתחשב בשום דבר אחר חוץ מהדעה שלהם! חוצפה שכזאת...

נכנסנו לתוך נווה-דקלים וירדנו במרכז של הישוב, וכבר היו שם פוללל אנשים שהתאספו על המדשאות, נכנסו לחנויות או לסופר (נטול המסטיקים), וסתם כאלה שחיכו (שוב) בתור לשירותים. התאספנו למטה יואל, אביחי, מתן, סיון, שי ואני וכל אחד הלך להתארגן לו ולסדר מה שצריך, רק מסתבר שבזמן שאנחנו חיכינו לשירותים (בערך חצי שעה ) הבנים החליטו לברוח לנו, חצופים- אבל הספקנו לתפוס אותם ביציאה מהישוב לכיון שירת הים..בזמן שחיכינו לשירותים, סיון ואני דברנו ופתאום היה מין "בוםם" כזה רציני, ושניה אחרי הרגשתי הלם כזה בלב, מין רטט כזה מפחיד..אחר כך הבנו שזה היה פצמ"ר שנפל ממש קרוב לנווה דקלים, ובנס אף אחד לא נפגע, ברוך ה'..תחשבו איזו מציאות קשה זו, לחיות ככה, עם כל ההפצצות האלה כחלק מהשגרה כבר! זה כל כך עצוב, אבל מצד שני מעודד לראות כמה האמונה של רוב התושבים שם חזקה, שלמרות החיים הקשים האלה הם ממשיכים להלחם ולדבוק בארץ שלנו ובגוש קטיף עצמו..יישר כוח =)!!

אז השגנו את הבנים בדיוק ביציאה מהישוב, והתחלנו ללכת יחד לכיוון "שירת הים". שירת הים הוא ישוב די קטן (אם אני לא טועה) שמורכב כולו (ואם לא, אז ברובו) מקרוואנים, והמיוחד בו הוא שכל המשפחות גרות ממש על חוף הים, בול מול הים- ועוד איזה ים...אחד הימים הכי יפים שראיתי! עשינו מסלול ארוך של שעה וחצי-שעתיים מנווה דקלים עד לכניסה של שירת הים, ומשם- לאורך הים עד שעלינו על כביש סלול..

על הים היה ממש כיף! הורדתי כפכפים והסתובבתי בחול יחפה, שכשכתי רגליים, ישבתי קצת עם אביחי על החוף ודברנו ..היה ממש נחמד. ובדרך הולכים כולם, ומדברים, ואנשים נכנסים לים והיתה לי הרגשה מזה טובה, של יחד. כאילו המקום הזה חיבר אותנו אחד עם השני ואליו..

עלינו על הכביש והמשכנו ללכת לכיוון האגם, שהוא היה ה"יעד הסופי" ושם הייתה העצרת הענקית. קנינו בדרך ארטיקים ודברנו, והיה צחוקים דווקא...עד שבדרך פתאום קבלתי כזה כאב בטן אמאלההה! הייתי חייבת לעצור וללכת לשירותים (שוב..), אז הבנים בינתיים הלכו להתפלל ואני וסיון הלכנו לחפש מקום נורמלי, ובסוף מצאנו..חורבות של מלון ישן או משהו כזה..אבל זה היה הדבר היחדי שהיה לי אז הסתדרתי, וברוך ה' הכאב בטן עבר די מהר אפילו!

אחרי זה הגענו די מהר לאגם, וכבר היו טונות אנשים בעצרת והיה צפוף מאוד..אז לא נכנסנו ופרשנו לצד השני של האגם ומעליו יש גשר כזה מעץ, שנראה כל שניה כאילו מישהו עומד ליפול דרך החריצים שיש בו! וזה ראסמי מפחיד חחח..קיצר היה שם מזה מצחיק! יואל פגש שתי תאומות שהוא מדבר עם אחת מהן באייסי ונתקע איתם שנה, ואנחנו בינתיים בדקנו איך היריקות שלנו מתפרקות במים של האגם  בהשפעת החום, אני מקווה..ואז ישבנו שם באיזור על החולות והתחלנו לדבר שוב, עד ששוב שעמם וחזרנו לגשר- הפעם לעשות תמונות! יצא חמוד =) פגשנו את אורית ושרי (-אחות של אביחי), דברנו איתן קצת ומשם הלכנו יחד לכיוון היציאה מהעצרת ולאוטובוסים הביתה :)!

עלינו על אחד האוטובוסים לכיון הסניף, וכמובן- במקום לצאת ב6 וחצי יצאנו רק ב8 ורבע בערך...ועם המזל- שלי בכל מקרה, עלינו פשוט על האוטובוס הכי רע לסוע איתו וישבנו במושבים הכי גרועים שהיינו יכולים לבחור: בדיוק במושב שמלפניי ומלפני סיון ישב אדם בוגר מהמרכז שהוא חורז חרוזים כזה וממציא כל מיני משפטים ושטויות- שהם, דרך אגב, פשוט גרועים לא קשורים ולא מצחיקים- ומאחורינו ישבו מתן ויואל. עכשיו, הבנאדם הזה פשוט החליט להדבק אלינו כל הנסיעה! וכשאני אומרת הכל, אני מתכוונת לה-כ-ל! אפילו בזמן שחיכינו עד שנתחיל לסוע! והוא כל הזמן דבר איתנו רק על פוליטיקה והציק לנו! וניסינו כל כך הרבה לפתוח שיחה בלעדיו והוא לא עזב אותנו פשוט, זה היה מדהים...חחח העברנו מסרים בפלאפון וזה היה כמו להעביר פתקים ולהסתיר מהמורהה! חחח הוא לא עזב אותנו, אבל היה צחוקים איןן...

היה יום מושלםםםם ונהניתי מכל הבחינות!!

אנשים, לכו לשם ותתמכו ותתעניינו ותפנימו- גוש קטיף זה שלנו!

גם לי לקח זמן להבין אבל הנה, בסוף הצלחתי...

קחו תמונה קטנה מהעצרת...

לילה טוב!