כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

מצטערת שלא כתבתי המון זמן לכתוב- הכל פתאום נהיה נורא לחוץ, מין תקופה כזאת של סוף, אתה יודעים..

ועכשיו יש לי כל כך הרבה לספר, ולא הרבה כוח לכתוב..נראה לי אני אקצר..

* יום ירושלים- 6.6- סיון ואני החלטנו שאנחנו נוסעות לירושלים עם הסניף..יופי :) למרות העייפות והכל החלטתי ללכת לבצפר באותו יום, למרות שלומדים עד 12 (..), במיוחד בגלל שאמא לא הכי רצתה שאני אסע לירושלים אז להשאר גם בבית בשביל זה, זה כבר יהיה יותר מדי בשבילה..זה הסתדר לי בדיוק עם הזמן: אני אכין תיק בערב שלפני, אגיע הביתה בסביבות 1, אוכל משהו ואמא תקפיץ אותי לסניף כדי להיות שם בזמן, בסביבות 1 ורבע. מעולה =).

אחרי תפילת שחרית דברתי עם כמה חברות בכתה, ופתאום מה אני מגלה?! שבכלל מסיימים ללמוד ב2 (!) ולא ב12, וזה אומר שאני אגיע הביתה רק ב3, וזה אומר שאין מצב שאני אוכל לסוע לירושלים עם הסניף! אההההההההה !!

אחרי הבהלה הראשונית מזה שאני עומדת להפסיד את הריקודגלים בירושלים בפעם הראשונה בחיים שלי, התעשתי קצת והתחלתי לנדב כסף כדי לסוע הביתה. אז אוקיי, תגידו מה הבעיה להשיג שחרור- והכי גרוע, להתפלח- וללכת הביתה בכיף? אז זהו, שזה לא בעיה כשהבצפר שלך לא תקוע בחור במרכז הארץ!

איכשהו בסוף הצלחתי להשתחרר בסביבות 11 וחצי, ועד שהאוטובוס הגיע היה כבר 12 וחצי..הייתי כל כך גבולית בזמן! נכנסתי הביתה ב1 וחמישה, וב1 ועשרים כבר הספקתי להיות בתחנה עם סיוון :)

כשעלינו לאוטובוס היו כמה פרצופים לא מוכרים- שאחר כך גיליתי שהם חברים של מתן (המדריך שנסע איתנו לגוש קטיף בפסח)- והמון פרצופים מוכרים כמובן..עברנו להגיד לכולם שלום ולבדוק מי ומי הגיעו, ואת שאר הנסיעה עד לירושלים- בדיבורים ומוזיקה.

מאות אלפי אנשים הגיעו לשם, וזה היה באמת אירוע מיוחד! לראות כל כך הרבה אנשים במין שיירה ארוכה כזאת, חוצים את ירושלים ברגל עם דגלי ישראל מונפים למעלה, עוצרים בדרך ושרים ורוקדים, מוזיקה שמפלחת את האוויר ותחושה של קדושה באוויר..אז נכון, היה צפוף וכמעט נחנקתי, ונגעתי בהתחלה בכל כך הרבה בנים שממש הרגשתי רע   אבל לאט לאט התחלתי להנות מכל מה שהלך שם..

בכנות אני יכולה להגיד שכל האירוע הזה היה ממש שולי בשבילי, והיתה לי סיבה עיקרית אחת לבוא לירושלים- ובמיוחד ביום ירושלים: להגיע סופסוף לכותל. לפני אותו יום לא הייתי בכותל 3 שנים לפחות, שזה פולללל זמן! וכל הצעדה רק חיכיתי להגיע לרחבה הזאת, להדחס כמה שצריך- זה לא היה משנה בכלל- עד אני אוכל להצמד לאבנים הקדושות האלה שבשבילן בעצם באתי..

הרחבה של הכותל הייתה מפוצצת באנשים, לא היה מקום לזוז כמעט, אבל ברגע שהבטחתי לעצמי שאני מגיע בשביל להצמד לכותל ולהתפלל שם את התפילה הכי טובה שאני יכולה להתפלל, גם הכמות לא הזיזה לי. אז סיון ואני הלכנו להפגש עם שתי חברות שלמדנו איתנו, ומשם- לעזרת נשים בכותל.

התחלנו לקרוא תהילים בשורה השלישית בערך מהכותל, אבל לאט לאט נדחסנו עד שכשהתחלנו את תפילת ערבית כבר היינו צמודות לאבנים.

והתפללתי. התפללתי הכי חזק שיכולתי. עצמתי את העיניים חזקתי וצעקתי בשקט את כל מה שהלב שלי רק רצה לומר, את כל מה שהנפש זעקה להוציא החוצה. נתתי לעצמי לשחרר הכל, והדמעות זרמו החוצה מעצמן, לא הייתי צריכה להתאמץ בשבילן יותר מדי. הייתי כל כך מלאה כשנגעתי באבנים, כל כך שלמה עם התפילה שלי כמו שאף פעם לא הייתי, ועצם זה שהנה אני כאן, עומדת ומתפללת אחרי שחיכיתי כל כך הרבה- נתן לי כוח בתפילה וכוח לבכות בלי בושה..אפילו  אם השחור נמחק קצת. סיימתי להתפלל, הנחתי את הראש על האבנים וככה בכיתי לעצמי, לעצמי ולאלוקים, את כל מה שיושב לי על הלב ואת כל מה שכואב וכל מה שקשה, ושרבטתי פתק- על דף של סנופי..- ודחפתי אותו בין מיליוני הפתקים שהיו שם, בתקווה שהחצי שעה, ואולי יותר שהייתי שם, נרשמה למעלה אצל הקדוש ברוך הוא. והסתובבתי בוכה עם דמעות בעיניים, ופתאום פגשתי את אחותי..חח כן זה היה די מצחיק..

ההרקדות והמוזיקה לא הפסיקו, ומאות אלפי האנשים שהיו שם רקדו ושרו כמה שרק יכלו, זה מדהים איך הכוח שיש להם והאמונה מתבטא דרך זה..זה יפה.

בסביבות 10 וחצי התחלנו להתאסף במקום מפגש, ושם היה אחד הקטעים הכיפיים ביום הזה: מתן וכל החבריםש לו הגיעו יחד עם כולם למקום מפגש, והתחיל להיות מצחיק עם הפלאפון מצלמה של שי וחבר של מתן מרחובות (שעדיין אני לא בטוחה אם קוראים לו אביחי או לא :/), וקיצר- היום נגמר ממש טוב..

היום הזה גם סימל בשבילי איזושהי החלטה שהיא כמעט וודאית, זה עוד לא סגור..אבל 99 אחוז שכן- נראה לי שאני אוהבת את מתן..יכול להיות, זה אפילו די סביר כי זה מה שאני מרגישה במיוחד אחרי היום ההוא..

כמובן, שעון בני עקיבא- במקום לצאת ב10 וחצי יצאנו רק ב12 ומשהו, וגם עד שיצאנו היו פולל סיבוכים עם האוטובוס, שבסופם נשארו 6 אנשים למטה, גםמתן ביניהם..חוסר צדק חחח..

בסוף הגענו הביתה בשלום בסביבות 3...יום מצויין, היום ירושלים הזה היה לי =)

אני חייבת לישון כבר אז על ל"ג בעומר ועל הטיול השנתי (המקולל) שהיה לי אני אספר בעז"ה בימים הקרובים אני מקווה..

אוהבת המונמון ,

שני!